אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ז

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו נכבה לעולם.

     דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם

.

     הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" ונשאלת השאלה מה הקשר?! מבאר האדמו"ר מבעלז: למלאכים יש 6 כנפיים בכל יום משבחים הם בכנף אחד וכשמגיעה שבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם: "ביום שבת אין לי צורך בכם בני ישראל ישבחו לי" ולכן דווקא ביום שבת ישנם זמירות מרובות ו"שירת הבקשות" ובזה נבין עוד טעם למנהג קריאת שיר השירים בעת כניסת שבת קודש, כי היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ואז מעורר השירה... כל זה נכון לגביי כל שבת אבל בשבת בראשית - השבת הראשונה שבבריאה הרי נבראו המלאכים ביום השני ואם כך נותרה להם כנף אחת ליום שבת... לכן בשבת זו שיבחו את הקב"ה גם המלאכים וגם אדם הראשון וזהו שאומר המדרש: הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" כיוון שבשבת זו מלאכים ואדם הראשון - הכול הודו להקב"ה..

'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - אדם שמתברך בכל טוב ומקבל מהבורא "פינוק מלא", אט אט הוא מפתח חשיבה עקומה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" - והוא מתעלם מכך שבעצם את הכל נתן לו ה'. וכיוון שכך...וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ - מחמת שיש לאדם כל טוב ואין הוא זקוק לעזרה בשום תחום, ממילא אין לו סיבה לחפש את ה' - והוא כבר לא פונה אליו. וכאשר האדם לא פונה לה' ומנתק את הקשר הרוחני, אזי מתחיל אצלו דרדור גדול והוא מגיע לעומק השפל, עד לרמה החמורה של... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ - למרוד בה' ולכפור בטובתו, ולהטיח כנגדו בגאווה ובעזות פנים.

כשאבא שלף מהארגז מגן דוד ושני פמוטות חיי השתנו (רבקה גלאי)

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי. נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות. "שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל – נדיה".

משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

חדר האורחים היה מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה. היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם". כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית. זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה? היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

"אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

אוניברסיטה לנינגרד

באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות. נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

"יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח. "ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים. "האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת. אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה. "במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית. "כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני מבינה את עברת לבסוף תהליך גיור". נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

"אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר: "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה: "עברית?" "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי. "הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

"חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי…" היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור. כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס. נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ו

אחרי פסח, אבא רץ ואימא רצה. אבא רץ לבנק, אמא רצה למשקל . אבא בהלם מהמינוס, אמא בהלם מהפלוס... (נשלח א''י חיי שרה)

     איך נקרא החדר שבו יושב השומר בבית העלמין?  התשובה – 'פינת החי'

     "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (יט, ג(  - בספרים הקדושים כתוב, שאם אדם רוצה לעשות נחת רוח להוריו שנפטרו – יחדש דבר תורה בשבת, כי בגן עדן מעטרים את ההורים על כך. זה מה שאומר הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" – אתה רוצה לכבד את אבא ואימא, תחדש דבר תורה בשבת. (חיד"א)

     אפילו אם רק יקיימו “איש אביו ואמו תיראו” - כבר “קדושים” יהיו!

     בכל המצבים, גם כשנראה הדבר כרחוק. תמיד יש לנסות למצוא צד זכות על כל אדם! הוי דן את 'כל האדם' לכף זכות!

     האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)ניצול המחנות, מתנגד, לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד.

    המצרים זכו למה שכל יהודי מבקש אחרי מותו א. לוויה ראויה ב. טבילה במקווה טהרה (ים סוף(     

 ג. שהכסף שהשאירו הלך למקומות טובים...

     ויבקעו המים (יד', כא - '( מובא בחז"ל: 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. מדוע?  הסביר הרב שלמה לוונשטיין שליט"א: בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים.  וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב...

כוחו של ויתור (פניני עין חמד עלון 490)

     מיודענו היה בחור צעיר, תלמיד בישיבה ידועה והיה מתמיד גדול. כשהגיע זמנו להינשא מצא ב"ה בחורה יראת שמיים, בעלת מידות טובות, חכמה ונאה ממשפחה טובה והם באו בברית האירוסין. כעבור שבוע וחצי, כאשר ביקרה הבחורה בבית ארוסה חשה בראשה ולא הייתה מרוכזת. היא שאלה אם תוכל לקבל כוס מים וביקשה לנוח מעט. הוריו הביטו זה בזה בדאגה. הבחורה אמרה לארוסה, כי אינה חשה בטוב ומעולם לא הרגישה כך והלה דאג מאוד.

     חודש לאחר האירוסין נפגשה עמו לפי בקשתה ואמרה: "יש לי משהו לספר לך. גילו בראשי את המחלה הנוראה". הבחור חש שהוא עומד להתמוטט, ואז היא הוסיפה: "אבין אם תחליט לבטל את השידוך". "על מה את מדברת?!" , קרא, "ספרי לי , מה אומרים הרופאים". "לא חשוב. תדבר עם הוריך והם יעזרו לך לקבל החלטה נכונה". הבחור חזר לביתו המום והסתגר בחדרו. הוריו חשו , שמשהו אירע לו והחלו לדובבו. "ארוסתי חלתה במחלה!", אמר. האם בכתה, והאב אחז בכתפי בנו. הם עודדוהו והניחוהו לנפשו.

      הוא ישב נסער בחשכה, עד שנרדם. כשהתעורר אמרה אמו: "זה לא נראה לך מוזר, שמיד לאחר האירוסין היא קיבלה את המחלה?!'' - "נפלאות מאיתנו דרכי הגורל", ענה. האם הוסיפה: "כבר בפגישת האירוסין היא נראתה חיוורת. הם ידעו והסתירו". "זה מסביר", המשיך האב, "מדוע הם סגרו איתנו מהר בלי להתמקח". "אבא ואימא", קרא הבחור, "אתם חושבים , שאעזוב אותה במצב הזה?!". "היה כאן מקח טעות", השיב אביו, "אתה מאורס רק חודש. אנחנו רק רוצים בטובתך ".

     הבחור חזר לישיבתו וניסה לשקוע בלימודו ולהתנתק ממועקתו. מדי יום התקשר לשאול בשלום ארוסתו. ערב אחד ענתה אם הארוסה: "מדוע אתה מתקשר, הרי השדכן התקשר בשם הוריך והודיע, שביטלתם את השידוך?!". ''רק לי יש זכות לבטל את השידוך, ואיני מבטלו!'', קרא בהתרגשות. האם נתנה לבתה את הטלפון והבחור אמר: "כעת החלטתי סופית שנתחתן, וביחד נתמודד עם כל הקשיים".

     הוא חזר לביתו והודיע להוריו , שהוא נחוש להינשא לארוסתו. ומיד החל מסע לחצים מצד כל בני משפחתו, שטענו, כי אין להכניס ראש בריא למיטה חולה. הוריו ביקשו , שילך לרב גדול שיכריע כיצד ינהג, ונקבו בשמו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. הבחור השיב: "בגלל כבודכם אני מסכים, אבל אל תטענו אחר כך , שאני מסרב לתלמיד חכם".

     לאחר תפילת שחרית אצל הרב עובדיה, נכנסו הורי הבחור לחדרו כדי לספר לו על המקרה. לאחר שיצאו נכנס הבן. הרב עובדיה התעניין באיזו ישיבה הוא לומד והיכן הם אוחזים בלימוד. הבחור השיב, ולאחר מכן אמר לרב את שם ארוסתו והרב בירכה באריכות. ואז פניו קדרו והוא אמר: "אביך תלמיד חכם והוא תולה בך תקוות רבות. כעת הוא שרוי בצער וחש שנפלת בפח". והוסיף: "אתה יודע שאין תוקף הלכתי למסיבת אירוסין?". הבחור אישר. הרב השמיע את הטענה, שמשפחת הארוסה ידעה על מחלתה ולא גילתה. הבחור אמר: "איני סבור כמותם. ייתכן , שחשה ברע אבל לא ידעה". "למה אתה מתעקש?!", הקשה הרב. "היא בחורה טובה ויראת שמיים ובדיוק כמוה רציתי, ואיני מוכן לוותר עליה , רק מפני שחלתה. ''אני חש שהיושב בשמיים בוחן אותי". הרב החזיק את ראש הבחור והקשה שוב. הבחור השיב בבכי ונדהם לראות , שהרב עובדיה בוכה עמו. לאחר מכן הרב נישקו, סטר לו באהבה ואמר: "אתה תתחתן איתה, ו ה' ייתן לכם רפואה שלמה! היא תהיה אישה יראת שמיים ויחד תעמידו דור ישרים מבורך. היא תגמול לך עשרת מונים! ויתקיים בך 'בטח בה לב בעלה'. כעת קרא להוריך".

     הבחור יצא דומע וקרא להוריו. הרב אמר להם: "בנכם יינשא עם ארוסתו ואתם לא תתנגדו". לאחר מכן ציטט גמרא המוכיחה, שבנושא נישואין לא חל כיבוד אב ואם. הוא סיפר להורים: "העמדתי פנים , שאני מתנגד לו ושאלתי שאלות קשות, ונוכחתי , שאכן עליו להתחתן עמה ותהיה להם ברכה". הרב עובדיה החל לחלק לאב עשרות סטירות ונתן את ברכותיו האינסופיות לרפואה שלמה והצלחה בבניין עדי עד. הבחור והוריו יצאו מופתעים ונרגשים.   

      ההורים התנצלו בפני הורי הארוסה על הביטול ויישרו את ההדורים. הארוסה עברה ניתוח בראשה בהצלחה מרובה והחלה להחלים. תקופת האירוסין התארכה לכמעט שנה, ולבסוף נערכו נישואין ברוב פאר והדר על ידי הרב עובדיה, שהתרגשותו ניכרה על פניו וסטירות אהבתו לחתן לא פסקו. הרב בירך את הכלה בבריאות שלמה והוסיף: "החתן שלך לא ויתר עלייך, וכשהיה אצלי עמד במבחן , שהיה קשה יותר מהסמכה לרבנות, ולכן תגמלי לו טובה כל חייך".

     בני הזוג הקימו בית לתפארת והביאו לעולם שמונה ילדים יראי שמיים. האישה נרפאה לגמרי ממחלתה. הבעל למד בכולל ונעשה ר"מ בישיבה חשובה. הם חיתנו את רוב ילדיהם וזכו לנכדים, אבל סיפורם לא תם. לפני תריסר שנים חלה הבעל בטרשת עורקים קשה. רגליו שותקו , והוא ישב על כיסא גלגלים , כשהוא מניע את ראשו ואצבעות ידיו בלבד.

     אשתו התפטרה מעבודתה וטיפלה בו במסירות נפש מופלאה בעזרת בני משפחתם. בכל אירוע משפחתי , הרב עובדיה הגיע ובירך את האישה , שיהיה לה כוח לשאת בעול. כאשר הרב עובדיה נפטר הגיע הבעל ברכב מיוחד ללוויה הענקית, וכאשר ירד והתנהל אחר מיטתו, דמע בעיניו ואמר: "יהי רצון שתמשיך לברך משמיים את כל בית ישראל , כפי שבירכת אותם בחייך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים". 

חבילה מסתורית (על-פי 'סמרקנד', מאת ר' הלל זלצמן)

     קשים היו חיי היהודים בימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, ובהתקרב חג הפסח –התעצמו הקשיים. האתגר הגדול ביותר הוא, כמובן, אפיית מצה שמורה. בסמרקנד שבאוזבקיסטן התגבשה בשנות מלחמת העולם השנייה קהילה חסידית גדולה, שניהלה חיים יהודיים במחתרת. הם התקבצו ובאו מרחבי ברית-המועצות, ואליהם הצטרפו פליטי מלחמה מפולין וממדינות שכנות.

     אחרי המלחמה הצליחו רבים מהם לצאת מברית-המועצות, אולם משפחות רבות נותרו כלואות מאחורי מסך הברזל. למרות כל הקשיים התעקשו החסידים לקיים את הפסח כהלכתו. הם הצליחו להשיג חיטים שלא נשטפו במים. איתרו טחנת קמח מחוץ לעיר, שהייתה בבעלות ממשלתית, אולם תמורת שוחד הגון ניאות המפעיל לאפשר להם לטחון את הגרגירים ולהפיק קמח מהודר. שעות רבות עמלו לנקות את אבני הרחיים הענקיות מן הקמח שהצטבר בחריציהן. אחד החסידים, שהיה בונה תנורים מקצועי, הביא מבער להשלמת תהליך ההכשרה, ולא נחה דעתם עד שטחנת הקמח הייתה מהודרת לפי כל החומרות. אפיית המצות הייתה מסכת לעצמה. המאפיות נבנו בבתים פרטיים, ונדרשה יצירתיות כדי לעמוד בדרישות ההלכתיות המחמירות. בכל שנה הצליחו החסידים לייצר כמות מצומצמת של מצות, והן נאכלו בחרדת קודש. אחד החסידים המבוגרים טען שיש להעדיף בחלוקת המצות את הצעירים, על-פי דברי הזוהר שמצה היא 'מאכל האמונה', ומן הראוי שהצעירים יאכלו את המצות, כדי להנחיל את ערכי האמונה לדור הבא...

     שנה אחת, אחרי שכל ההכנות לפסח עברו בשלום, אירעה תקרית בלתי-צפויה, שהייתה קרובה לסבך את החסידים בצרות צרורות. הכול החל כאשר החסידים קבעו לקיים תפילות במניין בביתו של ר' רפאל חודידייטוב, חסיד מקומי. זה כבר היה אחרי מותו של הצורר סטאלין. רדיפות הדת פחתו במקצת, ואולם התכנסות דתית עדיין הייתה סכנה גדולה. לצורך התפילות נדרש ספר תורה, ומאחר שבכל פעם התקיים המניין בבית אחר, נאלצו החסידים לטלטל את ספר התורה. כל העברה הייתה מלוּוה חשש, שמא יבחין אי-מי בספר וילשין לשלטונות. ר' רפאל יצא לדרך כדי להביא את ספר התורה לביתו. הוא בא לבית שבו הוחזק הספר, עטף אותו בשמיכה, כדי להסתירו מעיני העוברים והשבים, ועצר מונית כדי להוביל את הספר לביתו. כאשר הגיע לכתובת מגוריו ירד מן המונית, ולא הבחין באחת השכנות שבדיוק עמדה בחצר וראתה את החבילה המוזרה שבידיו. חשדהּ התעורר. צורת החבילה נראתה בעיניה כגופת ילד. מוטות עצי החיים של ספר התורה נדמו בעיניה לשתי רגליים. סיפורי עלילות הדם מן העבר צפו בזיכרונה. זה ודאי ילד נוצרי שהיהודים הרגו כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות, חשבה בבעתה. היא מיהרה להזעיק את המשטרה ודיווחה על חשדהּ. ר' רפאל חודידייטוב לא ידע מאומה מכל ההמולה. הוא נכנס לביתו והניח את ספר התורה בארון הזכוכית שבסלון הבית. פתאום התפרצו אל חצר הבית בלשים בבגדים אזרחיים, ואליהם התלוותה הגויה המלשינה. הם ראו את בנו של ר' רפאל, ושאלו אותו היכן הזקן שנכנס אל הבית זה עתה. הבן חשש שאביו שרוי בסכנה, ומיהר להיכנס ולהזהירו שיימלט על נפשו. אלא שהשוטרים הקדימו אותו ונכנסו עמו אל הבית. הגויה זיהתה מיד את החשוד, והשוטרים עצרו את ר' רפאל והחלו לעשות חיפוש בבית. "מה אתם מחפשים?", שאל בחרדה, אולם הללו לא השיבו לו דבר אלא הוסיפו להפוך את תכולת הבית בחיפושים אחרי ה 'גופה'. פתאום הבחינה הגויה בחבילה החשודה המונחת בארון הזכוכית. "הנה, זה כאן!", קראה בהתרגשות והצביעה לעבר הארון. השוטרים נטלו בזהירות את החבילה ואט-אט החלו לפתוח אותה. למרבה הפתעתם לא גופה ולא ילד נגלו לנגד עיניהם, אלא יריעת קלף...

     המתח הופר באחת. ר' רפאל הסביר לשוטרים שהיום חל יום השנה לפטירת אביו, ואצל יהודים נהוג לקרוא ביום הזה מתוך ספר תורה. עדיין היה חשש מפני תגובתם, אך השוטרים העדיפו שלא להתעסק עם יהודי זקן זה ועזבו אותו לנפשו, נבוכים מחשד השווא ומההתפרצות המיותרת לביתו. בנו של ר' רפאל החליט לנצל את ההזדמנות, והחל לגעור בשוטרים ולנזוף בהם על הבהלה שגרמו לאביו. "יש לי קשרים עם ראש העיר, ומיד אתקשר אליו ואדאג שיפטר אתכם", איים עליהם. השוטרים נבהלו. הם החלו להצטדק, והסבירו שבאו בעקבות קריאת השכנה. הם ביקשו את סליחת בני הבית, ועזבו מיד את המקום.

     גם החסידים למדו לקח מן הסיפור. בכאב רב נאלצו לנסר את עצי החיים, כדי שהללו יבלטו פחות, אף שהדבר הִקשה את ביצוע ה 'הגבהה' של הספר אחרי הקריאה. בהעברות הבאות אף הקפידו לעטוף את הספר באופן שייראה כילד חי עטוף בשמיכה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ה

אם אתה יכול להיות מנהיג של ילדים בגן, אתה יכול להיות מנהיג בכל מקום שהוא. 

     מסופר על הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א, שפעם באו אליו בני זוג שהשלום לא היה מנחת חלקם, כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו ר' אריה את התרומה בצירוף מכתב בו כתב: במקום שתשלח צדקה לישיבה, מוטב שבכסף זה תקנה לאשתך בגדים ותכשיטים ותפייס את דעתה.

     מסופר על הרה"ק מבעלזא זי"ע ואביו עשה הרבה דברים מתמיהים כדי שבנו ישאל, והנה בנו לא שאל כלום, שאלו אביו איך לך שום דבר שקשה לך ופלא בעיניך על הנהגתי, ענה הבן: על "אבא" אין שאלות.  וזוהי ידיעה והכרה ברורה על אבא אין שאלות מה שהוא עושה זוהי רק מתוך דאגת הטוב לבנו.

באין מחילה (חיים ולדר - סיפורים מהחיים)

     כיום אני בת שלושים ושלוש, והסיפור שלי מתחיל בערך כאשר עברתי מכיתה ח' ל ט'. הייתי ילדה תוססת ומקובלת בחברה, אולי תוססת ומקובלת מדיי. באתי מבית טוב. הוריי היו, ועודם, אנשים טובים, הגונים ומקסימים. מעולם לא סבלתי מקשיים כלשהם בבית או בחברה. כל זאת - עד שהגעתי לבית הספר החדש. יחד איתי הגיעו חמש חברות מבית הספר היסודי, ובעצם היינו הקבוצה הגדולה בכיתה. אך כמו תמיד, כאשר נכנסים למסגרת חדשה, נוצרות חברויות חדשות ובריתות חדשות, והחברה משתנה לחלוטין.

     דווקא התחלתי ברגל ימין. התחברתי עם רבות מבנות הכיתה, והכול נראה מבטיח ביותר. אבל אז החלו שתיים מבנות הכיתה לפעול נגדי. אני לא יודעת מדוע, אבל הן החלו להמריד את כולן, לצחוק לי בכל הזדמנות אפשרית, לפגוע בי, רצוי ברבים, ללגלג עליי, להצר את צעדיי... הן פשוט עינו אותי, עינויים נפשיים. בכל בוקר הייתי שואלת את עצמי, איזה עינוי חדש המציאו בשבילי. הן היו רעות, שטניות. חכמות להרע. הן ידעו היטב את המלאכה. והמלאכה הייתה – להרוס אותי חברתית ונפשית. הן דרדרו את הביטחון העצמי שלי לאפס. שלחתי אליהן שליחות והתחננתי שתעזובנה אותי, אך הן מסרו בחזרה מסרים פוגעים ומכאיבים. ניסיתי לפנות למחנכת - וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר. הן פשוט היתממו בפני המחנכת, והציגו אותי כבת עם בעיות נפשיות, שמדמיינת דברים. הן הרגו אותי, הנערות האלה. פשוט הרגו אותי בעודי בחיים.

                                                               * * *

     הוריי לא ידעו מה קורה לי. התביישתי לספר להם שאני נמצאת בשפל המדרגה. עדיין נותר בי, למרבה הצער, כבוד עצמי. אני כותבת "למרבה הצער", כי כשהיד משותקת - אתה לא חש בפצע, אך כשהיד תקינה - אתה סובל סבל נורא. כך זה גם בנפש. חשתי איך אני נאבקת על הכבוד העצמי שלי, על בריאותי הנפשית, כאשר שתי נערות יורות לעברי כל העת חיצים שנונים, מגובות על ידי כל הכיתה, שהלכה אחריהן, אם מפחד להיכנס לפיהן - ואם מהערצה אליהן.

     פעם אחת החלטתי לגשת אליהן, ופשוט לבקש מהן להפסיק לפגוע בי. אני זוכרת את זה כמו היום. עמדתי בפתח המקלט. חיכיתי שרוב הבנות תצאנה, ואז ביקשתי מאחת הבנות לקרוא להן. הן ענו שאין להן כוח לדבר איתי. שלחתי שוב את הבת לשאול, אם הן תוכלנה להקדיש לי כמה דקות. שמעתי צחוקים מתוך המקלט. "תגידי לה שאין לנו זמן בשביל חולות נפש." הבת חזרה אליי, ולא ידעה מה לומר. אך אני ממילא שמעתי את הדברים שנאמרו בקול רם ובמתכוון כדי שאשמע. נכנסתי אל המקלט ואמרתי: "אני מבקשת לדבר איתכן." הן לא ענו. התחלתי לבכות וליילל. "אני מתחננת. דברנה איתי חמש דקות." זה מצא חן בעיניהן. הן התחילו לדבר זו עם זו. "עוד מעט היא תשתחווה לעפר רגלינו," אמרה אחת לשנייה בארסיות. הבנתי שחבל על הזמן. הן לא ידברו איתי, וגם אם כן - ליבן לב אבן. קמתי, ופתאום פרצו לי מילים מהלב: "מכיוון שאתן לא מוכנות לשמוע אותי, ה' בשמיים ישמע. א-לוקים רואה ויודע מה שאתן עושות לי. הוא יודע שאין לי שום אפשרות לעשות דבר כנגדכן. אני מבקשת מא-לוקים שישלם לכן על מה שאתן עושות. וידאג שההתעללות הזו תיפסק." הן צחקו, ובכלל לא התייחסו אליי, ואני הלכתי הביתה שבורה ורצוצה. הן מחקו את שארית הכבוד העצמי שנותר בי. גרמו לי למאוס בחיי ולרצות במותי.

     בלילות הבאים הייתי בוכה ומבקשת מא-לוקים שיפעל בשבילי. אמרתי לו שאין לי עוד כוחות. אמרתי לו שהוא בעל הבית בעולם, ובעל הבית אינו יכול להרשות שברואיו ינהגו כך זה בזה. באותם ימים, חשתי שהאמונה היא המאחז היחיד שנותר לי בחיים. חודש עבר מאותה תקרית, ואחת הבנות שהציקו לי נזרקה מבית הספר. זו הייתה ממש פצצה, משום שהיא נחשבה לבת טובה ומצטיינת. היו כל מיני דיבורים שהושתקו - התברר שהיא הייתה כזו טובה רק כלפי חוץ. לי, אגב, זה לא היה בגדר חידוש. בעצם, לאף אחת זה לא היה חידוש, אך האחרות לפחות הפגינו כלפי חוץ שהן מופתעות. הרגשתי שיד ה' בדבר. הנה, באופן פתאומי, הוא סילק ככה את מי שהתנכלה לי כל כך. אך החברה שלה לא עזבה אותי.

     היא החלה לפגוע בי עוד יותר מבעבר. היא עשתה זאת בצורה מכוערת. היא החלה לדבר עליי בכיתה נמוכה יותר. היא ידעה כמה זה פוגע בבת, כאשר מתחילים לספר על מעמדה הגרוע - בקרב כל בנות השכבה. בת עוד יכולה לסבול כאבי נפש, מול קבוצה סגורה, אבל ברגע שכולן מסתכלות עליה בעין רעה – זה גומר אותה לחלוטין. שלחתי לה מסר - האם היא אינה פוחדת שמשמים עלולים להעניש אותה, כמו שהענישו את חברתה? היא הגיבה בלגלוג ואמרה, שהיא תדאג שאני אצטער על כך שחברתה נזרקה – בגלל שמעכשיו אסבול פי שלוש מהעבר. כך. במילים האלה.

                                                           * * *

     והיא באמת קיימה את הבטחתה. היא פגעה בי, שברה אותי, ריסקה אותי כל יום מחדש. הפכה אותי לבחורה שבורה ונפחדת - לכל החיים. היא פצעה אותי נפשית. גרמה לי נכות. מבחורה שמחה ומאושרת, בעלת מעמד - הפכתי לבחורה רזה, חשדנית, סובלת מהחיים.

     שוב פניתי לאלוקים בשמיים. שפכתי דמעות כמים. ביקשתי ממנו שיסלק ממני את הסבל הנורא הזה, משום שאין אני יכולה עוד. חודש וחצי עברו מאז נזרקה הבחורה הראשונה, ואז אירע אסון נורא למשפחתה של השנייה. מדובר לא במוות של אדם אחד, אלא כמה. איני יכולה לספר את פרטי האסון, משום שכולם ידעו במי דובר. הסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של כל העיתונים.

     אני רוצה לעצור ולהבהיר, שברגע ששמעתי על האסון - חשתי שהכול בגללי. בעצם לא חשתי. ידעתי זאת. שיהיה ברור לך, שלא חשתי אפילו צל של הקלה או של שמחה לאיד. הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי לעצמי: "מה עשית? מה עוללת?" קיוויתי שאף אחת לא תקשר את האסון למילים שאמרתי חודשיים לפני כן, כדי שלא ידעו שאני היא האשמה. המיידיות של האסון הייתה בשבילי כמו איתות משמיים: הכול בגללך.

     לאחר השבעה היא חזרה ללימודים, ותתפלאו - היא המשיכה ברדיפה אחריי. אך לי זה כבר לא כאב, משום שהיחס שלי - כמו היחס של כולן אליה, התחלף מפחד נורא לרחמים עצומים. אני חושבת שהיא הבחינה שכבר איננה פוגעת בי. כעבור שנה, בעקבות שינויים במשפחתה, היא עברה לעיר אחרת, ואני נשמתי לרווחה.

                                                            * * *

     לא סיפרתי את הסיפור הזה לאיש, גם בגלל שאני עדיין מאשימה את עצמי. אבל הסיבה העיקרית שלא סיפרתי - היא פחד מפני תגובות מזלזלות בסגנון: "מה היא חושבת, שיש לה קו ישיר לאלוקים?" לכן שתקתי כל השנים, על אף שאני יודעת שזו הייתה טעות גדולה.

     במהלך השנים הגעתי למסקנה, שאנשים שנמצאים במצר אמיתי, שמישהו רודף אותם ואין לאל ידם לעשות דבר - יש כוח מיוחד לתפילתם. יש לי מסר לכל האנשים בעולם, שלא לרדוף מישהו עד חרמה. לא להגיע למצב בו אדם יאמר לה': "תראה מה הוא עושה לי. אין לי לאן לברוח. א-לוקים, לחם את מלחמתי."

     אני מאמינה באמונה שלמה, שמילים כאלה גורמות קטרוג נורא בשמיים. א-לוקים הוא המגן של כולם, אך בעיקר של הנדכאים. כאשר א-לוקים, ק-ל חנון ורחום, רואה שאחד מברואיו נמצא בצרה צרורה - והוא מתחנן אליו לעזרה – א-לוקים עלול לפגוע בצורה נוראה, כי ה' הוא גם ק-ל קנא ונוקם.

     יש לי המון ראיות לדבר. אספתי אותן במשך שנים. יש מקרים ידועים, כמו המוות הנורא של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל מה? בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. גם בית המקדש חרב, ועם ישראל יצא לגלות, בגלל שמישהו פגע בחברו ברבים. אני תמיד חושבת על בר־קמצא שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס המשפיל שקיבל, ואני יודעת היטב מדוע הקב"ה החליט להרוס את בית המקדש. אני יודעת בדיוק מה הרגיש בר קמצא.

     יש לי עוד הוכחות מהחיים, כמו החברה שסיפרה לי, ששתיים מחברותיה תכננו לאחר אירוסיה ערב צדקה גדול, שנועד להיערך בדיוק בתאריך נישואיה, על אף שידעו על כך מראש. היא התחננה בפניהן, שתעברנה את האירוע לתאריך אחר - אך הן פשוט התעלמו ממנה. ביום החתונה - כך סיפרה - היא הבחינה שרוב החברות לא הגיעו לחופה. היא פשוט נשברה מתחת לחופה. היא התפללה על עצמה, אך לא יכלה שלא לחשוב על רשעותן של הבנות הללו. היא מצאה עצמה בוכה מתחת לחופה, לא על עתידה, אלא על מה שעוללו לה חברותיה. עברו מאז 15 שנה. אחת מהן רווקה, והשנייה נשואה מעל 10 שנים - ללא ילדים. גם היא לא סיפרה את הדבר לאף אחד, מחשש פן יצחקו לה.

     אני חושבת שצריך להודיע לכל האנשים בעולם, שיפשפשו היטב במעשיהם ויחשבו אם אי פעם גרמו עוול נוראי למישהו, עוול שעלול היה לגרום לו להתפלל לה' כנגד הפוגע. אני דווקא לא מאמינה בקללות. אני לא פוחדת שיקללו אותי מהבוקר עד הערב. אבל אם אעשה רע למישהו - אפחד מאד, משום שאז התפילה שלו פשוט מתקבלת - גם אם נאמרה ללא קול ומילים, במחשבה בלבד. הקב"ה אינו מתעלם מרשעות וממעשים שפלים, ובוודאי שאינו מתעלם מזעקתו של בן אנוש הנמצא במצר.

                                                            * * *

     לפני חמש עשרה שנים התחתנתי. הייתי אז בת 18 - אולי עשיתי זאת כדי לברוח מהקשיים שהיו לי. בעלי הוא אדם מיוחד במינו, רגיש, עדין ומתחשב. מהר מאד הוא הרגיש שהתחתן עם אישה פצועה ומובסת נפשית. הוא השקיע בי המון, ועזר לי לאסוף את שברי הנפש שלי. אני חושבת שהצלחתי להדביק אותם זה לזה, אך לא בצורה מושלמת. עדיין ניכרות הצלקות, ולדעתי, הן לא יחלפו כל חיי. יש בי חוסר ביטחון ופחד מפני אנשים - שלא יעזבני לעולם. האדם היחיד, שאני מאמינה שלא יפגע בי, הוא בעלי היקר שיחי'. חוץ ממנו - אני לא מאמינה ולא בוטחת באיש.

     את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, על אף שאני יודעת כי יהיו כאלה שיצחקו עליי: "מה היא משלה את עצמה, שבגללה קרו האסונות?!" ומצד שני יהיו כאלה שימתחו עליי ביקורת, איך גרמתי לאסונות שכאלה. אני פונה לכל מי שיקרא את סיפורי - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, אין מדובר ב"נקמה", אלא בתפילה לה' לצאת ממצר. ואני גם מאחלת שאיש לא יגיע למקומי. לא התפללתי שיקרה להן רע. לא רציתי בכך. רק התפללתי לה' שצרותי תסתיימנה.

     ולסיום - בכל יום כיפור אני אומרת בפה מלא, שאני סולחת לשתי החברות שהציקו לי כל כך. גם חברתי עושה זאת כלפי החברות שהציקו לה, אך הן בכל זאת עדיין סובלות. כנראה הכעס משמיים כל כך חזק - שאולי צריך תיקון גדול ובקשת מחילה מצידן. אבל מה לעשות, שחברתי אינה מוצאת אומץ לגשת ולהודיע להן על כך?

     אני לא יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך, אבל אולי פרסום המכתב הזה יסייע במשהו. אולי הן יקראו ויבינו שמדובר בהן. צריך שיהיה סוף לסיפור הזה, לא?

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \