‏הצגת רשומות עם תוויות אליעזר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אליעזר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

נקודה שבועית פרשת "חיי שרה" ה'תשע"ח




בתחילת מסכת אבות כתוב: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים".
גמילות חסדים היא אחד מאדני היסוד שהעולם מושתת עליו. 
בפרשת השבוע אנו קוראים עד כמה היה יסוד החסד חלק בלתי נפרד מהאבות והאימהות של עמנו.
אברהם שהיה כידוע איש חסד עצום, כפי שראינו בפרשה הקודמת, שבשעת שרב חריג ישב מחוץ לאוהלו לחפש אורחים והוא עצמו אחרי ברית מילה בגיל 99, והוא ממשיך לטרוח ולרוץ ולמהר עבור אותם אורחים שהגיעו לאוהלו ודואג בלי סוף לכל צורכיהם.
איש חסד עצום שכזה שולח את עבדו, אליעזר, למצוא לבנו יצחק אישה.
אליעזר, שהיה בן בית אצל אברהם מודע לחשיבות החסד בבית הזה ומחליט על דעת עצמו לבחון את מי שימצא, ואף שרבקה שבאה למולו, וכפי שרש"י אומר שהייתה צדקת שהרי המים עלו לקראתה, הוא עדיין דבק בהחלטתו ובוחן את מידת החסד שלה והאם תתאים לבית החסד של אברהם.
רבקה עומדת במבחן בגדול: למרות גילה הצעיר כל כך היא משקה את אליעזר מכדה ואף עושה זאת במהירות "ותמהר... ותשקהו" ומיד לאחר מכן היא פונה להשקות את עשרת גמליו.
כידוע גמל היא בעל חיים ששותה פעם אחת ביום אך הוא שותה המון. כמויות אדירות. 
רבקה לא נרתעת מכך ולא מבקשת עזרה לא מאליעזר ולא מאף אחד מהנוכחים סביב הבאר ומשקה לבדה את כל עשרת הגמלים והכול בזריזות ובשמחה.
דווקא מי שיש בה מידת חסד בלתי הגיונית שכזאת היא הראויה להיות אישה ליצחק בן אברהם. 
אברהם ורבקה כאנשי חסד עצומים למדו דרכיהם מהתבוננות מדרכי ה' שידוע שברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.
מסביר הרב נבנצאל בדרשותיו שלכאורה אם העולם לא היה נברא הרי שלברואים לא היה צורך לעזור לאיש, אם כך לשם מה נברא העולם?
אלא שזוהי מידתו של ה', שאיפה אינסופית לעשות חסד. שאין עם מי לגמול חסד בורא הקב"ה בני אדם, בהמות וצמחים כדי שיהיה עם מי לגמול חסד וכדי להיטיב איתם בגשמיות ורוחניות. 
השאיפה לעשות חסד נובעת מהרצון של הנותן לתת מעצמו. זוהי דרכו של ה' וממנה מדרכי אבותינו אנו צריכים ללמוד איך לחפש כדי לתת מעצמנו כל הזמן.

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום חמישי, 16 בפברואר 2017

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ז


אם אין קמח אין תורה, בדרך הלצה קמח באידיש מֶ על ר"ת משה עלה למרום, אם משה לא היה עולה למרום, אין תורה. 
     "אם יש לך תפוח אחד, ולי יש תפוח אחד ונחליף הרי שלכל אחד מאתנו יהיה תפוח אחד אם לך יש רעיון אחד, ולי יש רעיון אחד ונחליף, לכל אחד מאתנו יהיו. שתי רעיונות''
     באור נפלא מאיר לנו הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת - חדל ממנו ולך לעסק אחר.
     בכל סוף יש מידה של -עצב ומידה של שמחה תלוי לאיפה אתם מעדיפים להשתייך.
    ''הגבל את ההר וקדשתו". כל הקדושה בעולם היא רק על ידי האדם! דבר בקביעות אפשר רק ע"י אדם אין דבר קדוש מעצמוהמשכן, המקדש, הכל  הקב"ה לא ברא דבר בטבע שיהיה קדוש!
      ויחד יתרו. פירוש שמח, ומדרשו לשון חידודין נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, (רש"י). המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין אמר לבני ישיבת 'מיר' בשנחאי בשנות השואה האיומה, שרואין מכאן שטבע האדם הוא כי בשומעו מצרות עמו אפילו אם כבר התנתק ממנו מזה עשרה דורות עדיין נעשה בשרו חידודין חידודין, ואם בזמן הזה כאשר אנו שומעים צרות אחינו בית ישראל אין אנו חשים מאומה ובשרנו אינו נעשה 'חידודין חידודין' אין זה אלא שעל ידי החטאים והעוונות ניטמטם לבנו וחל בנו שינוי הטבע.
    וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ר"ת ש'מע מ'לחמת ע'מלק ו'קריעת י'ם סוף. ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבואאלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נבקעו, ובכל זאת העיז עמלק לבוא עוד להלחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.
     ''ושם האחד אליעזר" (יח, ד) יש להביא יסוד גדול בדרכי החינוך הנלמד מפרשתן שהנה נאמר 'שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר', ולכאורה היה צריך לומר 'ושם השני אליעזר', וכמו שאמרה תורה 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ', אלא, ש'כבש' אכן יש אחד ושני, אבל ה׳בנים' צריכים להיות בעיני האב כל אחד ואחד כבן יחיד ומיוחד, דלכל אחד יש שליחות וערך בפני עצמו. (באר הפרשה(
איך הכלב רגיל עם שניהם (פניני – מנהג)
     מהספור הבא אפשר להבין עוד הסבר מה קשורים הכלבים ליציאתם של ישראל ממצרים; המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי בן ציון ידלר זי׳׳ע היה אומר תמיד ״חלק מהיכולת של רב ודיין צריכה להיות הבנת דבר מתוך דבר״. להמחשת דבריו היה מספר:
     ״הגה״ק מהרי״ל דיסקין זי״ע ערך פעם בבית דינו גט גירושין בין איש לאשתו, לפתע בעיצומו של כתיבת הגט הפסיק את מלאכת הסופר והחליט להניח את המשך הכתיבה ליום המחרת. הגאון לא הסביר את מניעיו אלא רק ביקש לברר שוב את פרטי המתגרשת ולדחות את נתינת הגט למחרת. הדיינים שהיו מעורבים והכירו את הנושא מקרוב התפלאו על החלטת הרב אלא שאין מערערים אחר המלך למחרת בעקבות הבירורים נודע לחרדת כולם כי האשה המקבלת הגט שקרנית, היא החכימה לעשות, להביא איש אחר שהציג את עצמו כבעלה ולקבל על ידו גט הענין התגלה כאמור בעיצומו של כתיבת הגט זמן קצר לפני מסירתו וכאשר שב המהרי״ל לביתו שאלוהו: ״הרי הרב אינו מאמין במופתים וכי יש מופת גדול מזה״אמר להם הרב: ״וכי מופת הוא זה?! חכמה היא זו שנתן הקב״ה להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר. בואו ואומר לכם איך עליתי על השקר!
     אותו זוג הביאו איתם כלב קטן כדרך המודרניים באותם ימים (לשונו של רבי בן ציון...) עד היום הם לא באו יחד לבית הדין והיום לקראת נתינת הגט באו שניהם. והנה בשעת כתיבת הגט הבחנתי כי הכלב הלך ממנה אליו וממנו אליה הלוך וחזור כמה פעמים. התפלאתי כיצד מתרחש דבר כזה, איך הכלב רגיל עם שניהם והרי בודאי קודם הגט הם נפרדו זה מזה מחמת המריבות ביניהם וכפי שסיפרו בבית הדין וא״כ הכלב צריך להיות או אצלו או אצלה ואיך זה שהוא פונה מאחד לרעהו מכאן הבנתי שדבריהם שקר ואינו בעלה ולכן אין מריבה ביניהם והכלב רגיל עם שניהם. חדלתי מלכתוב את הגט עד שאברר שוב את הדבר ואכן התגלתה התרמית...
     וחשבתי לפרש שזו גם הסיבה שבעת יציאת מצרים מציינת התורה שהכלבים לא חרצו את לשונם כי מטבע הדברים כאשר בני ישראל שהו במצרים כ״כ הרבה שנים וחיו יחד עם כל טומאת מצרים כולל הכלבים שלהם היה יכול להיווצר מצב שגם כאשר יצאו ממצרים הכלבים היו רודפים ונובחים אחריהם כדרך הכלבים שנאמנים לאדוניהם, אבל כאן מציינת התורה שברגע שעם ישראל שמעו את פעמי הגאולה הם ניתקו את עצמם מכל וכל עד כדי כך שגם הכלבים הרגישו שאין להם מה לחרוץ וללכת אחריהם ומה שהיה עד היום יותר לא יהיה.


כי אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים – פרשת בא)
     מיד כשנכנס מנחם לבנק הוא נתקל בחיוכו הלבבי של אלון, סמנכ'ל הבנק שנהג לשמור את החיוכים המיוחדים שלו לכרישי עסקים כבדים ביותר, דוגמת מנחם. הוא קם ממקומו ולחץ את ידו בחמימות. 'תרצה לשתות קפה?' שאל אלון, בעוד שהוא מחווה בידו על כורסת העור היוקרתית. 'כן, תודה' השיב מנחם והתיישב, בעוד הוא מתחיל לדון עם אלון על אחת ההלוואות הגדולות ביותר שידע הבנק. הוא הציג בפני אלון את תכניתו העסקית, מדובר בהשקעה גבוהה אמנם אבל עם רווח פוטנציאלי עצום בצידה. הזדמנות כזו, ידע מנחם, לא נקרית בדרכו כל יום. מדובר בהשקעה נדירה ביותר, כזו שלא מוצאים בכל יום. הוא הוא היה שבע רצון מתוצאות השיחה עם מנהל הבנק שהתנהלה בדיוק כצפוי, מיליוני דולרים היו מונחים על הכף ומנחם שרכש לו מוניטין רב בעסקי הנדל'ן, ראה כבר בעיני רוחו איך הוא תופר לעצמו את עסקת חייו 
     ביום רביעי בשעה חמש, התכונן מנחם לנסוע מביתו שבמודיעין לעבר הפגישה המיועדת עם איל הנדל'ן ג'וני וויליאמס, ששהה במלון יוקרה בלב ירושלים הפגישה נקבעה לו כבר לפני חצי שנה, והוא שינן בראשו שוב ושוב את התוכנית שהוא הולך להציג בפני איל הנדל'ן האמריקאי. כבר חודשיים הוא מתכנן את אסטרטגיית השיחה וכמו אשף שחמט בנה מהלך אחרי מהלך, בחדר העבודה שלו הייתה תלויה מפה עם תרשימי זרימה וסימולציות שניסו להכין את מנחם לכל תרחיש שיחה אפשרי. מעל למפה הופיע המשפט האהוב על מנחם: 'קשה באימונים, קל בקרב'. מנחם היה טיפוס קפדן, מוכשר מאוד וחרוץ, שהאמין בכלל: ' לעולם אל תיתן לנסיבות החיים לשלוט עליך, תמיד נסה לשלוט עליהן'.
     פעם שאל את שכנו הדתי שניאור: ' למה אתם הדתיים, תמיד מוסיפים לפני כל משפט בעזרת ה', אם ירצה ה', למה אתם לא יכולים לקחת אחריות ולהחליט שאתם הולכים לבצע משהו גם בלי להזכיר כל הזמן כמה שאתם קטנים וצריכים את העזרה של ה'. הנה, קח אותי למשל' התפאר מנחם 'אני אף פעם לא מזכיר את ה' ובכל זאת הצלחתי להרים אימפריית נדל'ן עסקית בעשר אצבעותייהתגאה מנחם כטווס מנופח. 'שיהיה' ענה לו שניאור 'אני מאחל לך שהחיים לא ילמדו אותך אחרת' אמר ספק בחיוך, ספק בלעג. 'אין מצב שזה יקרה' ענה לו מנחם מדושן עונג 'אף אחד לא יכול על מנחם... ' פרץ בצחוק מתגלגל.
     כעת נכנס מנחם למכונית המרצדס המפוארת שלו, שהייתה מצוידת במיטב הטכנולוגיה הגרמנית לנהיגה בחורף. היו לה גלגלים עבים מהרגיל מערכות ממוחשבות שתוכננו לשמור על אחיזת הכביש של המכונית גם במזג האוויר קשה וראיית לילה מיוחדת. הרבה כסף השקיע מנחם במכונית שלואחרי חמש דקות נסיעה מביתו שבמודיעין, עלה מנחם על כביש 443 .התנועה זרמה בקלילות ומנחם התרווח בכיסא המרופד של המרצדס, כיוון את חימום המושב לטמפרטורה הנוחה לו ולחץ על כפתור ההפעלה של מערכת האודיו המשוכללת, ששוויה היה הון תועפות מוזיקת קצבית מילאה את חלל המכונית ומנחם הרהר בגורלו הטוב ועל כישרונו הייחודי לנווט את חייו בצורה האופטימלית, כשלפתע החלו גושי שלג להיזרק בחוזקה על המרצדס של מנחם. אלו היו גושי שלג גדולים, מנחם התחיל לנוע באי נוחות ומיד העביר את המרצדס לנהיגת חורף. המנוע בעל שמונה הבוכנות השמיע שאגה חדה, ועלה בקלילות את העלייה התלולה של הכביש. אבל הברד והשלג רק המשיכו להתגבר, רוחות חזקות הופיעו ומנחם התחיל לראות איך הכביש מתמלא לאיטו במכוניות תקועות מהבהבות בכתום באורות מצוקה, הוא התחיל להזיע והמחשבות רק הציקו לו. 'לא' חשב לעצמו. 'לא יכול להיות שהמרצדס שלי לא תוכל להתגבר על השלוליות האלו' אבל הרוחות רק התגברו, מנחם החל לראות בחלחלה איך השלג מתחיל להיערם על הכביש למעשה הוא היה בכל מקום, כשהנסיעה מרגע לרגע הפכה להיות בלתי אפשרית בעליל. המרצדס החלה להחליק על הכביש והגלגלים העבים החלו להתחפר בשלג העמוק. מנחם המבועת החל לחוש איך גל של חוסר אונים הולך ומתפשט במעלה גרונו. כשלאחר שלוש דקות נתקעה לה המרצדס המפוארת, הביט מנחם בייאוש בטכנולוגיה הגרמנית המהוללת שהכזיבה. הוא ניסה להתקשר לג'וני ולבטל את הפגישה, אבל שיבושי קליטה השפיעו על מערכות הסלולארי שלו ואפילו קו טלפון הוא לא הצליח להשיג הדקות נקפו ומושיע לא נראה באופק, מנחם הביט באימה על שעונו וראה איך הוא הולך להיות תקוע במכונית שלו במהלך השעות הבאות. נשאר לו דלק בכמות מצומצמת מאוד, שאותה יאכל המזגן באיטיות כך שעוד מעט המנוע יכבה והוא יתקע בשלג, בקורלבד. על הכול הוא חשב מנחם, הוא תכנן הכול בצורה מסודרת כיאה לטיפוס מוכשר וחרוץ כמותו, שאוהב תמיד לשלוט בחיים. על הכול הוא חשב, חוץ מאשר על השלג והסופה שהבהירה לו בצורה הברורה ביותר שבעולם הזה יש כנראה בכל זאת, כמו שאמר לו שניאור, כוחות חזקים יותר. כן, חזקים אפילו ממנו...
     לפעמים מרוב שאנחנו עושים דברים מתוך הרגל אנחנו שוכחים שלמעשה אנחנו מביטים על החיים מבחוץ. כמה פעמים מצאנו את עצמנו מנסים לשכנע אנשים אחרים לקבל אותנו לעבודה, לעשות לנו טובה לקדם אותנו כאילו שהם השליטים של העולם הזה בפרשתנו אמר הקב'ה למשה רבנו על פרעה, 'ואני הכבדתי את לבו'. כיוון ש'לב מלכים ושרים ביד ה' כדאי תמיד שנזכור שכמה שננסה לעשות הכנות והשתדלות, בשורה התחתונה, יש כאן בעל בית ורק הוא יחליט איך, כמה וכיצד הדברים יצאו אל הפועל.

החוויה היהודית





יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''
    אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.
     אם רוצים לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. ' אלחנן וסרמן זצ"ל)
     אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.
    הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה.


     השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה,  אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "


"     ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר וישמעאל" (רש"י(.  ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...


    זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.



הפתקא הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(


     בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל(  עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש... היה מנוי וגמור בנפשו לעלות,  ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.
     כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו - "יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא.  בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל "בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר,  נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי".  כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג - לארץ הקודש.  
     מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים...  חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה.  היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.
     אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. "בטחון".  אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"  מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים,  ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.
     זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך ונכנס בזחילה בין הצאן.  התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.
     הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם הביטו עליו,  והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה מונחת בכיסו כל ימיו.
     כאשר האוניה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו.  לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים,  שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו "אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון.  בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש.  בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. 


"ויקח שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).
     סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:
     פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.
     עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה וחס!',  חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון את שנת הלילה.
     השינה הייתה ממני והלאה. מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל,  וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר בעה"ב: רבנו,  האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב... 

החוויה היהודית





יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

נקודה שבועית פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה" ה'תשע"ו

כל חיינו אנו פועלים על פי אינטרס מסוים. לא מעטות הפעמים שאנו מחפשים בעשייתנו גם להיטיב עם עצמנו אנו למרות שאנו שליחים ופועלים עבור מישהו אחר.
רבות דובר אודות אליעזר עבדו של אברהם, ובפרשת השבוע שלנו, פרשת "חיי שרה", אנו לומדים היטב על אופיו ואישיותו המיוחדים, ומגלים שגם הוא כעבד אברהם ניסה לפעול למען טובתו.
אברהם שולח את אליעזר לשליחות על מנת למצוא אישה לבנו יצחק. לאחר קריאתו של אברהם לשליחות, אומר לו אליעזר: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת?" - אליעזר מביע את החשש שמע לא תרצה אותה אישה להצטרף אליו ולבוא לבית אברהם, אולם חז"ל שמעו קול נסתר מאחורי אותה שאלה, וגילו רצון נסתר שאליעזר קיווה שיקרה, כפי שכותב רש"י בשם המדרש: "בת הייתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה, שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו ביתו" - אליעזר הסתיר בשאלה שלו רצון שנמצא בתת מודע שלו שהוא רצה שדווקא ביתו תהיה האישה של יצחק, ולכן החליט לשאול את אברהם את השאלה הזאת.
על ידי השימוש במילה "אולי" הוא הביע חשש וספק אולם בצד הספק שלו הוא, אליעזר, היה רוצה שיתגשם אותו הספק.
אך למרות הכול אליעזר יצא לשליחות החשובה, ולמרות שליבו היה כבד לאור הרצון הפנימי הזה, הוא ביצע את השליחות על הצד הטוב ביותר. 
התורה החליטה להאריך רבות בסיפור המפגש של אליעזר עם רבקה ולאחר מכן עם לבן, ודווקא אריכות הדברים הללו באה לפאר את אישיותו של אליעזר: הוא מתפלל מעומק הלב לאלוקי אברהם שיצליח בשליחותו, הוא בודק את רבקה "במבחן החסד", הוא משתאה ושמח כאשר רואה את פעולתה של רבקה ומודה לה' על כך.
אנו שותפים מלאים למשא ומתן אותו הוא מנהל עם לבן סביב השולחן בכישרון ובמסירות נפש ורואים את המאמצים הכנים שהוא משקיע על מנת להשיג את מבוקשו, שנערה זו תבוא איתו לבית אברהם.
לאליעזר הייתה מסירות נפש. הוא ידע שהסיכוי שביתו תהיה אשת יצחק אפסי והבין שטובת ביתו של אברהם מחייב אישה אחרת ליצחק ועשה את שליחותו נאמנה כאילו מדובר בבנו שלו.
בסיומה של השליחות, אחרי שהשתחרר מרצונו הפרטי, אמר אליעזר ללבן משפט מיוחד: "ואמר אל אדני אלי (אולי) לא תלך האישה אחרי" - המילה אלי נכתבה בכתיב חסר בכוונה. 
בתחילת השליחות ליבו היה סוער ולא הבחין בעובדה שרצונו הפנימי מכתיב לו את השאלות לאברהם, אבל כעת הוא יכול לומר שהוא אמר לאברהם "אלי לא תלך האישה, כי רציתי שאלי תבוא אל ביתי שלי".כך הכתיב במילים האלו מראה את תנודות הנפש של אליעזר עבד אברהם. 

שבת שלום ומבורך!


תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי