אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ח

אמונה, תקווה, אהבה ותובנה הן ההישגים הגבוהים ביותר של המאמץ האנושי."(קרל יונג)

"אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי כספו הוא" – לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש...

    "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה שאתה זרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".

בתורה יש שני חלקים, חלק שלומדים וחלק שעושים, כלל ישראל קבלו בין את הנעשה דהיינו חלק מצוות העשייה, ובין את הנשמע דהיינו החלק שלומדים, וכן יש מצוות שזה לעובדי האדמה וזה חלק הנעשה התלוי במעשה ובעבודה, ויש מצוות שהכוהנים עושים וזה העבודה בבית המקדש, ואלו המצוות אין באפשרות כל אדם כגון אלו שאינם כוהנים, והם מקיימים המצוות הללו ע"י הלימוד שנקרא נשמע.

הנעליים ביד (ענף עץ אבות פ"א משנה ו')

    מעשה שהיה בימי הגר"א בשנת ה תקל"ו, שאז מלך בפולניה המלך פוניאטובסקי, והקראים פנו אליו בתזכיר לאמור, כי רק הקראים הם היהודים האמיתיים בני דת משה, והם שקבלו את התורה מסיני על ידו, והנה באו היהודים הרבניים שהם כמו ערב רב, והתיימרו לומר שהם קבלו את התורה, וזייפו אותה בפירושים לא נכונים... ובקשו מהמלך להזמין לשם ויכוח את נציג הרבנים שיתווכח עם נציג הקראים, כדי שיתברר הדבר בפני המלך מי הם היהודים האמיתיים, המלך פקד על היהודים הרבנים לשלוח נציג שלהם לארמונו ביום השבת כדי להתווכח עם נציג הקראים.

    הגר"א הציע שהנציג יהיה השתדלן מפינסק, רבי יהודה לייב מייטוס, אשר עם גדולתו בתורה היה פיקח וממולח ובקי בשפה הפולנית, ולפני מלכים יתייצב, ואף האצילים הפולנים היו מתייחסים אליו בכבוד ובאהבה, בתחילה סירב רבי יהודה להיות השליח אל המלך, אך לבסוף נתרצה לזאת... באותה שבת השכים רבי יהודה לייב לקום עם עלות השחר, התפלל שחרית, וקרא כמה מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש שיזכה לנצח את הקראים, לאחר שקידש וסעד את ליבו, יצא בשמחה לארמון המלך, ובליבו עוז ותעצומות, אמונה ובטחון בה' יתברך נותן התורה שיצליח אותו בדרכו, והנה בהגיעו אל פרוזדור הארמון, פגש שם את "החכם" הקראי כשהוא עומד וממתין לתורו, והוא נתייצב מאחוריו , ואז היה נהוג להיכנס לטרקלין המלך בלי נעליים, אלא רק בגרביים, ולכן כשניתנה הפקודה מהמלך שעליהם להיכנס לטרקלין, שלפו כולם את נעליהם, ורבי יהודה מתוך חרדה והתפעלות מאימת המלך לא השאיר את נעליו בפרוזדור, אלא נכנס אל הארמון כשהוא מחזיק את נעליו בידיו ..

והמלך היה יושב על כסאו ומסביבו כל שריו היושבים ראשונה במלכות, על שולחנו של המלך היה מונח כתב הפלסטר שהמציאו הקראים למלך, והתחיל החכם הקראי לקטרג על הנציג רבי יהודה לייב, באומרו: ראה נא אדוני המלך, ראה את עזותם וחוצפתם של היהודים הרבניים, הבט אל נציגם שנכנס לכאן ונעליו בידו, כאילו הוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שהם גנבים, ולכן חשש להשאיר את נעליו בפרוזדור, והביא אותן בידיו לאולם המשפט של המלך! נשא המלך את עיניו וראה שאכן נציג היהודים הרבניים עומד ונעליו בידו, תדהמה אחזה במלך בראותו זאת, גם רבי יהודה לייב הופתע לרגע, אך מיד התעשת ואמר: אדוני המלך, מסורת היא בידינו כי כאשר נגלה ה' אל משה על יד הסנה, ואמר לו: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, עשה משה כציווי ה' יתברך אליו, אך כשחזר אחר כך לאחריו חיפש את נעליו ולא מצא אותן, כי הקראים שהיו באותו מעמד גנבו את נעליו, ומאז כשאני נפגש עם הקראים, אני שומר על הנעליים שלי מפני הגנבים האלה! ולכן אני מחזיק אותם בידי. ויען החכם הקראי, ויאמר: זהו שקר גס! והלא ההיסטוריה מאשרת כי כת הקראים לא הייתה אז בעולם , ורק נוסדה לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן איך אפשר להאשים את הקראים בגניבת נעליו של משה?! צחק המלך, ואמר: מספיק, הויכוח אך למותר, כיון שאתה מאשר שכת הקראים נוסדה אלפי שנים אחר שקיבל משה את התורה מהר סיני, ואם כן כל כתב הפלסתר שלכם כלפי היהודים הרבניים הינו בשקר יסודו...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ח

אומר ה"שפת אמת" מצוות הלילה של ליל פסח כולם שייכים לפה, מצות והגדת לבנך, סיפור יציאת מצרים, מצווה של הלל והודאה, אכילת קרבן פסח בזמן שבית המקדש קיים, אכילת מצה, אכילת אפיקומן, הכול הוא מצוות הפה, ממילא הפה שואב את החיות ממצוות הלילה ומתעלה בהם, ולכן היום טוב נקרא פסח פה – סח שהפה מדבר.     בזוהר הקדוש נאמר כי "גלות מצרים" נקראת "גלות הדיבור", ולכן אומר האריז"ל )שער הכוונות ו"פרי עץ חיים" לחג המצות( , ירדדו למצרים אצל מלך שנקרא "פרעה" מלשון פה – רע ויצאנו ממצרים על ידי חג שנקרא "פסח" מלשון פה – סח.     ''הזדמנות יכולה לדפוק פעם אחת בלבד, אבל פיתוי נשען על פעמון הדלת''     העלייה האחרונה של 'חזק' נקראת "אחרון חזק". לפני שנים אמרתי משמיה דמרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א שאפשר לרמז בעניין זה, שאפילו אם האדם מרגיש שהוא בבחינת "אחרון" - כבר כלו כל הקיצין - אין לו כבר כוח לסבול את הקשיים, והוא אינו רואה תקווה ואחרית טובה - עולם חשך בעדו - אף על פי כן "חזק" ‐ יראה לחזק את עצמו ולהחיש תקווה בנפשו שעוד יהיה טוב, ובקרוב יראה בעיני בשר את ישועתו הקרובה לבוא. השותף בחנות (על-פי ספרו של נכדו, 'זכרון ניסן'') 'השותף' – כך כונה האיש בפי אנשי שוק הבוכרים. רבים היו משוכנעים שהאיש העובד בחנות הירקות של ר' ניסן גדניאן הוא אכן מבעליה, ואף היו שסברו כי ר' ניסן אינו אלא שכיר שלו. האשם בטעות שהשתרשה לא היה אלא ר' ניסן עצמו. כך למשל כאשר עברו כמה ילדים ליד החנות וביקשו מר' ניסן טוב הלב פרי או ירק כלשהו, בהכירם את נדיבות לבו, נענו בתשובה: "אם תעבירו את הארגז הזה לפינה השנייה". על תמיהתם היה ר' ניסן משיב: "אני עצמי הייתי שמח להעניק לכם את הפרי או הירק בלי תמורה, אך עליי לקבל תחילה את רשותו של שותפי. לכן אני צריך לבקש מכם שתעשו עבודה כלשהי". ה'שותף' זכה ליחס מכובד מאוד מצידו של ר' ניסן. בניו של ר' ניסן סיפרו כי בכל יום שישי נהג אביהם להכין שתי שקיות ירקות – בעבור משפחתו ובעבור השותף – אך בשקית של השותף הניח את הירקות המובחרים, ואילו לעצמו הסתפק בשאריות שהותירו הלקוחות. ר' ניסן היה מצווה על אחד מבניו לשאת את השקית של ה 'שותף' לביתו, כדי לחסוך ממנו את הטרחה. הידידות בין השניים הייתה אמיצה כל-כך, עד שהיו שסברו כי השניים אחים. האמת הייתה שונה בתכלית. עד לא מכבר היה ה 'שותף' הנכבד מובטל יושב קרנות, שבילה את שעותיו ישוב על ארגז הפוך ברחוב. יום אחד התמקם מול חנותו של ר' ניסן, משוחח עם עוברים ושבים על דא ועל הא ומעביר זמנו באפס מעשה. ר' ניסן התמלא רחמים על האיש. כשהחל לתהות על קנקנו, הצטער לגלות שהלה גרוש זה שבע שנים וחי לבדו. בלבו גמלה החלטה 'לאמץ' את האיש ולחלץ אותו ממצבו הביש. יום אחד פנה אליו והציע בפשטות: "אולי תרצה להיות שותף שלי בחנותי?". הלה הביט בו בתימהון. "שותף? שלך?", שאל. "כן!", השיב ר' ניסן בביטחון, "זו תהיה הזדמנות מצוינת בעבורך להתפרנס בכבוד". "אבל איך?!", שאל הלה, "והלוא אין ברשותי אפילו פרוטה שחוקה!". "אה", הניף ר' ניסן בידו לאות ביטול, "זו אינה בעיה. העיקר שתתחיל לעבוד, לצבור רווחים, ולהתקדם לעבר עתיד חדש". הדברים, שנאמרו בתום לב ובפשטות, התקבלו על ליבו של האיש, והוא הסכים ל 'שותפות'. "מה נדרש ממני לעשות?", שאל. "שעתיים ביום", השיב ר' ניסן. "כאשר אני פורש לביתי לארוחת הצהריים ולמנוחה קלה, עליך לעמוד על מקומי בדוכן ולשרת את הלקוחות". ה 'שותף' הנהן בהסכמה. למחרת החלה השותפות להתנהל בפועל. האיש התייצב בדוכן בשעה היעודה, ובעזרת העידוד והתמיכה של ר' ניסן החל לצבור ביטחון ולעשות את עבודתו נאמנה. השינוי שחל בו היה מיָדי. הוא זנח את בטלנותו, והחליף את העצלות במרץ של עשייה. ככל שחלף הזמן, נראה היה כי נהפך לאדם חדש, מלא סיפוק ממעשי ידיו, ועם ייעוד וטעם בחייו. אלא שזה היה רק השלב הראשון בתכניתו של ר' ניסן. כשנוכח שהאיש עלה על המסלול הנכון, החליט כי הגיעה השעה לשקם את משפחתו ההרוסה, ולסייע לו לקיים את מצוות 'מחזיר גרושתו'. אלא שר' ניסן עדיין לא ידע עד כמה זה יהיה מהלך מאתגר. הוא החל לחקור על דבר הגרושה ומעשיה מאז פרידתה מבעלה, והתברר כי היא וילדיה מתגוררים אצל קרובי משפחתה בעפולה. הקשר בין השניים ניתק לגמרי, והיא מסרבת אפילו לשמוע על הרעיון לחזור ולהינשא לו. ואולם ר' ניסן לא אמר נואש. הוא התקשר שוב ושוב אל האישה וניסה לשכנע אותה שבעלה לשעבר היטיב את דרכיו. פעם אחת, כשחייג לבית קרוביה, הבהירו לו הללו במילים לא מנומסות כי יחדל מניסיונותיו. אך ר' ניסן אינו מרים ידיים. שוב ושוב הוא מגייס את כל כוח השכנוע שלו ואת הכריזמה הטבעית שבה ניחן, ומסביר לבני המשפחה ולאישה עצמה כי הבעל לשעבר איננו האיש שהכירו. הוא בעל תשובה במלוא מובן המילה, איש ישר דרך, עמל לפרנסתו ורואה בה ברכה.. לבסוף הצליח לשבור את חומת ההתנגדות, ולקבל את הסכמת המשפחה לפגוש את האישה. ר' ניסן קנה זר פרחים מרהיב, עזב את דוכן הירקות שלו בידי ה 'שותף' ונסע לעפולה. בשיחתו עם האישה לא חסך בתיאורים על המהפך שחל ב 'שותפו', בתקווה להשכין שלום בין בני הזוג. חזקה על דברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב, ומרגע לרגע קנו דבריו משכן בליבה, עד שהסכימה – לא בלי ספקות – לנסוע לירושלים, לבחון אם אכן כנים דבריו של ר' ניסן. ואכן, תדהמתה של האישה לא ידעה גבול. היא הביטה בזבן המתנהל מול לקוחותיו בביטחון, בבגדיו המכובדים ובדמותו המטופחת, ולא מצאה זכר לבעלה לשעבר, ההולך בטל והמוזנח. בו במקום הביעה את הסכמתה לנסות את האפשרות להינשא לו מחדש. לא עבר זמן רב והשניים עמדו תחת החופה, ולבו של ר' ניסן מלא על גדותיו בשמחה כ 'מחותן' ראשי בשמחה. השנים חלפו. ה 'שותף' וזוגתו זכו להקים מחדש בית נאמן בישראל, ואף נולדו להם עוד ילדים. והשותפות עצמה – זו הוסיפה להתקיים בהצלחה, לשביעות רצון כל הצדדים, במשך שלושים שנה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ח

אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה .

    גישתה הבסיסית של תורת החסידות – היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא .

   ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת – שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ)

     ''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו – בן חורין  הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי  (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) .

 אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים ,   ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש – אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים  , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי .    אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה .

     זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים ,   ברגע שנולדים – כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח ,   אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה .   כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו .   היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים ,   לא מכולם.

     הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט ,   ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים .   הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו .   

     ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה .   במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת  ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות ,  ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה –   גם כאן וגם כאן " .  אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?"   הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך .  בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת .

     דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע .   סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה – נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה .   אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה .

     האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה  .  הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה .   השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות .   הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו .   הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות .   הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה .   בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 .  כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי .   אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר ,   כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני ,   הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו.

     ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו .   שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר  ".  התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע .   הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי .

     בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". – "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם .   ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים ,  כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר – יתחיל הלחץ האמיתי .   עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי ,   והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו .   כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" "  עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . "  לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" "  לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . "  בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת – איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי  ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " .  הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" "  אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ".   השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . "  שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" .  הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ".  מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . "  מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי .

     באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים .   מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו .  הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ...   ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ז

אומרים בעלי המוסר שכשירדה בת פרעה ליאור בוודאי חשבה אחותו והתפללה שבת פרעה לא תראה אותו והייתה במתח גדול מה יהיה, ואח"כ כשלקחה את התיבה בוודאי הייתה כבר מיואשת לגמרי ובחרדה גדולה, ובסוף היא עצמה הצילה אותו ומזה הייתה הישועה, רואים מזה שאי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה.

    אימהות טובות מעמידות בנים טובים...

     "וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל..." (ב,כ"ג) - ולפני מותו הרגישו שטוב להם תחת שבט הנוגש ולא נאנחו? אלא בחייו של המלך חשבו שרק הוא אכזר והיה להם זיק של תקווה, שכשימות ויבוא אחר תחתיו, ירווח להם ולכן קיוו לשינוי. אבל אחרי "וימת מלך מצרים" שהמצב לא השתנה כלל לטובה, ראו שתקוותם הייתה תקוות שווא, שכל מלכי מצרים שווים ורק השם יתברך יכול להושיעם, "וייאנחו ויזעקו". (ר' איצ'לה מוולוז'ין)

     חז''ל אמרו שבת פרעה שלחה את ידה אל התיבה הרחוקה. ויש לתמוה, מה ראתה בת פרעה לשלוח יד אל התיבה הלא רחוקה היא? וכי אם יראה אדם חפץ המונח על גג בניין, ויחפוץ בו, כלום יושיט את ידו? ומכאן שכאשר נדרש מאדם לעשות מעשה – אל לו לחשב חשבונות! האם אצליח לעשות או שמע לא? עליו לעשות ומן השמים יסייעו לו. (המהר''ם שפירא זצ''ל)

ה' ברצונך (אלעד גרין)

     בקהילה גדולה בחוץ לארץ התגורר יהודי אמיד, איש עסקים שעמד לפתוח קניון גדול. כל מכריו כבר 'תפרו לעצמם חליפות' – האחד תכנן לפתוח חנות בקניון החדש, אחר חשב להיות רואה חשבון. ואז, בבת אחת קרסו כל העסקים והאיש איבד את כל רכושו והוכרז כפושט רגל.

     סיפר לי חבר שהלך לבקר אותו, ופגש אותו בחנות קטנה ליד הים. בערך היכן שעגנה היאכטה שלו, שם הוא פתח חנות ממתקים. כל חבריו העשירים שמגיעים לחוף עוצרים וקונים אצלו שתייה ושוקולדים.. "ראיתי אותו עומד עם אשתו ובתו ומוכרים חטיפים לכל עובר ושב. ציפיתי לראות פושט רגל שבור ומדוכא אבל במקום זה פגשתי אדם מלא אופטימיות וכך הוא אומר לי: הקדוש ברוך הוא לקח לי את הכסף, לקח את הביזנס ולקח את המעמד אבל ה' לא השאיר אותי בלי כלום – נשאר הניסיון והידע. כעת אנחנו מתחילים מחדש."

     דוד המלך אומר: "ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם. ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל" . כאשר אדם חושב שההצלחה בידיים שלו, 'אני מרוויח, אני מצליח – ואני, בל אמוט לעולם', אז כאשר מגיעה הנפילה, רגע אחד של הסתרת פנים וכבר "הייתי נבהל", המכה תופסת אותו לא מוכן. אבל אם נזכור תמיד שהכול מאת ה', שרק "ברצונך העמדת להררי עוז" אזי גם כאשר דברים לא מסתדרים, תוכניות משתבשות, עדיין אפשר למצוא נקודת אור – 'כעת אנחנו מתחילים מחדש'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ו

 תפסיק לכעוס על מה שאתה לא, ותתחיל לאהוב את מה שאתה כן.

     תפסת מרובה – לא תפסת

      תקווה אחת תרומם את רוחנו

     תשובה גם היא מצות עשה מהתורה ולכן מצוה לעשותה בשמחה. (הרה”ק רבי שלמה מרדומסק)

     תשעים ותשעה אחוז מעורכי הדין מוציאים שם רע לשאר. (אהוד אולמרט)

     אברך בר אוריין הפציר ברבי אריה לייב שפירא זצ"ל רבה של קובנא שיתן לו כתב סמיכה, בתחילה סרב הרב לכתוב אך לאחר הפצרות רבות כתב לו סמיכה אולם את חתימתו הרחיק מהכתב, ואח"כ הסביר טעם הדבר שהרי כתיב מדבר שקר תרחק. (נמלצו לחכי(   

     אדם אחד או מעשה אחד יכולים לשנות את ההיסטוריה (שמואל אייזיקוביץ)

     אדם אחד הגיע לאדמו"ר אחד עם בנו הקטן,  וביקש שהרבי יברך את בנו.  שאל אותו הרבי "במה אתה רוצה שאברך את בנך ?" השיב האב "שהוא יהיה דבוק בצדיקים" . חייך הרבי ואמר אם כן,  אברכו שיהיה עשיר,  ובכך יהיו הצדיקים דבוקיםאליו"...

כיסים מלאים באמונה !

     החסידים התכנסו סביב שולחנו של המגיד ממזעריטש, רבי דובער, והוא סיפר סיפור על הרבי שלו, הבעש"ט הקדוש.

     "הייתה זו שבת רגילה אצל הבעש"ט", פתח המגיד וסיפר, "עד לסיומה". ואז המשיך לספר: מיד לאחר סיום תפילת ערבית – עוד לפני ההבדלה – נכנסה אישה אחת לחדר שבו התפללו הבעש"ט וחסידיו. "רבי, אתה מוכרח לעזור לי!" היא קראה. "אני צריכה בדחיפות כסף כדי להשיא את בתי ואין בכיסי אף פרוטה!" הבעש"ט האזין לדבריה ולאחר מכן הורה לחסידיו להכניס ידיהם לכיסם ולתת כל כסף שימצאו שם למען המטרה החשובה. למרבה הפלא, הכסף שמצאו בכיסיהם הגיע בדיוק לסכום שהאישה אמרה שהיא זקוקה לו. "אמרו לי", חתם המגיד את סיפורו, "מהו הלקח שיש ללמוד מסיפורו זה של הבעש"ט?" חסיד אחד הביע את דעתו: "הסיפור מראה את כוחותיו הפלאיים של הבעש"ט. למרות שהאירוע התרחש כמה דקות לאחר יציאת השבת – ולאף תלמיד לא היה כסף בכיסו, כמובן – חולל הבעש"ט נס כדי לעזור לאישה המסכנה".

     "יש לנו סיפורים רבים שמראים את יכולתו של הבעש"ט לחולל ניסים", אמר המגיד. "לשם כך אין לנו צורך דווקא בסיפור הזה". "אבל כאן היה זה נס כפול – לא זו בלבד שהבעש"ט גרם לכסף להופיע באורח פלא, אלא היה זה הסכום המדויק – עד לקופיקה האחרונה" התערב חסיד אחר. שוב אמר המגיד שלא חסרים סיפורים הממחישים ניסים מדהימים, גם כפולים ומכופלים, שחולל הבעש"ט. חסיד שלישי אמר: "ברור שהבעש"ט מסוגל לחולל ניסים מופלאים. אך הבעש"ט יכול היה לגרום לכל הכסף להופיע בכיסו שלו, וכך לעשות את המצווה הזאת בעצמו. אך בגלל אהבתו הגדולה לזולת, הוא רצה לחלוק מצווה זו עמם וכך גרם לכסף להופיע בכיסיהם של כל הנוכחים. אני חושב שזהו המסר של הסיפור".

     "אם יורשה לי לומר", אמר המגיד, "אני סבור שהסיפור הזה אינו עוסק כלל בבעש"ט. אני חושב שסיפור זה הוא באמת אודות גדולתם של תלמידיו. אף שהשבת זה עתה הסתיימה ולאיש מהם לא היה כל כסף, הם הכניסו את ידיהם לכיסם ועשו כהוראת הרבי באמונה שלמה וללא פקפוק..."

הגט (אפריון שלמה, גליון 174)

     פעם בתקופת המהפכה החומייניסטית הגיעה לארץ עגונה צעירה שנמלטה מאיראן בתקופת המהפכה,  לאחר שבעלה התאסלם וסירב לתת לה גט. המצב נראה חסר סיכוי, וכל בית-דין שדן בעניינה לא מצא לה פתרון. לא רק שהבעל לא רוצה לתת גט, הוא גם לא מאמין בגט. ומי יכפה אותו לתת גט באיראן של חומייני?  מסכנה אותה אישה צעירה שכל החיים לפניה. אין לה פתרון, ונראה שכל החיים תהיה עגונה...

     מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה בתקופה ההיא הרב הראשי לישראל, קיבל את התיק של הבחורה הזאת אחרי שהוא עבר את כל הערכאות השיפוטיות שלא מצאו לו פתרון. הוא לא התמהמה. על נייר מכתבים רשמי של מדינת ישראל הוא שלח מכתב לרב שופת, שהיה רב באיראן באותה תקופה.  כשהגיע המכתב לרשויות באיראן, הם ראו על המכתב את סמל מדינת ישראל ומייד העבירו אותו לידי הצנזורה של איראן. מתרגם שהוזמן למקום גילה כי המכתב מדבר גם על הנשיא האיראני אייטולה חומייני בכבודו ובעצמו. תוך זמן קצר הועבר המכתב לידי חומייני, שקרא את מה שכתב הרב אליהו במכתבו. הרב כתב שם לרב שופת את פרטי המקרה של העגונה, וביקש ממנו לפנות לעזרתו של חומייני,  כיוון שגם הוא אדם מאמין ובוודאי כל מי שמאמין בא-לוקים לא ירשה שעוול כזה יתרחש תחת ידו.  הרב כתב כי הוא בטוח שחומייני יסייע במתן גט לאותה אישה מסכנה.

      אייטולה חומייני קרא את המכתב, עם כל השבחים שהרב כתב עליו, ושלח לקרוא לרב שופת מביתו.  כשהגיעו חיילי המהפכה לביתו של הרב שופת והזמינו אותו להתייצב לפני אייטולה חומייני, הוא היה סבור לתומו שזה הסוף שלו. הוא ביקש חמש דקות של התארגנות, לבש תכריכים מתחת לבגדים,  נתן ביד בניו את הצוואה שלו, והלך עם משמרות המהפכה של אייטולה חומייני ימ"ש.

     כשהרב שופת הגיע לפני אייטולה חומייני, הוא נשאל על ידו: האם אתה מכיר את הרב מרדכי אליהו?  כן, השיב הרב שופת בהיסוס. האם הוא רב גדול? כן, עונה הרב שופת, כשהוא לא מבין לאן השיחה חותרת )האם זה טוב להגיד שהוא מכיר את הרב אליהו או שזה מסוכן? סוף-סוף הוא רב ראשי בישראל...(.  בינתיים המשיך חומייני לשאול את הרב שופת: האם אתם שומעים לו? הרב שופת אכן אישר שהרבנים בעולם שומעים לו. " תראה מה הרב כותב עלי!", נפנף האייטולה במכתב השבחים שנכתבו עליו. מתוך קורת הרוח שהייתה לו, הוא שאל מיד את הרב שופת מה צריך לעשות כדי להתיר את העגונה. הרב שופת הסביר לו שצריך לקרוא לבעל ושיסכים לתת גט. חומייני קרא מיד לבעל ואמר לו: תן לאישה גט מהר! לחייליו הוא אומר: אם הוא לא מסכים, צריך לשבור לו את העצמות, הוא מוציא לנו שם רע. שאנחנו לא מתנהגים לפי הצדק והיושר.  הרב שופת הסביר לחומייני שהבעל צריך לתת גט מרצונו ולא בכפייה, והוא ביקש: תן לי אותו לכמה דקות ואסביר לו שייתן גט מרצון. חומייני, בתגובה, אמר לבעל: יש לך חמש דקות. בינתיים הבין הבעל שאם החיים שלו יקרים לו, כדאי לו להסכים לתת גט, והוא אכן הסכים.

     הרב שופת התקשר מהלשכה של אייטולה חומייני לצרפת, ומשם בשיחת ועידה ללשכה של הרב אליהו בישראל. הוא דיבר עם הרב אליהו ברמזים וסיפר את כל הסיפור, והרב הנחה אותו כיצד לעשות את הגט בצורה הנכונה. באותו מעמד מינו את הרב שופת להיות שליח קבלה של האישה לקבל את הגט במקומה. אחר כך הרב שופת עשה דרך הטלפון, בהדרכת הרב אליהו, גט נוסף בשליחות של הולכה לארץ-ישראל, ושלחו אותו לארץ.  רק גאוניותו של מרן הרב אליהו זצ"ל, ונסיון ההיכרות שלו עם הערבים - שאוהבים כבוד, העלתה רעיון כה מבריק לשלוח מכתב עם בלנק של מדינת ישראל ולשבח את העריץ הרשע – הוא ידע בדיוק לאן זה יגיע, ולאן הדבר יוביל. זכותו תגן עלינו אמן!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/