אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ח

 אדם שמפחד הוא לא חי בהווה, אלא הוא משליך את העבר לעתיד שלו דרך הדמיון, ולרגע הוא יתבונן הוא יקלוט שכל הפחד שלו זה בעצם דמיון, והכול כמובן נובע מחוסר הבנה שלי את המציאות.

     את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (כ"ו, ב') - אל בית הכנסת הגדול בוורשה, בימים שהיו עוברים בו לפני התיבה חזנים מפורסמים, אי אפשר היה להיכנס בלי כרטיס כניסה. פעם נדחק נער אל הכניסה ואמר לגבאי שעמד בפתח: "תן לי להיכנס רק לרגע, אני צריך רק לקחת מפתח מאבא שלי ". גער בו השומר: "אל תספר לי סיפורים, גנב שכמוך,  אתה רוצה להתפלל".

     בעלי הקבלה נוהגים לעיין בספר הזוהר הקדוש ובאמרות התנא ביום המסוגל של ל"ג בעומר, מתוך תקווה ותפילה שיזכו להתקשר לנשמת התנא ולהעפיל בנועם מדרגות אור תורתו.

     "דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.

    הרמב"ם מנה שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו: "המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה – המחזיק ביד ישראל המך [=שנעשה עני]... ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות... ועל זה נאמר (ויקרא כה,לה): 'והחזקת בו'". גם הקונה סחורה ומוצרים כדי לסייע למוכר בפרנסתו ושלא יקרוס כלכלית, או הנותן עבודה לבעל מקצוע שפרנסתו דחוקה – מקיים מצווה גדולה זו.

     ולא תונו איש את עמיתו (כ"ה,י"ז) השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעולם האמת, היא: עסקת באמונה? האם לא עשית "עסקים" באמונה שלך?

יש אנשים המזכים את האמת לכולם פרט לעצמם.

ד"ר אהרון אברהם, גר הצדק ממומבאי (ציפי קולטניוק)

אהרון אברהם נולד בכפר ההודי מדיאברדש לפני 57 שנים, בשם בגירת' פרסאד. אביו היה כוהן דת הינדי והבית שלהם היה מלא בפסלי אלילים. ההינדים מאמינים באלים רבים ועובדים להם באמצעות פסלים אליליים. מגיל צעיר הביט בהם אהרון אברהם והיה נראה לו מגוחך שאנשים עובדים לפסלים ומגישים להם אוכל. הפריעה לו העובדה שרבים מהמאמינים התנהגו בצורה לא נאותה, אך הקפידו על עבודת האלילים שלהם.

"הינדואיזם מכיל בתוכו אלילים רבים. יש המון מקדשים ופסלים מקושטים זהב בכל קרן רחוב, המון עבודה זרה, אבל אין חוקים ומצוות, כל פעם אומרים לך משהו אחר. ממש כילד כבר הרגשתי שזה לא אמת. היו לאבי פסלים רבים ומשונים שהוא ייחס להם כוחות ולא הבנתי איך אבא שלי מכבד פסל מעשה ידי אדם ולמה אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים ומבקשת בהם בתמורה בריאות ופרנסה. פעמים רבות אכלתי את המאכלים האלה בהיחבא. הרגשתי שההינדואיזם הוא בזבוז זמן וחיפשתי מטרה ותוכן לחיים שלי".

מגיל 15 הוא הפסיק לקיים את המנהגים ההינדיים וכאשר סיים את לימודיו בתיכון, החל להתווכח עם אביו ולשאול אותו שאלות קשות שגרמו למתיחות ביניהם. יום אחד לקח פטיש וניפץ לאביו את כל הפסלים שהיו בבית. אביו צעק "האלים כועסים" ואהרון ענה לו "אם הם כועסים, שיעשו משהו, שיתקנו את עצמם". אהרון אברהם ידע שכשיגדל הוא רוצה להיות רופא ולעזור לאנשים, בהודו הרופאים מקבלים כבוד רב ונחשבים לאליטה של החברה. הוא עזב את הכפר ונסע ללמוד רפואה באוניברסיטה במומביי. התמחה בטיפול נמרץ ונשאר לגור שם.

בזמנו הפנוי הלך לחדר כושר והכיר אמריקאים צעירים, הם הבינו שהוא מחפש אמונה ומשמעות ודיברו אתו על התנ"ך. בהמשך הזמינו אותו לכנס מרתק, מבלי להגיד לו מה יהיה תוכן הכנס והוא הסתקרן והגיע.

"מסתבר שהם היו כמרים נוצריים שזיהו את החיפוש שלי אחר אמונה ורצו לגרום לי להתנצר. הם נתנו לי במתנה ספר עבה ואמרו שזו הברית החדשה והברית הישנה וביקשו שאקרא רק את הברית החדשה. לקחתי את הספר וחשבתי לעצמי, למה שלא אקרא אותו מהתחלה? התחלתי לקרוא מההתחלה ונדהמתי כשקראתי על אברהם אבינו, הרגשתי קרבה עצומה אליו, גם אני בזתי לעבודת אלילים ושברתי את פסלי אבי. התחלתי לקרוא בתנ"ך ללא הפסקה, הייתי מרותק מסיפורו של יוסף, של דוד המלך, של שלמה, אבל מה שתפס אותי במיוחד היו עשרת הדיברות. כשקראתי אותם הבנתי שקיימתי אותם תמיד, עוד לפני שידעתי על קיומם, ידעתי שזו האמת והבסיס לחיים אנושיים טובים שחיפשתי".

דוקטור אברהם המשיך לקרוא בתנ"ך ונפעם מסיפורו של עם ישראל, חיפש כל מידע על עם ישראל וארץ ישראל. הוא הרגיש חיבור עמוק לעם היהודי, אבל היה בטוח שכדי להיות יהודי צריך להיוולד יהודי, לא היה לו מושג שיש בכלל אפשרות להתגייר. הוא החליט לעברת את שמו ההינדי. כשם משפחה בחר לעצמו את השם 'אברהם', בעקבות החיבור והערצה שחש לדמותו של אברהם אבינו שכמוהו מאס בעבודת אלילים וגילה את האמונה בהשם אחד. כשם פרטי בחר את השם 'אהרון', מכיוון שאהרון היה רודף שלום.

מדי לילה נהגו הוא וחברתו רות לקרוא פרקים מהברית הישנה. הם התווכחו לא אחת, רות האמינה בנצרות ונתנה את הפרשנות שלה לדברים שקראו ואילו אהרון האמין ביהדות ובעשרת הדיברות. לאחר זמן מה התחתנו בטקס אזרחי ולאחר מכן גם בכנסיה, על פי בקשתה של רות.

כאשר נולד בנם הבכור הם קראו לו 'שמואל' ואהרון רצה למול אותו. הוא הלך לבית כנסת במומביי ושאל מי הכומר במקום, לא ידע אפילו שביהדות הסמכות הרוחנית היא רב ולא כומר.

"פגשתי שם רב ואמרתי לו שאני רוצה למול את בני כמו יהודי. הרב הביט בי ואמר "אתה צריך לחזור לשורשים שלך, להינדו". התאכזבתי מאד, אמרתי לרב שאני כבר לא שייך להינדו, שעזבתי את האמונה שלהם ובחרתי לי שם יהודי והם לא יקבלו אותי בחזרה ואני גם לא מעוניין. אמרתי לו ששום רב לא יוריד אותי מהדרך שלי ואני אמשיך לקיים את עשרה הדיברות עד יום מותי. הרב התרגש מדברי שהגיעו מעומק הלב ואמר לי 'כנראה שנשמה יהודית פועמת בך'. הוא הכריז שברגע זה מתחיל הליך ההפיכה שלי ליהודי והסכים לי להגיע לבית הכנסת לתפילות. הרב לימד אותי לקרוא שמע ישראל, סיפר לי על שבת ועל כשרות וגם קישר אותי למשפחה יהודית שהזמינה אותנו לשבתות. הוא המליץ לי ללכת לספריה של הג'וינט ולקרוא שם ספרים על יהדות. לא ידעתי אז שהדרך להפיכתי ליהודי כשר תהיה עוד ארוכה וסבוכה".

מאותו יום החל אהרון לפקוד את בית הכנסת האורתודוקסי במומביי, הוא למד את התפילות והחל לקיים מצוות. אשתו שהייתה נוצרייה אדוקה, ביקשה מהכומר שלה שידבר עם בעלה, חשבה שמשהו אתו לא בסדר. דוקטור אברהם התעקש וניהל אתה ויכוחים באמונה, עד שהסכימה אתו והצטרפה אליו למסע הארוך והמתיש אל היהדות. דוקטור אברהם הקפיד כל כך על הגעה לבית כנסת וסיוע למתפללים עד שלאחר כמה זמן, למרות שעוד לא עבר גיור, בחרו בו המתפללים לאחראי על בית הכנסת.

"חלמתי והתפללתי להגיע לביקור בארץ ישראל, אבל לא היה לנו כסף. לאחר כמה זמן הגיע המנהל של הג'וינט והודיע לי שעל אף שאינני יהודי, הם מצרפים אותי לקבוצה של צעירים שמגיעה לטיול בארץ. נסעתי לארץ לחודש וחצי, במהלך הזמן הזה עשיתי השתלמות בבית חולים בילינסון, אבל הכי חשוב, זכיתי לבקר במקומות הקדושים ובראשם בכותל. לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שזכיתי להתפלל בכותל, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגשתי שהשם שומע את תפילותיי ומלווה אותי בדרכי".

אשתו שעברתה את שמה לשם היהודי רות מלכה, רצתה מאד שיהפכו להיות "יהודים באופן רשמי". היא חיפשה מכון גיור והגיעה למכון רפורמי. ה'רב' במקום אמר לה שהם מוזמנים לבוא לטמפל ולחתום על כמה מסמכים ואז יקבלו אישור חתום שהם יהודים. "התרגשנו כל כך, היינו באופוריה, הנה החלום שלנו נמצא ממש בהישג יד. לא שמנו לב שמשהו בהליך הזה קצת מהיר מדי".

בני הזוג אברהם החלו לעבור הליך גיור בהודו וגם ערכו טקס נישואים יהודי, אולם הרבנות בישראל לא הכירה בגיור ולא בטקס. הרבנים במקום ניסו לעזור להם, שלחו אותם ללונדון לעבור מבחנים ודוקטור אברהם טבל במקווה, אבל גם הגיור הזה לא הוכר.

"התנהגתי כמו יהודי, צמתי ביום כיפור, התפללתי בבית הכנסת, שמרתי על כשרות, על שבת ועוד, אבל הרגשתי תלוש, לא הייתי באמת שייך, עדין לא זכיתי להיות יהודי"

המפנה חל רק בשנת 2003, כאשר נפגשו עם שליחי חב"ד שהגיעו למומביי, רבי גבי ורבקי הולצברג הי"ד.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו, הגעתי למשרד של הרב הולצברג שהיה אז בקומה עליונה של מלון כלשהו. הגעתי עם מכנסים שחורים, חולצה לבנה וכיפה וגבי היה בטוח שאני יהודי. ביקשתי ממנו שיסייע לי להתגייר והצעתי לו את שירותי כרופא. גבי אמר שחב"ד לא עוסקת בגיור. נוצר בינינו קשר כשהתחלתי לטפל ולעזור לו עם שני בניו שהיו חולים במחלה קשה. התארחנו אצלם בשבתות, שוחחנו המון על יהדות וגבי שראה את הרצינות שלי בקיום מצוות, את הסבל שלי ואת התשוקה להתגייר, החליט בכל זאת לסייע לנו בהליכי גיור בישראל. התחלנו ללמוד יחד והרב גבי חיפש בית דין שיגייר אותי. הוא שלח מכתבי המלצה לבית הדין בישראל והכין אותי ואת אשתי כיצד לענות על השאלות שנשאל במהלך הגיור."

ואז התרחש הפיגוע הנורא בבית חב"ד.

דוקטור אברהם היה אז הרחק ממוביי, בכנס בינלאומי בנושא רפואה דחופה. הוא שמע על האירוע ולקח את הטיסה הראשונה שיצאה למומביי. במאמצים גדולים הוא הצליח להגיע למקום ההתרחשות והתקרב לבית נרימן, הבית שהכיר היטב. הבית בו התארח והתקבל כבן בית, הבית שבו ישב ולמד ביחד עם הרב גבי והתכונן לגיור שלו, הבית של בני הזוג שבילדיהם החולים טיפל במסירות.

"אני זוכר שעמדתי בחוץ ולא האמנתי שזה אמתי, שמעתי את חילופי היריות, ראיתי את ההרס מבחוץ והרגשתי חוסר אונים. כאשר הסתיים האירוע ונמסרה ההודעה שאף אחד מהשוהים בבית לא שרד את המתקפה חשתי אבל כבד.

"הצגתי את עצמי כקרוב משפחתם של הנרצחים וליוויתי אותם לחדר המתים. ישבתי שם 72 שעות וזכיתי לוודא שישמר כבוד המת והם לא יעברו נתיחה שלאחר המוות. כשנפרדתי מהם, ביקשתי שיתפללו עלי שאזכה להתגייר".

הפיגוע שגדע את חיי השליחים, הרב גבי והרבנית רבקי הי"ד שבר את ליבם של בני הזוג אברהם. הם איבדו את האנשים שהפכו למשפחה עבורם ואת התקווה להצליח להתגייר כהלכה.

"זמן מה לאחר הפיגוע, הגיע למקום העיתונאי אהרון גרנות מעיתון 'משפחה', הוא רצה לסקר את הקהילה היהודית של חב"ד במומביי לאחר הפיגוע וידיד שלי הפנה אותו אלי, שאתראיין לכתבה".

אהרון שמע את סיפורה של המשפחה והחליט לסייע להם במשימת הגיור. לא סתם דוקטור אברהם מכנה אותו "המלאך". הוא הציע לשלוח את שמואל הבכור לישראל ולאחריו תגיע כל המשפחה. שמואל עלה לארץ ובעזרתו של העיתונאי גרנות הוא החל ללמוד במכון מאיר. כשנה לאחר הפיגוע, עלה דוקטור אברהם עם אשתו רות ושתי הבנות, שרה ושרון לישראל. הם החליטו לגור בקרית ארבע.

"אני מרגיש זכות לגור בעיר האבות, ללכת להתפלל ליד מקום קבורתו של אברהם אבינו, זה ממלא אותי שמחה". דוקטור אברהם, אשתו וילדיהם עברו הליך גיור לחומרא בבית הדין הרבני בקרית גת ובכך סיימו את התהליך הארוך שלקח עשרים שנה והפכו ליהודים כשרים.

"כמה חיכיתי וחלמתי, כמה ניסיתי והתאכזבתי, כל כך הרבה השקעתי על מנת להפוך ליהודי. אי אפשר להסביר את התחושה הנפלאה של לזכות להיות יהודי. להשלים מנין, לעמוד לפני התיבה, אושר אינסופי".

חתונתם היהודית של בני הזוג נערכה במערת המכפלה. 25 שנה לאחר שנישאו בטקס אזרחי ונוצרי, הם זכו להינשא תחת חופה יהודית.

דוקטור אברהם לא שוכח לרגע את הרב גבי ואשתו רבקי ז"ל ואומר שבלעדיהם הוא לא היה זוכה להפוך ליהודי ולעלות לארץ.

"מחר אני נוסע לעפולה לבקר את מוישי בנם. אני כל כך אוהב את הילד הזה, כל כך שמח שהוא נשאר ומרגיש אליו אהבה עצומה והוקרה על מה שהוריו עשו בשבילנו. אני משתדל לנסוע לבקר אותו לפחות פעם בחודש ואם אפשר גם יותר. כשיגדל אספר לו מי היו הוריו ועד כמה הוא יכול להתגאות בהם".

דוקטור אברהם ויתר על חיי עושר וכבוד כראש מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים אמריקאי בהודו והתרחק ממשפחתו שנחשבה למשפחה מיוחסת מאד בדת ההינדו. חי חיים פשוטים בקרית ארבע, עובד כרופא בבית חולים קפלן והוא מאושר.

"אין דבר יקר יותר מלזכות להיות יהודי ולגור בארץ ישראל".

הצד החיובי

     בתקופת השואה, כשהצבא האמריקני נכנס למחנות הריכוז והחל לטפל בשרידים ובפליטים, שימש הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל בתור רב צבאי, נכנס לעובי הקורה לטפל בפליטים חסרי כל.  במסגרת פעילותו הוא ניסה לדבר על לב הפליטים ולנחם אותם, וגם לארגן חיים יהודיים בקרב הפליטים. בין השאר ארגן מניינים, אבל היה שם יהודי אחד שבשום אופן לא רצה להצטרף למניין.  הוא טען בתקיפות: אינני רוצה להכיר ביהדות, לא רוצה מנין ולא תפילה ולא שום דבר . הוא כעס על הקב"ה ועל כל היהודים יחד.  שאל אותו הרב: הרי כולם סבלו כמוך בצורה שאי אפשר לתאר ולספר. מדוע אתה כועס יותר מכולם, עד שאפילו להיכנס ולענות "אמן" אינך מוכן?  השיב לו אותו יהודי: כשלקחו אותנו למחנות, היה שם יהודי אחד שהצליח להגניב למחנה סידור.  הוא פרסם בין היהודים שמי שרוצה להתפלל מהסידור שלו במשך חצי שעה, צריך לתת לו בתמורה חצי ממנת הלחם היומית, ואם רוצה להתפלל שעה שלימה עליו לשלם מנת לחם שלימה!  והנה ע"י שהתחיל לעשות מסחר עם הסידור שלו הוא קיבל הרבה לחם, והתחיל לאכול כל כך הרבה עד שנחלה ומת.  נו תראה איזה רשע ומושחת הוא היה. אם כבר יש לו סידור, איך הוא היה כזה רשע-  למכור את הזכות להתפלל בסידור תמורת לחם?  אי לכך, אינני רוצה יותר להכיר יהודים, לא רוצה לדעת מכלום.

     אמר לו הרב: למה אתה מסתכל דווקא על אותו יהודי מסכן, אשר מכר חצי שעה תפילה בסידור תמורת חצי מנת לחם או שעה תמורת מנה שלימה?  למה אתה לא מסתכל על כל אותם יהודים צדיקים, שהיו מוכנים לתת את מנת לחמם הדלה תמורת תפילה בסידור? הרי כ"כ הרבה יהודים היו מוכנים לכך, עד שאותו מסכן אכל כ"כ הרבה לחם עד שנחלה ומת.  למה אתה מסתכל רק על הצד השלילי ולא על הצד החיובי?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''

    אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.

     אם רוצים לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. (ר' אלחנן וסרמן זצ"ל)

     אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.

    הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה.

     השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה,  אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "

"     ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר וישמעאל" (רש"י(.  ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...

    זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.

הפתקא הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(

     בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל(  עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש... היה מנוי וגמור בנפשו לעלות,  ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.

     כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו - "יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא.  בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל "בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר,  נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי".  כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג - לארץ הקודש.  

     מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים...  חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה.  היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.

     אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. "בטחון".  אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"  מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים,  ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.

     זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך ונכנס בזחילה בין הצאן.  התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.

     הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם הביטו עליו,  והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה מונחת בכיסו כל ימיו.

     כאשר האוניה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו.  לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים,  שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו "אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון.  בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש.  בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. 

"ויקח שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).

     סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:

     פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.

     עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה וחס!',  חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון את שנת הלילה.

     השינה הייתה ממני והלאה. מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל,  וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר בעה"ב: רבנו,  האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''   

"     אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס, שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)

     הישגים גדולים דורשים זמן.

     יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.  בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.  הסביר רבי צבי־הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה"...

"לא יוסיף להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)

.

     נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות. לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו, ונצרו את סודו.

     יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו. ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים – ומחשבותיו ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה ביד נדיבה.

     פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים,  מעיר הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם – הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל – לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.

     התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה, כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו פורקן בסטירות לחי עזות!...  לבסוף, כאשר התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל לי על שלא הכרתיו,  ולא עמדתי על גדולתו. יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו, שהכיתיו..."  ורבנו הרש"ש הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים! ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת בית אל."

     יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול, כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת בסיפור.

     מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!"  נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."  והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו – היש לנו מושג בגדלות המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:

     רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם מישראל – כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר החינוך: "בזה הלאו – היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב – שאר כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" – נוראים הדברים!

     פעם ראה מרן ה"חתם סופר" זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני – אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/