יום שני, 7 בספטמבר 2015

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ה







אם אתה יכול להיות מנהיג של ילדים בגן, אתה יכול להיות מנהיג בכל מקום שהוא. 

     מסופר על הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א, שפעם באו אליו בני זוג שהשלום לא היה מנחת חלקם, כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו ר' אריה את התרומה בצירוף מכתב בו כתב: במקום שתשלח צדקה לישיבה, מוטב שבכסף זה תקנה לאשתך בגדים ותכשיטים ותפייס את דעתה.

     מסופר על הרה"ק מבעלזא זי"ע ואביו עשה הרבה דברים מתמיהים כדי שבנו ישאל, והנה בנו לא שאל כלום, שאלו אביו איך לך שום דבר שקשה לך ופלא בעיניך על הנהגתי, ענה הבן: על "אבא" אין שאלות וזוהי ידיעה והכרה ברורה על אבא אין שאלות מה שהוא עושה זוהי רק מתוך דאגת הטוב לבנו.


באין מחילה (חיים ולדר - סיפורים מהחיים)
     כיום אני בת שלושים ושלוש, והסיפור שלי מתחיל בערך כאשר עברתי מכיתה ח' ל ט'. הייתי ילדה תוססת ומקובלת בחברה, אולי תוססת ומקובלת מדיי. באתי מבית טוב. הוריי היו, ועודם, אנשים טובים, הגונים ומקסימים. מעולם לא סבלתי מקשיים כלשהם בבית או בחברה. כל זאת - עד שהגעתי לבית הספר החדש. יחד איתי הגיעו חמש חברות מבית הספר היסודי, ובעצם היינו הקבוצה הגדולה בכיתה. אך כמו תמיד, כאשר נכנסים למסגרת חדשה, נוצרות חברויות חדשות ובריתות חדשות, והחברה משתנה לחלוטין.
     דווקא התחלתי ברגל ימין. התחברתי עם רבות מבנות הכיתה, והכול נראה מבטיח ביותר. אבל אז החלו שתיים מבנות הכיתה לפעול נגדי. אני לא יודעת מדוע, אבל הן החלו להמריד את כולן, לצחוק לי בכל הזדמנות אפשרית, לפגוע בי, רצוי ברבים, ללגלג עליי, להצר את צעדיי... הן פשוט עינו אותי, עינויים נפשיים. בכל בוקר הייתי שואלת את עצמי, איזה עינוי חדש המציאו בשבילי. הן היו רעות, שטניות. חכמות להרע. הן ידעו היטב את המלאכה. והמלאכה הייתה – להרוס אותי חברתית ונפשית. הן דרדרו את הביטחון העצמי שלי לאפס. שלחתי אליהן שליחות והתחננתי שתעזובנה אותי, אך הן מסרו בחזרה מסרים פוגעים ומכאיבים. ניסיתי לפנות למחנכת - וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר. הן פשוט היתממו בפני המחנכת, והציגו אותי כבת עם בעיות נפשיות, שמדמיינת דברים. הן הרגו אותי, הנערות האלה. פשוט הרגו אותי בעודי בחיים.
                                                               * * *
     הוריי לא ידעו מה קורה לי. התביישתי לספר להם שאני נמצאת בשפל המדרגה. עדיין נותר בי, למרבה הצער, כבוד עצמי. אני כותבת "למרבה הצער", כי כשהיד משותקת - אתה לא חש בפצע, אך כשהיד תקינה - אתה סובל סבל נורא. כך זה גם בנפש. חשתי איך אני נאבקת על הכבוד העצמי שלי, על בריאותי הנפשית, כאשר שתי נערות יורות לעברי כל העת חיצים שנונים, מגובות על ידי כל הכיתה, שהלכה אחריהן, אם מפחד להיכנס לפיהן - ואם מהערצה אליהן.
     פעם אחת החלטתי לגשת אליהן, ופשוט לבקש מהן להפסיק לפגוע בי. אני זוכרת את זה כמו היום. עמדתי בפתח המקלט. חיכיתי שרוב הבנות תצאנה, ואז ביקשתי מאחת הבנות לקרוא להן. הן ענו שאין להן כוח לדבר איתי. שלחתי שוב את הבת לשאול, אם הן תוכלנה להקדיש לי כמה דקות. שמעתי צחוקים מתוך המקלט. "תגידי לה שאין לנו זמן בשביל חולות נפש." הבת חזרה אליי, ולא ידעה מה לומר. אך אני ממילא שמעתי את הדברים שנאמרו בקול רם ובמתכוון כדי שאשמע. נכנסתי אל המקלט ואמרתי: "אני מבקשת לדבר איתכן." הן לא ענו. התחלתי לבכות וליילל. "אני מתחננת. דברנה איתי חמש דקות." זה מצא חן בעיניהן. הן התחילו לדבר זו עם זו. "עוד מעט היא תשתחווה לעפר רגלינו," אמרה אחת לשנייה בארסיות. הבנתי שחבל על הזמן. הן לא ידברו איתי, וגם אם כן - ליבן לב אבן. קמתי, ופתאום פרצו לי מילים מהלב: "מכיוון שאתן לא מוכנות לשמוע אותי, ה' בשמיים ישמע. א-לוקים רואה ויודע מה שאתן עושות לי. הוא יודע שאין לי שום אפשרות לעשות דבר כנגדכן. אני מבקשת מא-לוקים שישלם לכן על מה שאתן עושות. וידאג שההתעללות הזו תיפסק." הן צחקו, ובכלל לא התייחסו אליי, ואני הלכתי הביתה שבורה ורצוצה. הן מחקו את שארית הכבוד העצמי שנותר בי. גרמו לי למאוס בחיי ולרצות במותי.
     בלילות הבאים הייתי בוכה ומבקשת מא-לוקים שיפעל בשבילי. אמרתי לו שאין לי עוד כוחות. אמרתי לו שהוא בעל הבית בעולם, ובעל הבית אינו יכול להרשות שברואיו ינהגו כך זה בזה. באותם ימים, חשתי שהאמונה היא המאחז היחיד שנותר לי בחיים. חודש עבר מאותה תקרית, ואחת הבנות שהציקו לי נזרקה מבית הספר. זו הייתה ממש פצצה, משום שהיא נחשבה לבת טובה ומצטיינת. היו כל מיני דיבורים שהושתקו - התברר שהיא הייתה כזו טובה רק כלפי חוץ. לי, אגב, זה לא היה בגדר חידוש. בעצם, לאף אחת זה לא היה חידוש, אך האחרות לפחות הפגינו כלפי חוץ שהן מופתעות. הרגשתי שיד ה' בדבר. הנה, באופן פתאומי, הוא סילק ככה את מי שהתנכלה לי כל כך. אך החברה שלה לא עזבה אותי.
     היא החלה לפגוע בי עוד יותר מבעבר. היא עשתה זאת בצורה מכוערת. היא החלה לדבר עליי בכיתה נמוכה יותר. היא ידעה כמה זה פוגע בבת, כאשר מתחילים לספר על מעמדה הגרוע - בקרב כל בנות השכבה. בת עוד יכולה לסבול כאבי נפש, מול קבוצה סגורה, אבל ברגע שכולן מסתכלות עליה בעין רעה – זה גומר אותה לחלוטין. שלחתי לה מסר - האם היא אינה פוחדת שמשמים עלולים להעניש אותה, כמו שהענישו את חברתה? היא הגיבה בלגלוג ואמרה, שהיא תדאג שאני אצטער על כך שחברתה נזרקה – בגלל שמעכשיו אסבול פי שלוש מהעבר. כך. במילים האלה.
                                                           * * *
     והיא באמת קיימה את הבטחתה. היא פגעה בי, שברה אותי, ריסקה אותי כל יום מחדש. הפכה אותי לבחורה שבורה ונפחדת - לכל החיים. היא פצעה אותי נפשית. גרמה לי נכות. מבחורה שמחה ומאושרת, בעלת מעמד - הפכתי לבחורה רזה, חשדנית, סובלת מהחיים.
     שוב פניתי לאלוקים בשמיים. שפכתי דמעות כמים. ביקשתי ממנו שיסלק ממני את הסבל הנורא הזה, משום שאין אני יכולה עוד. חודש וחצי עברו מאז נזרקה הבחורה הראשונה, ואז אירע אסון נורא למשפחתה של השנייה. מדובר לא במוות של אדם אחד, אלא כמה. איני יכולה לספר את פרטי האסון, משום שכולם ידעו במי דובר. הסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של כל העיתונים.
     אני רוצה לעצור ולהבהיר, שברגע ששמעתי על האסון - חשתי שהכול בגללי. בעצם לא חשתי. ידעתי זאת. שיהיה ברור לך, שלא חשתי אפילו צל של הקלה או של שמחה לאיד. הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי לעצמי: "מה עשית? מה עוללת?" קיוויתי שאף אחת לא תקשר את האסון למילים שאמרתי חודשיים לפני כן, כדי שלא ידעו שאני היא האשמה. המיידיות של האסון הייתה בשבילי כמו איתות משמיים: הכול בגללך.
     לאחר השבעה היא חזרה ללימודים, ותתפלאו - היא המשיכה ברדיפה אחריי. אך לי זה כבר לא כאב, משום שהיחס שלי - כמו היחס של כולן אליה, התחלף מפחד נורא לרחמים עצומים. אני חושבת שהיא הבחינה שכבר איננה פוגעת בי. כעבור שנה, בעקבות שינויים במשפחתה, היא עברה לעיר אחרת, ואני נשמתי לרווחה.
                                                            * * *
     לא סיפרתי את הסיפור הזה לאיש, גם בגלל שאני עדיין מאשימה את עצמי. אבל הסיבה העיקרית שלא סיפרתי - היא פחד מפני תגובות מזלזלות בסגנון: "מה היא חושבת, שיש לה קו ישיר לאלוקים?" לכן שתקתי כל השנים, על אף שאני יודעת שזו הייתה טעות גדולה.
     במהלך השנים הגעתי למסקנה, שאנשים שנמצאים במצר אמיתי, שמישהו רודף אותם ואין לאל ידם לעשות דבר - יש כוח מיוחד לתפילתם. יש לי מסר לכל האנשים בעולם, שלא לרדוף מישהו עד חרמה. לא להגיע למצב בו אדם יאמר לה': "תראה מה הוא עושה לי. אין לי לאן לברוח. א-לוקים, לחם את מלחמתי."
     אני מאמינה באמונה שלמה, שמילים כאלה גורמות קטרוג נורא בשמיים. א-לוקים הוא המגן של כולם, אך בעיקר של הנדכאים. כאשר א-לוקים, ק-ל חנון ורחום, רואה שאחד מברואיו נמצא בצרה צרורה - והוא מתחנן אליו לעזרה – א-לוקים עלול לפגוע בצורה נוראה, כי ה' הוא גם ק-ל קנא ונוקם.
     יש לי המון ראיות לדבר. אספתי אותן במשך שנים. יש מקרים ידועים, כמו המוות הנורא של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל מה? בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. גם בית המקדש חרב, ועם ישראל יצא לגלות, בגלל שמישהו פגע בחברו ברבים. אני תמיד חושבת על בר־קמצא שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס המשפיל שקיבל, ואני יודעת היטב מדוע הקב"ה החליט להרוס את בית המקדש. אני יודעת בדיוק מה הרגיש בר קמצא.
     יש לי עוד הוכחות מהחיים, כמו החברה שסיפרה לי, ששתיים מחברותיה תכננו לאחר אירוסיה ערב צדקה גדול, שנועד להיערך בדיוק בתאריך נישואיה, על אף שידעו על כך מראש. היא התחננה בפניהן, שתעברנה את האירוע לתאריך אחר - אך הן פשוט התעלמו ממנה. ביום החתונה - כך סיפרה - היא הבחינה שרוב החברות לא הגיעו לחופה. היא פשוט נשברה מתחת לחופה. היא התפללה על עצמה, אך לא יכלה שלא לחשוב על רשעותן של הבנות הללו. היא מצאה עצמה בוכה מתחת לחופה, לא על עתידה, אלא על מה שעוללו לה חברותיה. עברו מאז 15 שנה. אחת מהן רווקה, והשנייה נשואה מעל 10 שנים - ללא ילדים. גם היא לא סיפרה את הדבר לאף אחד, מחשש פן יצחקו לה.
     אני חושבת שצריך להודיע לכל האנשים בעולם, שיפשפשו היטב במעשיהם ויחשבו אם אי פעם גרמו עוול נוראי למישהו, עוול שעלול היה לגרום לו להתפלל לה' כנגד הפוגע. אני דווקא לא מאמינה בקללות. אני לא פוחדת שיקללו אותי מהבוקר עד הערב. אבל אם אעשה רע למישהו - אפחד מאד, משום שאז התפילה שלו פשוט מתקבלת - גם אם נאמרה ללא קול ומילים, במחשבה בלבד. הקב"ה אינו מתעלם מרשעות וממעשים שפלים, ובוודאי שאינו מתעלם מזעקתו של בן אנוש הנמצא במצר.
                                                            * * *
     לפני חמש עשרה שנים התחתנתי. הייתי אז בת 18 - אולי עשיתי זאת כדי לברוח מהקשיים שהיו לי. בעלי הוא אדם מיוחד במינו, רגיש, עדין ומתחשב. מהר מאד הוא הרגיש שהתחתן עם אישה פצועה ומובסת נפשית. הוא השקיע בי המון, ועזר לי לאסוף את שברי הנפש שלי. אני חושבת שהצלחתי להדביק אותם זה לזה, אך לא בצורה מושלמת. עדיין ניכרות הצלקות, ולדעתי, הן לא יחלפו כל חיי. יש בי חוסר ביטחון ופחד מפני אנשים - שלא יעזבני לעולם. האדם היחיד, שאני מאמינה שלא יפגע בי, הוא בעלי היקר שיחי'. חוץ ממנו - אני לא מאמינה ולא בוטחת באיש.
     את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, על אף שאני יודעת כי יהיו כאלה שיצחקו עליי: "מה היא משלה את עצמה, שבגללה קרו האסונות?!" ומצד שני יהיו כאלה שימתחו עליי ביקורת, איך גרמתי לאסונות שכאלה. אני פונה לכל מי שיקרא את סיפורי - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, אין מדובר ב"נקמה", אלא בתפילה לה' לצאת ממצר. ואני גם מאחלת שאיש לא יגיע למקומי. לא התפללתי שיקרה להן רע. לא רציתי בכך. רק התפללתי לה' שצרותי תסתיימנה.
     ולסיום - בכל יום כיפור אני אומרת בפה מלא, שאני סולחת לשתי החברות שהציקו לי כל כך. גם חברתי עושה זאת כלפי החברות שהציקו לה, אך הן בכל זאת עדיין סובלות. כנראה הכעס משמיים כל כך חזק - שאולי צריך תיקון גדול ובקשת מחילה מצידן. אבל מה לעשות, שחברתי אינה מוצאת אומץ לגשת ולהודיע להן על כך?
     אני לא יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך, אבל אולי פרסום המכתב הזה יסייע במשהו. אולי הן יקראו ויבינו שמדובר בהן. צריך שיהיה סוף לסיפור הזה, לא?


חוויית השבוע שלי





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה