אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ח

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".      אמרו לנו חז"ל כי "לא איברי לילא אלא לגירסא". זוהי אכן המטרה העיקרית והאמתית של שעות הלילה השלוות והרגועות - ללימוד, למעשים טובים ולעבודת הבורא.     בסוף התפילה אנחנו אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו שתבנה ביהמ"ק ב"ב, ותן חלקנו בתורתך". למה מבקשים רק על חלקם של יצחק ויעקב, מה עם חסד...? כוח החסד של אברהם הוא כל כך עצום, עד שחז"ל ידעו שאפילו בדור האחרון והעלוב שלנו, על חסד לא צריך לבקש.. תמיד יהיה!     בספר "בית אברהם" פירש האדמו"ר ?=9Eסלונים זצ"ל בדרך רמז את הפסוק "ויתאפק, ויאמר שימו לחם" כך: כאשר יהודי מתאפק מלמלא תאוותו, אומר הקב"ה "שימו לחם", כלומר, תנו לו כל טוב, ושיהיה לו פרנסה בשפע, בה יקנה ענייני אכילה וכלל צורכי האדם. הסוכות שנבנו על הספינה (סיפורי צדיקים, עלון 258)     סיפור זה קרה לפני 102 שנים. ערב חג הסוכות תרע"ו, מושל מחוז קייב שבאוקריינה באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל. לכבוד חג הסוכות הקרב ובא, חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע. כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה גורפת האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב"עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה?! לבטל מעם-. ישראל את מצוות סוכה?! עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה אחד מעשירי הקהילה, אחד העסקנים ועורך-דין מכובד ומוכשר. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש. ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.     עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית. "הרבה אוניות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!". עורך-הדין חיווה את דע??ו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים. משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר בוודאי יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, והוקמו שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מנהל חברת הספנות הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.     התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי- אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן. מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר. הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה. לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר. באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה". המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.     אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ. מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י'ב חשון ה'תשע"ו

   אי אפשר להיות הכי זהירים ולהישאר יעילים. בשביל זה ישנם הפיקוח והפרוצדורות שדואגות לבטיחות המתאימה".

     אנחנו עולם שלם בתוך העולם ובתוכנו ישנם עולמות שלמים נוספים (שמואל אייזיקוביץ)

     "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".

     "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". (משלי (כה, יז)

אורחים מיוחדים (והערב נא).

     אחד המיוחדים בבני פרשבורג היה הרב ר' יום טוב הכהן קאהן. צדיק ומופלג היה במידת החסד. סיפר בנו, הרה"ג ר' אברהם:  אבא עשה חיל בעסקיו והיה לעשיר גדול. ביתנו התנהל ברחבות כמנהג העשירים, עם משרתים ששמרו על נקיון הבית וסדר קפדני.

     מנהג הכנסת אורחים בפרשבורג היה כך: בסיום התפילה בליל שבת, האורחים עמדו ליד פתח בית הכנסת, וכל בעל בית בחר לו אורח לסעודת שבת, ויש שלקחו עמם שני אורחים.  בכוונה תחילה השתדל אבי לצאת אחרון מבית הכנסת, מכיון שבעלי הבתים בחרו באורחים שהמראה החיצוני שלהם היה סביר והיו נקיים ומסודרים. אך אלו שלבושם היה קרוע ומלוכלך, נשארו בבית הכנסת מאין דורש. את כל אלה הזמין אבי לביתו,  ולקחם לסעוד על שולחנו! בין האורחים נמצאו כאלה שמטרדות הדרך נתלכלכו מאד, עד שנדף מהם ריח רע. ויש שהיו מלאי כינים וקשקשים. לאחר הסעודה נאלצו המשרתים הגויים לנקות את הכסאות המפוארים מהלכלוך שהביאו עמם האורחים, ותוך כדי כך התרעמו: ' למה מכניסים הביתה אנשים כאלה!'. אך אמי הצדקנית לא התרעמה על כך. מעולם לא שמעתי ששאלה את אבי, מדוע בחר דוקא בעניים אלו, ואדרבה, היא הרגישה בצערם, כיבדה אותם ודיברה על ליבם לחזקם לבל יפלו ברוחם.

     הגיעו ימי האופל - הגרמנים הארורים הגיעו לפרשבורג. אבי עבר ממחנה עבודה אחד לשני, עד שהגיע למחנה מאוטהאוזן. הוא נותר בחיים. ימים ושנים סיפר על הניסים שארעו לו.  אחד הפלאים שסיפר: כידוע אנשים במחנות היו מלאי כינים ופשפשים. לא היה אדם שנמלט ממכה זו, אך הוא ניצל מפגיעתם באופן פלאי. מימינו, משמאלו, מלפניו ומאחריו שכבו וישבו אנשים מלאים בכינים, אך הוא לא נפגע ממכה זו!!  באחת השיחות אמר אבא שהוא תולה זאת במידה כנגד מידה: על שהכניס לביתו אורחים כמות שהם, אף כשהיו על בגדיהם ושערותיהם כינים ופשפשים, לכן משמיא זכה שהם לא שלטו בו והיה נקי לגמרי!...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ה

אושר זה כמו פרפר, כשאתה רודף אחריו הוא בורח, אבל כשאתה יושב בשקט הוא עשוי לנחות על כף ידך.

     אנשים שבאמת אוהבים אותך, לא יתנו לעצמן את האפשרות לאבד אותך...

     אף אחד לא מיצר מנעול ללא מפתח. בגלל זה בורא עולם לא נותן לך בעיות שאין להם פתרון.

     וידוע עכשיו בבין המצרים יש להרבות בתפילה. נחלה בלי מצרים בגימטריא תפלה. על ידי התפילה יכולים לעבור בלי מצרים בלי בין המצרים.

חתונה לניצולי אקסודוס (שיחת השבוע, גליון 1489)

     ביום שישי זה, ראש חודש מנחם-אב, יציינו הרב משה-אלימלך בורנשטיין (88) ורעייתו פרידה (86), חסידי בובוב המתגוררים בבת-ים, שישים ושש שנים לבוא ספינת המעפילים 'אקסודוס' ('יציאת אירופה') לחופי הארץ. זה היה בדיוק ביום שישי, כמו השנה הזאת. הם לא הורשו לרדת בחופי הארץ וגורשו בחזרה לצרפת, באחת הפרשיות שעוררה מהומה תקשורתית אדירה באותם ימים. הזיכרונות מאותם ימים מלווים אותם גם היום. הם זוכרים כל פרט וכל התרחשות.

ניצול יחיד מהמשפחה

     הרב בורנשטיין נולד בוורשה שבפולין והיה היחיד ממשפחתו ששרד את זוועות אושוויץ. הוא צעד ב'צעדת המוות' והיה האיש שקבר את הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, מגדולי רבני פולין ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה, שנרצח בידי נאצי בשנת תש"ג. אחרי השואה למד בישיבת 'מיר' שבצרפת, לאחר שזו חזרה משנחאי שבסין.

     רעייתו, ילידת גליציה, גורשה בידי הגרמנים לרוסיה. הרוסים הגלו את הפליטים לסיביר הקפואה, ושם עברה את ימי המלחמה. אחרי השואה הועברה לבית ילדים של פועלי אגודת ישראל בגרמניה. יד ההשגחה כיוונה את שניהם לעלות על ספינת 'אקסודוס' שהפליגה מצרפת לארץ ישראל.

דרמה בלב ים

     "כולנו היינו פליטים והתרגשנו שסוף-סוף אנו זוכים לעלות לארץ", הם מספרים. "הצפיפות הייתה גדולה, אנשים שכבו ממש אחד על השני. כשהתקרבנו לחופי הארץ, החלו משחתות בריטיות לנגוח בספינה שלנו. ניסינו להיאחז בכל מה שרק אפשר. מהקומה העליונה השליכו צעירים על הבריטים מכל הבא ליד. שוב ושוב זעקנו 'שמע ישראל' והתפללנו. בסופו של דבר הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה והובילו אותה לנמל חיפה".

     סיפור המאבק בפליטים האומללים שעל הספינה חוזר אליהם בכל פעם שהם שומעים את הגינויים של בריטניה נגד ישראל. הם מתפוצצים מזעם. "הג'נטלמנים האנגלים לחמו נגד פליטים, ניצולי שואה", הם אומרים. "נגד קשישים, ילדים, נשים הרות. הללו מטיפים לנו מוסר?!".

חופה מרגשת

     בנמל חיפה הורדו כל הנוסעים ונעצרו. כעבור זמן העלו אותם על שלוש ספינות, ואלה הפליגו בחזרה לצרפת. שם נוצרה דרמה. "לא הסכמנו לרדת מהספינות", הם מסבירים. "כבר דרכנו על אדמת ארץ ישראל. אפילו ראינו את נרות השבת שדלקו בבתים בהר הכרמל. הודענו שנסכים לרדת רק בחופי הארץ. אחרי כמה שבועות לקחו אותנו להמבורג שבגרמניה ושם הורידו אותנו בכוח".

במחנה העקורים, על אדמת גרמניה, נישאו בני הזוג בורנשטיין. "היינו הזוג היחיד שהתחתן במחנות", הם מספרים ובקולם התרגשות. הגב' בורנשטיין מפרטת: "החופה נערכה ביום שישי בצהריים. אימי אפתה כמה עוגות. אחרי החופה הלכתי להדליק נרות שבת. בסעודה בירכנו שבע ברכות, בנוכחות מניין יהודים". הם זכו לעלות לארץ אחרי הקמת המדינה, ובפיהם מסר אחד: "צריך לדעת להעריך את מה שיש לנו. והעיקר – לדעת שבורא העולם עושה לנו ניסים בכל רגע ורגע".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/