אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ח

"אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. ואני אומר שהוא היכל  התשובה עצמו". (האדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ)

    ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים...

בתורת החסידות מבואר כי עלייתו הרוחנית של הקרבן נעשית על ידי השירה של הלויים. ומכיוון שהתפילות נקבעו במקום הקורבנות, הרי שכיום זוהי השירה בתפילה, שיש בה כוח להעלות את התפילה לרבדים עליונים יותר.

    "דמעות - פותחות שערים. זימרה - מפילה חומות". (ר' נחמן מברסלב)

הפה של "החפץ חיים" ("פנינים" פרשת שמיני)

    סיפר אחד מתלמידיו הגדולים של בעל ה"חפץ חיים" זי"ע-בהיותי מקורב אליו, היה לי הזכות להיכנס אל ביתו פעמים רבות, ולשוחח איתו בלימוד. באחת מהפעמים, היה זה בשנותיו האחרונות בעת שהיה בגיל 83 בערך, נכנסתי לביתו, ולמרות החולשה שפקדתהו באותו היום,  רבנו היה אז בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו. מחמת החולשה שכב רבנו במיטתו, ולפתע הוא מורה לי להתקרב אליו, ומבקש ש... אפתח את פיו. הייתי נרעש ונפחד, ולא רק שלא הבינותי כלל מה הח"ח רוצה להשיג בכך, אלא שלא ידעתי כיצד אעז לציית להוראה שכזו!... לפתוח את פיו של הח"ח?! מי מוכן להיכנס אל תוך לוע הארי... אבל לא עזר לי מאומה. הח"ח הורה לי בשנית לפתוח את פיו. בלית ברירה, ובחוסר אונים מוחלט התקרבתי אליו, ופתחתי את פיו הקדוש.

    לפני נגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה. בעוד אני נתון בסערת חושים שאי אפשר לתאר, פונה אלי הח"ח ומבקש דבר נוסף. "תספור נא כמה שיניים יש בפי"!... ואני חישבתי להתעלף... כדי למנות את מספר השיניים, צריך כבר להיכנס עמוק אל תוך פיו המסולא בקדושה של גדול הדור, כיצד אוכל לעשות זאת?! אבל גם הפעם, לא אפשר לי רבנו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו. מה אומר ומה אדבר, החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר 32 , בדיוק כמספר השיניים שברא הקב"ה באדם, שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!! כל השיניים היו בריאות וחזקות כביום נתינתן!!! למותר יהיה לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה הח"ח באותה תקופה, אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו...

    לאחר שעשיתי את מה שביקש, לקח הח"ח את ידי, ואמר החיוך שאי אpשר לשכוח לעולמים:" אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ח

אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה .

    גישתה הבסיסית של תורת החסידות – היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא .

   ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת – שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ)

     ''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו – בן חורין  הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד''  (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל)

חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי  (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) .

 אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים ,   ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש – אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים  , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי .    אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה .

     זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים ,   ברגע שנולדים – כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח ,   אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה .   כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו .   היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים ,   לא מכולם.

     הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט ,   ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים .   הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו .   

     ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה .   במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת  ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות ,  ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה –   גם כאן וגם כאן " .  אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?"   הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך .  בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת .

     דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע .   סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה – נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה .   אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה .

     האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה  .  הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה .   השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות .   הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו .   הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות .   הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה .   בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 .  כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי .   אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר ,   כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני ,   הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו.

     ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו .   שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר  ".  התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע .   הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי .

     בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". – "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם .   ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים ,  כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר – יתחיל הלחץ האמיתי .   עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי ,   והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו .   כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" "  עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . "  לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" "  לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . "  בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת – איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי  ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " .  הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" "  אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ".   השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . "  שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" .  הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ".  מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . "  מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי .

     באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים .   מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו .  הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ...   ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

שולחן השבת פרשת "מסעי"התשע"ד

שולחן-השבת מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר פרשת מסעי "הארץ אשר תיפול לכם בנחלה" הקב״ה מודיע בפרשתנו את גבולות הארץ שתינתן לעם ישראל - ״זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה וגו׳״. המפרשים שואלים מדוע התורה משתמשת במילה ״תיפול״ על הארץ וכי הארץ נופלת, האם היא ״יורדת״ כשהיא נכבשת מידי הכנענים וניתנת לבני ישראל, לעם הנבחר?! היה יותר מתאים לומר ״זאת הארץ אשר תקום לכם״, תקום ולא תיפול! כשהארץ מגיעה לידי ישראל היא קמה ועולה במעלות הקדושה האלוקית ולא יורדת?! מסבירים המפרשים למה כוונת התורה ב ״תיפול״: 1) תיפול משמעותו שקיבלנו את הארץ בלי מאמץ וטרחה יתירה, כמו דבר שנופל, שלהפיל זה בדרך כלל פעולה קלה ואינה דורשת מאמץ בהשוואה להרמה, שהיא פעולה הדורשת הרבה יותר מאמץ וטרחה; וזה אכן מה שהתרחש בכיבוש הארץ, שישראל כמעט ולא טרחו ולא סיכנו חייהם במלחמה טבעית כדי לגרש ממנה את הגויים, אלא היא נפלה לידיהם בדרך ניסית ביד ה׳, בלי מאמץ וסיכון חיים משמעותי. 2) מדובר על נפילה של השר הרוחני של הגויים שחיו בארץ - ״הפיל הקב״ה שריהם של שבעה אומות מן השמים וכפתן והשליכן לפני משה ואמר לו: ראה אין בהם עוד כוח .. כל זמן שהיו קיימים היו בני עמם מנצחים, עכשיו הרי הן מסורים בידך״, כלומר, לכל עם ולכל ארץ יש שר וכוכב בשמים, שהוא צינור השפע לכוח החיים שלו – כשהשר שלהם נופל, נאבד כוחם של אנשי מדינתו בארץ, והם מפסידים במלחמה ונכנעים. ה' הפיל והכניע את שרי הגויים שחיו בארץ כנען, כדי שישראל יוכלו לכבוש את הארץ בקלות. שני הפירושים האמורים מכוונים לרעיון אחד: הפירוש הראשון שהארץ תיפול לידינו בלי מאמץ, נוצר מתוך כך שה' הפיל את השרים הרוחניים של גויי הארץ. 3) פירוש נוסף למשמעות "תיפול", מלשון "גורל" (כמו שנאמר במגילת אסתר ״הפיל פור, הוא הגורל״), כידוע שחלוקת הארץ לשנים-עשר השבטים הייתה בגורל. וגם פירוש זה עולה בקנה אחד עם הפירושים הראשונים שתיפול מסמל דבר המושג בקלות ובלי מאמץ ועבודה, כי גם גורל זה דבר שאדם מרוויח בלי מאמץ – בשונה משכר אותו משיגים על-ידי עמל ויגיעה. 4) בתורת החסידות מפרשים את הנפילה של הארץ בדרך מיוחדת: הנפילה היא של באי הארץ - בני ישראל (בתורת הסוד המושג 'ארץ', מדבר על נשמות ישראל), שבבואם לגור בארץ, יש להם נפילה רוחנית: כי נשמת היהודי לפני ירידתה לעולם הייתה בהיכלות קדושה עליונים, וכל ענינה היה אהבת ה׳ ויראתו, בלי שום עיסוקי חולין ובלי פיתויים ויצרים; אבל כשהיא נולדה לעולם-הזה היא בעצם ירדה ו״נפלה״ לעולם מגושם עם צרכים גשמיים, תאוות יצרים והתמודדויות. אמנם בארבעים שנות הנדודים במדבר, הם לא עסקו כל-כך בגשמיות, כי הם ניזונו מהמן, ושתו מבארה של מרים והיו מוקפים ומוגנים עם ענני הכבוד, וכל היום למדו תורה ממשה רבנו, כך שהם בעצם היו ׳בעליונים׳, באווירה קדושה ונעלית; אבל בבואם לארץ ישראל הם נפלו אל התחתונים, לעולם של צרכים גשמיים, חרישה, זריעה וכו׳, זו נפילה וירידה עצומה עבורם. לכן התורה אומרת להם זאת הארץ אשר תפול: דעו לכם, שאתם עומדים ליפול לעולם גשמי שפל ונחות. אם-כן למה באמת ה' הפיל אותנו לארץ? כי האמת היא שדווקא על ידי קיום המצוות בארץ זוכים בסופו של דבר להתעלות מעלה, כי דווקא על ידי קיום המצוות המעשיות בארץ, היהודי מתעלה לדרגות רוחניות נעלות אפילו יותר ממה שהיה לנשמה כפי שהייתה בעולמות העליונים. פירוש זה של החסידות קשור לפירושים הקודמים: הקב״ה מבטיח ליהודי שכאשר הוא ייפול אל הארץ, לעולם הגשמי, הוא יעזור לו להתגבר על המכשולים על-ידי שיפיל ויכניע את שרם של הגויים, הלא הוא היצר-הרע, וכך יעזור ליהודי לכבוש את הארציות ולהגביר ולהעלות את הרוחניות על הגשמיות, את הנשמה על הגוף. "כל התורה על רגל אחת" המשמעות הפנימית בנפילה של הארץ - הירידה הרוחנית אל הגשמיות - מתבארת בדרך מרתקת בביאור נפלא של הבעש"ט הקדוש על סיפור מפורסם בגמרא (שבת לא,א): גוי בא לפני שמאי ולפני הלל וביקש מהם שיגירו אותו ״על מנת שאלמד את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת״, שמאי הקפיד על בקשה זו ודחף את הגוי באמת הבניין, ואילו הלל הסכים לבקשתו, ואמר לו משפט קצר: הכלל והיסוד של כל התורה הוא ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״. בפשטות כוונת בקשתו הבקשה ללמוד את התורה על רגל אחת היא שברצונו ללמוד את כל התורה בזמן קצר, בלי מאמץ ויגיעה מרובים, כמו שהעמידה על רגל אחת היא לזמן קצר, כי קשה לעמוד על רגל אחת הרבה זמן. אבל הבעש״ט פירש את הדברים בדרך מיוחדת: שתי רגלים הכוונה לשתי הדרכים שעימהם היהודי צועד בעבודתו להתקרב לה׳: אחת - העבודה הרוחנית הקדושה בתפילה ובתורה, והשנייה - העיסוקים הגשמיים של הגוף, שגם הם יכולים לקרב את היהודי לה׳, כשעושים אותם לשם-שמים, ״כל מעשיך לשם שמים״, עובדים בגשמיות מתוך כוונה רוחנית לקיים את מצוות ה' לפרנס את המשפחה, לקיים מצוות, לתת צדקה וכו׳. איזה סוג של עבודת ה׳ יותר קשה לביצוע? אפוא יותר קל לזכור את ה׳, ואפוא יש יותר סכנה שהאדם ישכח את ה׳?! העבודה הרוחנית יותר ברורה וחדה - קל לחשוב ולהתקרב לה׳ בעת העיסוקים הרוחניים, בלימוד התורה, בתפילה, בזמן בשבת קודש כשמנותקים מהרחוב ומעיסוקי החול; אבל קשה לזכור את השם ולהתקרב אליו בעת עיסוקי החולין. לא קל לכיוון בעת העיסוקים הגשמיים שהכול נעשה למען שם שמים; לא קל כשאוכלים משהו טעים שלא להרגיש בהנאה הגשמית אלא רק בניצוץ האלוקי המצוי במזון. אותו גר ביקש לעמוד רק על רגל אחת, הוא רצה לעבוד את ה׳ רק כשהוא נמצא בעניינים הרוחנית בתורה ובמצוות ולא כשהוא עסוק בצרכי הגוף הגשמיים. הוא פחד שמא עיסוקו בגשמיות, ישכיח ממנו את הקדושה האלוקית והוא לא יצליח לחבר את הגשמיות לה'. שתי הגישות האמורות הם גם שתי דרכים בעבודת השם: 1) הסתגרות בגטו יהודי קדוש וטהור, בלי לצאת לעולם החיצוני. 2) לצאת החוצה ולרדת לעולם החילוני, כדי לקרב את אלו שנפלו לתהום ולהביאם לאבינו שבשמים. אותו גר ובעל-תשובה רצה להיות סגור ומסוגר בעולם הקדושה בלי מגע עם העולם החיצוני, שמא הוא יפול חזרה לסורו. שני התנאים הקדושים - שמאי והלל - לא הסכימו עם בקשתו ורצונו של אותו גר להתנתק מהעולם, אלא שכל אחד מהם דיבר בסגנון אחר, אך המסר והכיוון של שניהם אחד, שחייבים שתי רגליים לעבודת השם: שמאי דחף אותו ״באמת הבניין״, לרמז על בנין העולם בששת ימי המעשה, שאת כולו צריך להביא הקדושה: יש בעולם ברואים עליונים ותחתונים, צדיקים ורשעים – תפקידנו לקרב ולקדש את כולם. כך רומז לו שמאי, אתה צריך את כל הבניין, את כל שבעת ימי השבוע, לא רק את שבת הקדושה, אלא גם את ששת ימי החול והחולין. למה ברא ה׳ את כל העולמות והכוחות - שיקרבו אותם לקדושה ושלא יזניחו אותו ויתרחקו ממנו. הלל הזקן אמר את אותו מסר אך הוא פנה אל הרגש, ״ואהבת לרעך, מה שאתה שונא - אל תעשה לחברך״, הלל מזכיר לו את העבר האישי שלו: ״כשהיית בשאול תחתיות, אם רבותיך היו מסתגרים בעולם הקדוש ולא יוצאים החוצה - לא היית זכה להתקרב לקדושה; רק בגלל שהם יצאו החוצה וקירבו אותך, זכית להתגייר ולהתקרב לה'. וכך עליך לנהוג כיום, למרות שהיציאה מהגטו עלולה לגרום לירידה רוחנית, עליך לצאת לעולם ולקרב אותו להשם". לפעמים בעלי-תשובה רוצים לשכוח מאין הם באו. והלל מזכיר להם שרבותיהם "לכלכו את עצמם" כדי לעזוב את עולם התורה ולרדת לעולם הגויי ולקרב אותם. ובלשון הבעש״ט: זהו בקשתו 'גיירני על מנת שאלמד על רגל אחת' רוצה לומר שאהיה תמיד במדרגה טובה. ואמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. רמז לו כשהיית אתה במדרגה רעה והוצרך אדם טוב ליפול כדי שיעלה אותך, לכך צריך גם אתה ליפול. צריכה מידה של הדדיות בחיים - כפי שכל אחד היה צריך בתחילה מורה שירד מדרגתו אליו כדי להעלות ולקרב אותו, כך באותה מידה נדרש ממנו עצמו בהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה, לרדת למען תלמידיו ומבקריו. זאת ועוד, מוסיף הבעש״ט: אכן היהודי הוא חלק אלוקה ממעל והוא שייך רק למקומות נעלים וקדושים, אבל לפעמים הוא נופל לעולמות שפלים ומאוסים במעשים או במחשבות הבל, ואינו מבין ויודע איך הגיע לכך; אבל באמת ה׳ צדיק יבחן, ה׳ בוחן אותו ומשליך אותו לעולמות רעים כדי להעלותם לקדושה. מי שכל חייו לומד תורה ואינו יוצא לעולם, הוא בעצם מרוכז בעצמו ואינו רואה את החומריות וחיי היומיום, הנתפסים בעיניו כהטרדה והפרעה לשאיפתו הבסיסית להיות באווירה של קדושה וטהורה. אבל שמאי והלל מרמזים לו: שלא לעזוב את העולם הארצי, צריך להתחבר גם לעולם הגשמי ולאנשים שמחוץ לתחום הקודש, למצוקת העגלון הרעב לחסרונו של הסוס הנמצא לידו, כי נולדנו בעולם כדי לקרבו לה'. זו הבשורה החשובה שה׳ הודיע לישראל בפרשתנו: זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, אתם עומדים להיכנס אל הארץ וליפול לעולם הגשמי והחומרי. אבל זה לא עונש, אלא זו מתנה הכי טובה וחשובה - על ידי העבודה בארץ תזכו להתעלות לרמות גבוהות ונשגבות, עד שתזכו לשיא השיאים - ההתגלות האלוקית הנשגבת שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש. לזכות חיילי ישראל הנלחמים במלחמת הקודש במסירות נפש להגנת עם-הקודש בארץ-הקודש מקור: לקוטי שיחות חלק יג, עמוד 122. אור התורה מהרב המגיד עמודים: 110. 216. ועוד. תגובות והערות-הארות יתקבלו למייל ryk613@gmail.com אתר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/