אמרי שפר י"ד אדר ה'תשע"ח

בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.

      'דע מאין באתה' (פרקי אבות)  100 הוא מספר הטבע,  '101' זה מעל הטבע.  דע לך יהודי שאתה שאתה בלתי מוגבל כי 'מאין' - גימטריה '101'- באתה.  

     הרמב''ם בהלכות מגילה ''מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...''

     ישנם הטוענים כי למעשה פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו לא מתחפשים. אנו בוחרים להתחפש בחיינו לדמות מוערצת אותה אנו רוצים לחקות, או למשאלה כמוסה שמעולם לא הצלחנו להגשים.

ויאכלו וישתו  (הרה"ג שמואל רבינוביץ)

     מסופר שבעיר ברדיטשוב לא היה איש מבני העיר אשר לא הזמין את הצדיק רבי לוי יצחק זי"ע ליטול חלק בכל שמחה אשר פקדה את משפחתו. אך תמיד כשהיה אחד מתושבי העיר בא להזמין את הצדיק לברית מילה, נוהג היה רבי לוי יצחק להשיב לאב המאושר: "מוכן אני לבוא, אך בתנאי אחד. שתערוך סעודת מצווה כראוי!"  הכירו בני העיר את תשובתו זו של רבם, והיה זה לפלא בעיניהם. מה לו,  לצדיק, ולסעודה הגונה? הן מאכלים ומשקאות למיניהם אינם תופסים כלל מקום אצל צדיק כרבי לוי יצחק? אך מעולם לא העזו לשאול את רבם על זאת.

     ויהי היום, ולאחד האמיצים שבתושבי העיר נולד בן. כשהגיע להזמין את הרבי, מיד דרש ממנו כרגיל: "הבטח לי שתערוך סעודה כיד המלך!" היהודי,  שלא היה כשאר העם, לא הבליג ושאל את הרבי לפשר התנאי ? נענה רבי לוי יצחק ואמר: "מאבקים קשים יש לי נגד השטן, אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל. ולעומתו טוען אני טענה ניצחת זו, כי כשאדם מישראל מקיים מצווה כלשהי הוא עושה זאת בשמחה וברצון. ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירה גורם לו הדבר עצב עמוק, עד כי ליבו נשבר בקרבו.  לשמע דברי, מבקש השטן שאוכיח לו את צדקתי", המשיך רבי לוי יצחק, "לי יש הוכחה: הנה, מעולם לא ראינו יהודי, ויהא זה הגרוע שבגרועים, שיערוך סעודה לרגל עבירה שעבר. לעומת זאת, כאשר מזדמנת ליהודי מצווה - ברית מילה, בר מצווה, סיום מסכת, חגים ושבתות - אז שש ושמח היהודי, ואף עורך סעודות לרגל מצוות אלו".. "אמור לי אתה",  פנה רבי לוי יצחק אל היהודי הניצב מולו, "כלום אין זו הוכחה ניצחת כנגד דברי הקטרוג של השטן? ואכן, השטן יודע את הדבר ועל כן מנסה הוא בכל כוחו ויכולתו למנוע מן היהודי לערוך בשמחה והדר את סעודת המצווה. ומדוע? כדי שתהיה לו סיבה מספקת לקטרג על עם ישראל". 

     מסיבה זו, סיים הצדיק, "מתנה אני את השתתפותי בכל שמחה בכך שבעלי השמחה יכינו לקראתה סעודה ראויה לשמה!"  האכילה והשתייה בשמחה של מצווה היא פועלת להורדת קטרוגים. נתפלל כי "סעדני ה' ואושעה". ישלח לנו ה' ישועות במהרה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ה

ישנם אנשים שהם כל כך עסוקים בתהיות על העבר, שאין להם זמן לחשוב על העתיד (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים שיש להם הכל ובכל זאת הם אומללים, ישנם שאין להם כמעט כלום והם מרגישים עשירים “ישנם הרבה שיטות בחינוך.. אבל הדרך הטובה ביותר היא, דוגמה אישית של ההורים?!” (שמש ינון) ישנם שתי ימים חשובים בחיי האדם. האחד, יום הולדתו. והשני, כשהוא מגלה לאיזה מטרה הוא נולד. (מרק טווין) ורפא ירפא (כא, יט). (אוצר אפרים,חלק ד' עמוד א'צ) סיפר הרב משה שרר זצ"ל, יו"ר אגודת ישראל באמריקה. כי פעם אחת בהיותו ילד קדח מחום. אמו עליו השלום הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא רשם מרשם דחוף, אולם האימא המסורה לא הייתה יכולה לצאת מיד לבית מרקחת שכן כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא. בסופו של דבר הצליחה לאסוף כמה מטבעות ויצאה לדרך מתוך ההחלטה להביא את התרופה ויהי מה. באותה שעה הרוקח הראשי לא היה במקום, סגנו הסכים להעניק את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה, וכך יצאה לדרך שמחה וטובת לבב על שהצליחה במשימתה, וידה אוחזת בבקבוק הזכוכיות היקר מפז האמור להבריא את מחמד עיניה. היא מיהרה כל כך בדרכה, עד שנפלה ובקבוק הזכוכית נשבר לאין ספור שברים. בבכי מר הרימה את שקית הנייר הרטובה ובתוכה שברי הבקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשר הבכי המר. היא, שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה, הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות נקיון בלילות, רק שיתן את התרופה. הרוקח נטל את השקית הרטובה הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד, לאחר דקות ספורות חזר עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר, 'יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, אם ח"ו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות. 'אתה מבין מוישלה', היה תמיד מספר הרב שרר בשם אמו, תלמד מכך שיעור לכל החיים, כשנפלתי והבקבוק בידי חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף, כשרצתי חזרה לבית מרקחת חשבתי שזה הסוף, ולמדתי כי בחיים לפעמים כשחושבים ש'זה הסוף' דווקא אז מתחילה הישועה. שיעור זה, אמר תמיד, לווה אותו לכל חייו. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ תגים: