‏הצגת רשומות עם תוויות בגדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בגדים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 1 במרץ 2018

אמרי שפר י"ד אדר ה'תשע"ח



בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.
      'דע מאין באתה' (פרקי אבות)  100 הוא מספר הטבע '101' זה מעל הטבע דע לך יהודי שאתה שאתה בלתי מוגבל כי 'מאין' - גימטריה '101'- באתה 

     הרמב''ם בהלכות מגילה ''מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...''
     ישנם הטוענים כי למעשה פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו לא מתחפשים. אנו בוחרים להתחפש בחיינו לדמות מוערצת אותה אנו רוצים לחקות, או למשאלה כמוסה שמעולם לא הצלחנו להגשים.
ויאכלו וישתו  (הרה"ג שמואל רבינוביץ)
     מסופר שבעיר ברדיטשוב לא היה איש מבני העיר אשר לא הזמין את הצדיק רבי לוי יצחק זי"ע ליטול חלק בכל שמחה אשר פקדה את משפחתו. אך תמיד כשהיה אחד מתושבי העיר בא להזמין את הצדיק לברית מילה, נוהג היה רבי לוי יצחק להשיב לאב המאושר: "מוכן אני לבוא, אך בתנאי אחד. שתערוך סעודת מצווה כראוי!"  הכירו בני העיר את תשובתו זו של רבם, והיה זה לפלא בעיניהם. מה לו,  לצדיק, ולסעודה הגונה? הן מאכלים ומשקאות למיניהם אינם תופסים כלל מקום אצל צדיק כרבי לוי יצחק? אך מעולם לא העזו לשאול את רבם על זאת.
     ויהי היום, ולאחד האמיצים שבתושבי העיר נולד בן. כשהגיע להזמין את הרבי, מיד דרש ממנו כרגיל: "הבטח לי שתערוך סעודה כיד המלך!" היהודי שלא היה כשאר העם, לא הבליג ושאל את הרבי לפשר התנאי ? נענה רבי לוי יצחק ואמר: "מאבקים קשים יש לי נגד השטן, אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל. ולעומתו טוען אני טענה ניצחת זו, כי כשאדם מישראל מקיים מצווה כלשהי הוא עושה זאת בשמחה וברצון. ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירה גורם לו הדבר עצב עמוק, עד כי ליבו נשבר בקרבו לשמע דברי, מבקש השטן שאוכיח לו את צדקתי", המשיך רבי לוי יצחק, "לי יש הוכחה: הנה, מעולם לא ראינו יהודי, ויהא זה הגרוע שבגרועים, שיערוך סעודה לרגל עבירה שעבר. לעומת זאת, כאשר מזדמנת ליהודי מצווה - ברית מילה, בר מצווה, סיום מסכת, חגים ושבתות - אז שש ושמח היהודי, ואף עורך סעודות לרגל מצוות אלו".. "אמור לי אתה",  פנה רבי לוי יצחק אל היהודי הניצב מולו, "כלום אין זו הוכחה ניצחת כנגד דברי הקטרוג של השטן? ואכן, השטן יודע את הדבר ועל כן מנסה הוא בכל כוחו ויכולתו למנוע מן היהודי לערוך בשמחה והדר את סעודת המצווה. ומדוע? כדי שתהיה לו סיבה מספקת לקטרג על עם ישראל". 
     מסיבה זו, סיים הצדיק, "מתנה אני את השתתפותי בכל שמחה בכך שבעלי השמחה יכינו לקראתה סעודה ראויה לשמה!"  האכילה והשתייה בשמחה של מצווה היא פועלת להורדת קטרוגים. נתפלל כי "סעדני ה' ואושעה". ישלח לנו ה' ישועות במהרה.

החוויה היהודית




יום שבת, 2 בספטמבר 2017

אמרי שפר יב אלול ה'תשע"זאמרי שפר יב אלול ה'תשע"ז



אחד מחסידי הרה׳׳ק בעל ה 'תפארת שלמה' זי׳׳ע קבל בפניו על מלחמת היצר אשר כבדה עליו עד למאוד, באמרו, אמש עמלתי בכל כוחי לנצחו, ואכן הכיתיו מכה נמרצת. והנה רק האיר היום וכבר הפילני לפח יקוש. ענהו ה 'תפארת שלמה' - 'כי תצא לניצחונות' אין כתיב כאן, אלא 'כי תצא למלחמה', כי לא על 'ניצחונות' נשלח האדם לעולם הזה אלא בכדי שיהיה 'איש מלחמה' כל ימי חייו ולא ירפה מהמלחמה אף לא לרגע אחד.
     אם נתבונן נראה כי תיבת "צרה" זה גם אותיות "צהר" מלשון אור או אבן טובה, לומר שהצרה היא טובה שה' מיטיב עם האדם, אך תלוי איך רואים אותה
     באמת אמרו, כתיב בקרא (תהלים כ, ט) 'המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד', ולכאורה צריך ביאור, וכי הצדיקים גם כן 'נופלים', היה לו לומר 'המה כרעו ונפלו - ואנחנו לא נפלנו'. אלא צריך לומר כי אין מציאות של 'לא נפלנו', הכול נופלים, אלא ש׳אנחנו' -קמנו ונתעודד, ו 'המה' - נשארים בנפילתם. וכמה שנאמר (משלי כד טז) 'שבע ייפול צדיק - וקם', והיינו שאף בנפילתו קרוי 'צדיק' מאחר שמיד 'קם'. (באר הפרשה(
     בחור אחד בעל ממון לקח אישה, אשר קצתה בלבוש ה 'ישןובדרכים ה 'ישנות' שקבלנו מאבותינו ובהם צעדנו דור דור לאחר נישואיה דרשה ממנו ממון רב עבור בגדים ותכשיטים וכל מיני קישוטים המתאימים לבית מודרני ומתקדם. לא עברה שנה עד שהיא כילתה כמעט את כל נכסיו. בא הבעל להתלונן על כך לפני הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זצוק"??, אמר לו הראפשיצער: וכי מה אתה רוצה, הלא התורה הזהירתנו על כך כי ייקח איש אישה חדשה - אישה שהיא מהדור החדש ולא מה 'מיושנים', נקי מנכסיו יהיה לביתו כעבור לא יותר משנה אחת...
הכסף שהוחזר (שירה כהן)
קידוש ה' ברבים: הכול התחיל כשחרדי צעיר העונה לשם ר' מיורוב, ואשתו, החליטו לרכוש שידת עץ יד שנייה. כשהשידה הגיעה, נוכחו השניים לדעת שהיא רחבה מדי, ולא תוכל להיכנס לחדר כמות שהיא. "אז התחלנו לפרק אותה, וכשהסרנו את החלק העליון הופתענו לגלות שקית קטנה בפנים", מספר מיורוב.
בתוך השקית, נחו להם ברוגע 98,000$ במזומן, טבין ותקילין. "מיד התקשרנו לאותה גברת, ואמרנו לה שמצאנו את הכסף", משחזר מיורוב ומתאר את התגובה שהתקבלה מהעבר השני של הקו: "היא הייתה בהלם, ולא ידעה מה להגיד". 
עוד הגדילו בני הזוג לעשות, כשהתעקשו להחזיר בעצמם את הכסף. אך הם לא הלכו לבד. "לקחנו איתנו גם את הילדים שלנו, כי היה לנו חשוב שילמדו מגיל צעיר כמה חשוב לעשות את מה שנכון", אמר
המנחה והצופים לא הפסיקו להתפעל, ובצדק. והיה גם מי שהחליט לצ'פר אותם, כמחווה על המעשה היפה: חברה אמריקנית נתנה להם כרטיס מתנה בשווי 3,000$, לקניית רהיטים
"האם היה רגע שהתלבטת אם להחזיר את הכסף או לא?", שאל המנחה, מתוך סקרנות אמיתית להבין מי עושה דברים כאלה היום (היות וכששאל את הצופים 'האם אתם הייתם מחזירים סכום כסף כזה גדול', היה גם מי שענה תשובה שלילית).
"ממש לא", השיב מיורוב ללא שמץ היסוס. "אנחנו מתחנכים למעשים כאלה כבר מגיל צעיר", אמר. אשריו ואשרי חלקו 
אז מה אנחנו למדים מכך, אתם שואלים? פשוט מאוד
אתם תעשו את המעשים הטובים שלכם, וה' כבר ידאג לגמול לכם על טוב לבכם - באינסוף הדרכים שעומדות לרשותו. כך או כך, לעולם לא תפסידו מלעשות את מה שנכון, על פי אמות המידה של התורה הקדושה

החוויה היהודית







יום ראשון, 24 בינואר 2016

אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ו


גבר אחד נפטר ובשעת הקבורה החל מישהו להספיד אותו: "הוא היה בעל למופת, אדם הגון, אב לדוגמא..." האלמנה התכופפה לעבר בנה ואמרה לו בלחש: "לך תסתכל בקבר שלא התבלבלנו עם הלוויה של מישהו אחר"   

     "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" (יט, טז) אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו“, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה – זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. ( רבי מנחם מנדל מקוצק)

     "וכל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב" (יח, יד) -  לכאורה מה היה חסר לבני ישראל במדבר, מזון היה להם ברווח, בגדים לא חסרו להם, שהרי שמלתם לא בלתה, אם כן, על מה היו מריבים זה עם זה, אלא כך דרכה של מחלוקת, בעלי ריב מוצאים מקום למחלוקות אפילו במדבר. (לקט אמרים)

     זו לא חכמה לתת ביקורת על השני ולסמן איקסים על כל מה שהוא עושה. התשובה שיש להשיב לכל המבקרים למיניהם היא: 'בשמחה רבה, בוא נראה אותך עושה את זה טוב יותר...'

טעות לעולם חוזרת (הרב מנחם אינגבר) 
     כבני אדם, אנו עושים לעתים טעויות. טעות היא חלק מהותי בלימוד ובגדילה האנושיים. ב''פרקי דרבי אליעזר'' מובא שאחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות. 
     בכל מקרה של טעות, אסור לנו לחשוב שאם טעינו, נכשלנו. יש להפריד בן מעשינו לבין מי שאנחנו. יש לדעת שלטעות זה דבר נורמלי ובלתי נמנע. וכשאנחנו טועים זה לא אומר שאנחנו טעות אלא שעשינו טעות. והיא גם מעידה על עשייה – מי שלא עושה לא טועה, וטעות היא האפשרות למינוף עצמי. בוודאי שיש לבחון את הטעות, לחפש איזה ידע החמצתי או נעדר שאתו הייתי פועל אחרת. לבחון את רצף הדברים כי טעויות לא קורות בבת אחד כטעות ענקית, אלא הוא רצף שהוביל לטעות הסופית. וכשבוחנים אותו ומזהים – אפשר לבחור אלטרנטיבה, כיצד ננהג בעתיד במצב דומה. מתוך כך נזהה אלו שינויים צריך לעשות כדי להצליח. ובכל מקרה, אין כבעל ניסיון וכדאי להיעזר בהם.


חוויית השבוע שלי



יום שני, 7 בספטמבר 2015

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ה







אם אתה יכול להיות מנהיג של ילדים בגן, אתה יכול להיות מנהיג בכל מקום שהוא. 

     מסופר על הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א, שפעם באו אליו בני זוג שהשלום לא היה מנחת חלקם, כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו ר' אריה את התרומה בצירוף מכתב בו כתב: במקום שתשלח צדקה לישיבה, מוטב שבכסף זה תקנה לאשתך בגדים ותכשיטים ותפייס את דעתה.

     מסופר על הרה"ק מבעלזא זי"ע ואביו עשה הרבה דברים מתמיהים כדי שבנו ישאל, והנה בנו לא שאל כלום, שאלו אביו איך לך שום דבר שקשה לך ופלא בעיניך על הנהגתי, ענה הבן: על "אבא" אין שאלות וזוהי ידיעה והכרה ברורה על אבא אין שאלות מה שהוא עושה זוהי רק מתוך דאגת הטוב לבנו.


באין מחילה (חיים ולדר - סיפורים מהחיים)
     כיום אני בת שלושים ושלוש, והסיפור שלי מתחיל בערך כאשר עברתי מכיתה ח' ל ט'. הייתי ילדה תוססת ומקובלת בחברה, אולי תוססת ומקובלת מדיי. באתי מבית טוב. הוריי היו, ועודם, אנשים טובים, הגונים ומקסימים. מעולם לא סבלתי מקשיים כלשהם בבית או בחברה. כל זאת - עד שהגעתי לבית הספר החדש. יחד איתי הגיעו חמש חברות מבית הספר היסודי, ובעצם היינו הקבוצה הגדולה בכיתה. אך כמו תמיד, כאשר נכנסים למסגרת חדשה, נוצרות חברויות חדשות ובריתות חדשות, והחברה משתנה לחלוטין.
     דווקא התחלתי ברגל ימין. התחברתי עם רבות מבנות הכיתה, והכול נראה מבטיח ביותר. אבל אז החלו שתיים מבנות הכיתה לפעול נגדי. אני לא יודעת מדוע, אבל הן החלו להמריד את כולן, לצחוק לי בכל הזדמנות אפשרית, לפגוע בי, רצוי ברבים, ללגלג עליי, להצר את צעדיי... הן פשוט עינו אותי, עינויים נפשיים. בכל בוקר הייתי שואלת את עצמי, איזה עינוי חדש המציאו בשבילי. הן היו רעות, שטניות. חכמות להרע. הן ידעו היטב את המלאכה. והמלאכה הייתה – להרוס אותי חברתית ונפשית. הן דרדרו את הביטחון העצמי שלי לאפס. שלחתי אליהן שליחות והתחננתי שתעזובנה אותי, אך הן מסרו בחזרה מסרים פוגעים ומכאיבים. ניסיתי לפנות למחנכת - וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר. הן פשוט היתממו בפני המחנכת, והציגו אותי כבת עם בעיות נפשיות, שמדמיינת דברים. הן הרגו אותי, הנערות האלה. פשוט הרגו אותי בעודי בחיים.
                                                               * * *
     הוריי לא ידעו מה קורה לי. התביישתי לספר להם שאני נמצאת בשפל המדרגה. עדיין נותר בי, למרבה הצער, כבוד עצמי. אני כותבת "למרבה הצער", כי כשהיד משותקת - אתה לא חש בפצע, אך כשהיד תקינה - אתה סובל סבל נורא. כך זה גם בנפש. חשתי איך אני נאבקת על הכבוד העצמי שלי, על בריאותי הנפשית, כאשר שתי נערות יורות לעברי כל העת חיצים שנונים, מגובות על ידי כל הכיתה, שהלכה אחריהן, אם מפחד להיכנס לפיהן - ואם מהערצה אליהן.
     פעם אחת החלטתי לגשת אליהן, ופשוט לבקש מהן להפסיק לפגוע בי. אני זוכרת את זה כמו היום. עמדתי בפתח המקלט. חיכיתי שרוב הבנות תצאנה, ואז ביקשתי מאחת הבנות לקרוא להן. הן ענו שאין להן כוח לדבר איתי. שלחתי שוב את הבת לשאול, אם הן תוכלנה להקדיש לי כמה דקות. שמעתי צחוקים מתוך המקלט. "תגידי לה שאין לנו זמן בשביל חולות נפש." הבת חזרה אליי, ולא ידעה מה לומר. אך אני ממילא שמעתי את הדברים שנאמרו בקול רם ובמתכוון כדי שאשמע. נכנסתי אל המקלט ואמרתי: "אני מבקשת לדבר איתכן." הן לא ענו. התחלתי לבכות וליילל. "אני מתחננת. דברנה איתי חמש דקות." זה מצא חן בעיניהן. הן התחילו לדבר זו עם זו. "עוד מעט היא תשתחווה לעפר רגלינו," אמרה אחת לשנייה בארסיות. הבנתי שחבל על הזמן. הן לא ידברו איתי, וגם אם כן - ליבן לב אבן. קמתי, ופתאום פרצו לי מילים מהלב: "מכיוון שאתן לא מוכנות לשמוע אותי, ה' בשמיים ישמע. א-לוקים רואה ויודע מה שאתן עושות לי. הוא יודע שאין לי שום אפשרות לעשות דבר כנגדכן. אני מבקשת מא-לוקים שישלם לכן על מה שאתן עושות. וידאג שההתעללות הזו תיפסק." הן צחקו, ובכלל לא התייחסו אליי, ואני הלכתי הביתה שבורה ורצוצה. הן מחקו את שארית הכבוד העצמי שנותר בי. גרמו לי למאוס בחיי ולרצות במותי.
     בלילות הבאים הייתי בוכה ומבקשת מא-לוקים שיפעל בשבילי. אמרתי לו שאין לי עוד כוחות. אמרתי לו שהוא בעל הבית בעולם, ובעל הבית אינו יכול להרשות שברואיו ינהגו כך זה בזה. באותם ימים, חשתי שהאמונה היא המאחז היחיד שנותר לי בחיים. חודש עבר מאותה תקרית, ואחת הבנות שהציקו לי נזרקה מבית הספר. זו הייתה ממש פצצה, משום שהיא נחשבה לבת טובה ומצטיינת. היו כל מיני דיבורים שהושתקו - התברר שהיא הייתה כזו טובה רק כלפי חוץ. לי, אגב, זה לא היה בגדר חידוש. בעצם, לאף אחת זה לא היה חידוש, אך האחרות לפחות הפגינו כלפי חוץ שהן מופתעות. הרגשתי שיד ה' בדבר. הנה, באופן פתאומי, הוא סילק ככה את מי שהתנכלה לי כל כך. אך החברה שלה לא עזבה אותי.
     היא החלה לפגוע בי עוד יותר מבעבר. היא עשתה זאת בצורה מכוערת. היא החלה לדבר עליי בכיתה נמוכה יותר. היא ידעה כמה זה פוגע בבת, כאשר מתחילים לספר על מעמדה הגרוע - בקרב כל בנות השכבה. בת עוד יכולה לסבול כאבי נפש, מול קבוצה סגורה, אבל ברגע שכולן מסתכלות עליה בעין רעה – זה גומר אותה לחלוטין. שלחתי לה מסר - האם היא אינה פוחדת שמשמים עלולים להעניש אותה, כמו שהענישו את חברתה? היא הגיבה בלגלוג ואמרה, שהיא תדאג שאני אצטער על כך שחברתה נזרקה – בגלל שמעכשיו אסבול פי שלוש מהעבר. כך. במילים האלה.
                                                           * * *
     והיא באמת קיימה את הבטחתה. היא פגעה בי, שברה אותי, ריסקה אותי כל יום מחדש. הפכה אותי לבחורה שבורה ונפחדת - לכל החיים. היא פצעה אותי נפשית. גרמה לי נכות. מבחורה שמחה ומאושרת, בעלת מעמד - הפכתי לבחורה רזה, חשדנית, סובלת מהחיים.
     שוב פניתי לאלוקים בשמיים. שפכתי דמעות כמים. ביקשתי ממנו שיסלק ממני את הסבל הנורא הזה, משום שאין אני יכולה עוד. חודש וחצי עברו מאז נזרקה הבחורה הראשונה, ואז אירע אסון נורא למשפחתה של השנייה. מדובר לא במוות של אדם אחד, אלא כמה. איני יכולה לספר את פרטי האסון, משום שכולם ידעו במי דובר. הסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של כל העיתונים.
     אני רוצה לעצור ולהבהיר, שברגע ששמעתי על האסון - חשתי שהכול בגללי. בעצם לא חשתי. ידעתי זאת. שיהיה ברור לך, שלא חשתי אפילו צל של הקלה או של שמחה לאיד. הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי לעצמי: "מה עשית? מה עוללת?" קיוויתי שאף אחת לא תקשר את האסון למילים שאמרתי חודשיים לפני כן, כדי שלא ידעו שאני היא האשמה. המיידיות של האסון הייתה בשבילי כמו איתות משמיים: הכול בגללך.
     לאחר השבעה היא חזרה ללימודים, ותתפלאו - היא המשיכה ברדיפה אחריי. אך לי זה כבר לא כאב, משום שהיחס שלי - כמו היחס של כולן אליה, התחלף מפחד נורא לרחמים עצומים. אני חושבת שהיא הבחינה שכבר איננה פוגעת בי. כעבור שנה, בעקבות שינויים במשפחתה, היא עברה לעיר אחרת, ואני נשמתי לרווחה.
                                                            * * *
     לא סיפרתי את הסיפור הזה לאיש, גם בגלל שאני עדיין מאשימה את עצמי. אבל הסיבה העיקרית שלא סיפרתי - היא פחד מפני תגובות מזלזלות בסגנון: "מה היא חושבת, שיש לה קו ישיר לאלוקים?" לכן שתקתי כל השנים, על אף שאני יודעת שזו הייתה טעות גדולה.
     במהלך השנים הגעתי למסקנה, שאנשים שנמצאים במצר אמיתי, שמישהו רודף אותם ואין לאל ידם לעשות דבר - יש כוח מיוחד לתפילתם. יש לי מסר לכל האנשים בעולם, שלא לרדוף מישהו עד חרמה. לא להגיע למצב בו אדם יאמר לה': "תראה מה הוא עושה לי. אין לי לאן לברוח. א-לוקים, לחם את מלחמתי."
     אני מאמינה באמונה שלמה, שמילים כאלה גורמות קטרוג נורא בשמיים. א-לוקים הוא המגן של כולם, אך בעיקר של הנדכאים. כאשר א-לוקים, ק-ל חנון ורחום, רואה שאחד מברואיו נמצא בצרה צרורה - והוא מתחנן אליו לעזרה – א-לוקים עלול לפגוע בצורה נוראה, כי ה' הוא גם ק-ל קנא ונוקם.
     יש לי המון ראיות לדבר. אספתי אותן במשך שנים. יש מקרים ידועים, כמו המוות הנורא של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל מה? בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. גם בית המקדש חרב, ועם ישראל יצא לגלות, בגלל שמישהו פגע בחברו ברבים. אני תמיד חושבת על בר־קמצא שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס המשפיל שקיבל, ואני יודעת היטב מדוע הקב"ה החליט להרוס את בית המקדש. אני יודעת בדיוק מה הרגיש בר קמצא.
     יש לי עוד הוכחות מהחיים, כמו החברה שסיפרה לי, ששתיים מחברותיה תכננו לאחר אירוסיה ערב צדקה גדול, שנועד להיערך בדיוק בתאריך נישואיה, על אף שידעו על כך מראש. היא התחננה בפניהן, שתעברנה את האירוע לתאריך אחר - אך הן פשוט התעלמו ממנה. ביום החתונה - כך סיפרה - היא הבחינה שרוב החברות לא הגיעו לחופה. היא פשוט נשברה מתחת לחופה. היא התפללה על עצמה, אך לא יכלה שלא לחשוב על רשעותן של הבנות הללו. היא מצאה עצמה בוכה מתחת לחופה, לא על עתידה, אלא על מה שעוללו לה חברותיה. עברו מאז 15 שנה. אחת מהן רווקה, והשנייה נשואה מעל 10 שנים - ללא ילדים. גם היא לא סיפרה את הדבר לאף אחד, מחשש פן יצחקו לה.
     אני חושבת שצריך להודיע לכל האנשים בעולם, שיפשפשו היטב במעשיהם ויחשבו אם אי פעם גרמו עוול נוראי למישהו, עוול שעלול היה לגרום לו להתפלל לה' כנגד הפוגע. אני דווקא לא מאמינה בקללות. אני לא פוחדת שיקללו אותי מהבוקר עד הערב. אבל אם אעשה רע למישהו - אפחד מאד, משום שאז התפילה שלו פשוט מתקבלת - גם אם נאמרה ללא קול ומילים, במחשבה בלבד. הקב"ה אינו מתעלם מרשעות וממעשים שפלים, ובוודאי שאינו מתעלם מזעקתו של בן אנוש הנמצא במצר.
                                                            * * *
     לפני חמש עשרה שנים התחתנתי. הייתי אז בת 18 - אולי עשיתי זאת כדי לברוח מהקשיים שהיו לי. בעלי הוא אדם מיוחד במינו, רגיש, עדין ומתחשב. מהר מאד הוא הרגיש שהתחתן עם אישה פצועה ומובסת נפשית. הוא השקיע בי המון, ועזר לי לאסוף את שברי הנפש שלי. אני חושבת שהצלחתי להדביק אותם זה לזה, אך לא בצורה מושלמת. עדיין ניכרות הצלקות, ולדעתי, הן לא יחלפו כל חיי. יש בי חוסר ביטחון ופחד מפני אנשים - שלא יעזבני לעולם. האדם היחיד, שאני מאמינה שלא יפגע בי, הוא בעלי היקר שיחי'. חוץ ממנו - אני לא מאמינה ולא בוטחת באיש.
     את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, על אף שאני יודעת כי יהיו כאלה שיצחקו עליי: "מה היא משלה את עצמה, שבגללה קרו האסונות?!" ומצד שני יהיו כאלה שימתחו עליי ביקורת, איך גרמתי לאסונות שכאלה. אני פונה לכל מי שיקרא את סיפורי - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, אין מדובר ב"נקמה", אלא בתפילה לה' לצאת ממצר. ואני גם מאחלת שאיש לא יגיע למקומי. לא התפללתי שיקרה להן רע. לא רציתי בכך. רק התפללתי לה' שצרותי תסתיימנה.
     ולסיום - בכל יום כיפור אני אומרת בפה מלא, שאני סולחת לשתי החברות שהציקו לי כל כך. גם חברתי עושה זאת כלפי החברות שהציקו לה, אך הן בכל זאת עדיין סובלות. כנראה הכעס משמיים כל כך חזק - שאולי צריך תיקון גדול ובקשת מחילה מצידן. אבל מה לעשות, שחברתי אינה מוצאת אומץ לגשת ולהודיע להן על כך?
     אני לא יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך, אבל אולי פרסום המכתב הזה יסייע במשהו. אולי הן יקראו ויבינו שמדובר בהן. צריך שיהיה סוף לסיפור הזה, לא?


חוויית השבוע שלי





יום רביעי, 18 בפברואר 2015

נקודה שבועית פרשת "תרומה"

השבת נתחיל לקרוא סידרה של חמש פרשות שכולן עוסקות במשכן. בתחילת הפרשה שלנו השבוע, פרשת "תרומה", אנו מקבלים את הציווי הראשון על המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ייעודו של עם ישראל הוא להגיע לארץ ישראל ושם לבנות את בית המקדש, ביתו של ה', אך כעת שהם נמצאים במדבר עליהם לבנות את המשכן שיהווה תחליף זמני לבית המקדש עד הגיעם לארץ ישראל. אולם, אם נשים לב למילים של הציווי, נראה שה' לא מתכוון לשכון במקדש/משכן אלא שהוא ישכון בתוך עם ישראל: "ושכנתי בתוכם". המקדש, הכלים, הבגדים וכל מה שקשור אליו יהיו קדושים על ידי ה' אך השכינה עצמה תהיה בתוך בני ישראל. זהו הייחוד של העם הזה. התכלית של היציאה האדירה ממצרים, שהייתה הגאולה הגדולה רק לפני רגע, היא עשיית המשכן. לא ההגעה להר סיני לקבל את התורה, לא ההגעה לארץ ישראל, אלא עבודת המשכן היא התכלית, כפי ששרו בני ישראל ביציאת מצרים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדשה' כוננו ידיך" - הקדושה של ה' שתשרה דרך המשכן, דרך המקדש ש"כוננו ידיך". הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות מחבר בין כל הנקודות,וקורא לחומש "ספר הגלות והגאולה". הרמב"ן מסביר שהגלות היא לא רק פיזית, היא לא רק מציאות של עם שנמצא על אדמה אחרת שלא שלו. גלות היא ריחוק של האדם מהמצב המקורי שלו ולכן גאולה אינה רק שיבה למקום פיזי הוא המולדת האהובה אלא גם שיבה אל המצב הרוחני והנפשי שאליו צריך לחזור האדם. כשהתורה אומרת בשנת היובל "גאולה תהיה לארץ" היא לא עוסקת בשיבת העם לארצו אלא בשיבת האדמה לבעליה. בשיבת העבדים למצבם הטבעי כבני חורין. זו השנה בה הגאולה הגדולה מתרחשת וכל דבר שב למקומו ולכן על שנה זו נאמר "דרור בארץ לכל יושביה" - משמעות המילה דרור היא מדור לדור. כשיש חיבור בין הדורות הקודמים לדורות הבאים כשבנים חוזרים לנחלת אבותיהם ושאין דבר שמפריע לחיבור בין הדורות האלה אז נוצר בעולם "דרור בארץ לכל יושביה". דווקא פה מתגלה שהדרור הוא בחיבור בין בנים לאבותיהם ולא יציאה אל החופש. כשאדם יודע שיש לו שורש, הוא יודע שהוא יוכל לפרוח ולעלות. ה' רוצה שעם ישראל יבנה את המשכן כדי להחזיר אליו את הרוח שהעם איבד בשעבוד הגדול במצרים ובהמשך יחזור גם העם לארצו. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם