נקודה שבועית, פרשת השבוע "תצוה" ה'תשע"ו

 

בפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", התחלנו סדרה של חמש פרשות שעוסקות כולן בבניית המשכן וכליו, ובאה פרשת השבוע שלנו, פרשת "תצוה", ועוסקת ברובה בבגדיהם של הכוהנים בשעה שעובדים במשכן.

אך כבר בתחילת הפרשה, עושה התורה שינוי כיוון לרגע ומצווה על הכוהנים את מצוות הדלקת המנורה במשכן.

היא מתארת את מיקומה, את אופן הדלקתה ובעזרת איזה חומר על הכוהנים להשתמש לצורך ההדלקה.

אותה מנורה מיוחדת נעשתה ברבות השנים לסממן יהודי עיקרי מאוד בכל הקהילות ברחבי העולם והיא מעין סימן לזהות יהודית.

מה יש לאותו הנר שבמנורה שדלק "מערב עד בוקר" שהוא בעל משמעות כל כך גדולה?

הנר זוכה להאיר לאדם את דרכו, לגרש מפניו את החושך ולעזור לו למצוא את דרכו. המדרש אומר בהקשר הזה בין הנר והתורה: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום" - התורה נותנת לאדם כיוון במסלולי החיים שלו ומאירה לו את הדרכים האפלות שלא יפול בהן.

בהמשך אומר המדרש: "כי כל מי שעושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו". - אדם שעושה מעשה טוב מביא אור לנפש שלו. על ידי הסיפוק ממעשיו הוא מחייה את עצמו.

האדם דומה בתכונותיו לנר: "מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו - אור במקומו" - המדרש בדברים האלה מציין תכונה מיוחדת של האור שאינה קיימת בחומרים אחרים שבהם אם לקחת מהם אז הם מאבדים מעצמם מה שאין כן באור הנר שכמה שתשתמש באורו, ותעניק ממנו כדי להדליק אחרים, אורו לא יאבד או יפחת ולא ייפגם כלל.

כשם שאור הנר כזה כך הוא האדם שכמה שיעניק מזולתו הוא לא מחסיר מעצמו.

המדרש מתאר יפה את המאבק הפנימי אצל האדם: "הרבה פעמים, שאדם מחבב לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו:תן למצווה - ראה מה כתיב: 'כי נר מצווה'... כך כל שייתן למצוה ,אינו מחסר ממעשיו" - כאשר אדם נותן מעצמו, ומרחיב את מידת הנתינה שלו הוא מעשיר על ידי כך את הרוח שלו עצמו  ובונה את האישיות שלו. הנשמה שלו מתעצמת על ידי זה.

כך הוא אותו אור הנר שהיה במנורה שבמשכן, שהפיץ את אורו בכל חלל המשכן והיה חשוב שנדע אנחנו והכהנים את ייחודו ואת הכללים להדלקתו עוד בטרם תחל כל עבודת המשכן וכליה.

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית, פרשת השבוע "תרומה" ה'תשע"ו

 

השבת נתחיל לקרוא רצף של חמש פרשות שכולן כמעט במלואן עוסקות בבניית המשכן, כליו, ובגדי הכהן.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "תרומה", היא הפרשה הפותחת את רצף הפרשות הזה שכבר בתחילתה מופיע הציווי המוכר והידוע "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בו מבקש ה' מבני ישראל שיבנו משכן.

הכלי המרכזי שהיה במשכן הוא הארון. הוא הונח בקודש הקודשים מקום שרגל אדם לא הייתה דורכת בו מפאת הקדושה מלבד הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים.

בתוך ארון העדות היו מונחים לוחות הברית,השבורים ומעליהם החדשים.

דווקא החיבור הזה של הכהן הגדול עם ארון העדות אך ורק ביום הכיפורים בקודש הקודשים מסמלת את הקשר והסליחה והמחילה וההתקרבות בין ה' לעם ישראל.

הייחוד של הארון לעומת כלים אחרים, שהוא מסמל בעצמו את התורה. לצערנו בסערת חורבן הבית נעלם הארון ובו הלוחות אך נותר בידנו עד היום ספר התורה.

אולם דבר נוסף מייחד את הארון: הציווי לבנייתו: "ועשו ארון עצי שיטים".

בשאר כל הכלים נאמר "ועשית", וכאן בבניית הארון נכתב "ועשו",בלשון רבים. מה מיוחד שדווקא בו נכתב ברבים?

על כך כותב המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: יבואו הכול ויעסקו בארון,כדי שיזכו כולם לתורה", ובמדרש אחר נאמר: "שציווה הקדוש ברוך הוא לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד פתחון פה על חברו לומר: "אני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה,ואני יש לי יותר ממך" 

התורה היא מהות עם ישראל. אין בה מעמדות, אין בה מישהו טוב יותר או יפה יותר. התורה נותנת לעם ישראל את המעמד הרוחני שלו ולכן היא נגישה לכלל ישראל ולא למישהו ספציפי.

תרי"ג המצוות בנויות כך שרק שיתוף של כל החלקים מהעם יביאו לקיום מלא שלהם. אין ישראל יכול לקיים מצוות של כהן, ואין גבר יכול לקיים מצוות של אישה וכן הלאה.

התורה אינה תורת יחיד אלא תורה של הכלל. היא תורה של אומה, וכבר בבנייה של הארון, המסמל את התורה הצטוו כל ישראל להיות חלק בבנייתו וכולם בשווה היו חייבים לתרום לבנייתו כי ידעו שזו דרישה אלוקים לשיתוף של כלל העם בארון עצמו.

זהו הארון, זוהי התורה שלכלל ישראל יש חלק בה.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "תרומה"

השבת נתחיל לקרוא סידרה של חמש פרשות שכולן עוסקות במשכן. בתחילת הפרשה שלנו השבוע, פרשת "תרומה", אנו מקבלים את הציווי הראשון על המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ייעודו של עם ישראל הוא להגיע לארץ ישראל ושם לבנות את בית המקדש, ביתו של ה', אך כעת שהם נמצאים במדבר עליהם לבנות את המשכן שיהווה תחליף זמני לבית המקדש עד הגיעם לארץ ישראל. אולם, אם נשים לב למילים של הציווי, נראה שה' לא מתכוון לשכון במקדש/משכן אלא שהוא ישכון בתוך עם ישראל: "ושכנתי בתוכם". המקדש, הכלים, הבגדים וכל מה שקשור אליו יהיו קדושים על ידי ה' אך השכינה עצמה תהיה בתוך בני ישראל. זהו הייחוד של העם הזה. התכלית של היציאה האדירה ממצרים, שהייתה הגאולה הגדולה רק לפני רגע, היא עשיית המשכן. לא ההגעה להר סיני לקבל את התורה, לא ההגעה לארץ ישראל, אלא עבודת המשכן היא התכלית, כפי ששרו בני ישראל ביציאת מצרים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדשה' כוננו ידיך" - הקדושה של ה' שתשרה דרך המשכן, דרך המקדש ש"כוננו ידיך". הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות מחבר בין כל הנקודות,וקורא לחומש "ספר הגלות והגאולה". הרמב"ן מסביר שהגלות היא לא רק פיזית, היא לא רק מציאות של עם שנמצא על אדמה אחרת שלא שלו. גלות היא ריחוק של האדם מהמצב המקורי שלו ולכן גאולה אינה רק שיבה למקום פיזי הוא המולדת האהובה אלא גם שיבה אל המצב הרוחני והנפשי שאליו צריך לחזור האדם. כשהתורה אומרת בשנת היובל "גאולה תהיה לארץ" היא לא עוסקת בשיבת העם לארצו אלא בשיבת האדמה לבעליה. בשיבת העבדים למצבם הטבעי כבני חורין. זו השנה בה הגאולה הגדולה מתרחשת וכל דבר שב למקומו ולכן על שנה זו נאמר "דרור בארץ לכל יושביה" - משמעות המילה דרור היא מדור לדור. כשיש חיבור בין הדורות הקודמים לדורות הבאים כשבנים חוזרים לנחלת אבותיהם ושאין דבר שמפריע לחיבור בין הדורות האלה אז נוצר בעולם "דרור בארץ לכל יושביה". דווקא פה מתגלה שהדרור הוא בחיבור בין בנים לאבותיהם ולא יציאה אל החופש. כשאדם יודע שיש לו שורש, הוא יודע שהוא יוכל לפרוח ולעלות. ה' רוצה שעם ישראל יבנה את המשכן כדי להחזיר אליו את הרוח שהעם איבד בשעבוד הגדול במצרים ובהמשך יחזור גם העם לארצו. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ה

''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא'' הרה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין אומר: עיקר עבודת האמונה היא: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל וכו' אין עוד. " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." (כה, ח) – ''בתוכם" נאמר ולא "בתוכו", ללמדך שכל אדם חייב לבנות את המשכן בלבו, והקב"ה שוכן בתוכם) רבי מנחם מנדל מקוצק( ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת ) כה, כה( ''ציווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסוימת ואל ירבה הענוגים מופרזים. (כלי יקר( הצדקה הטובה ביותר (ישא ברכה, גליון 458) רבי זרח אייצליץ זצ"ל מגדולי התלמידי חכמים של העיר פראג, נפל לעת זקנתו ממעמדו הכלכלי וירד מנכסיו פלאים, עד כי רבו נושיו. בלב כבד נכנס להשיח את דאגתו לפני רבי יחזקאל לנדוי זיע"א רבה של פראג בעל הספר המפורסם לשם ולתהילה "הנודע ביהודה". באותם ימים התכונן הנודע ביהודה לאחד מנשואי ילדיו, ובארון שבביתו היו מוצנעים שלושת אלפי דינרים לצורך הנישואין. כשסיפר רבי זרח על מצבו הקשה, שאלו הנודע ביהודה מהו הסכום לו הוא זקוק בכדי לשלם לנושים ולהשאר במעמדו ובכבודו. נקב רבי זרח בסך של שלושת אלפי דינרים. מיד ללא שהות קם הנודע ביהודה ומבלי לספר דבר, פתח ורוקן את התיבה ומסר את כל הסכום לרבי זרח. ימים מספר לאחר מכן, ניגשה הרבנית לארון ופחד וחרדה מילאו את ליבה - הארון ריק. היא ניגשה לבעלה ולא הרפתה הרבנית והפצירה בו שיגלה לה. גילה לה שהלווה את המעות לאדם בטוח.. כששמעה הרבנית את שם הלווה, צעקה שמצבו של רבי זרח בכי רע ורבו נושיו. שהרי הדבר גלוי ומפורסם בכל העיר. הנודע ביהודה הרגיעה ואמר לה שרבי זרח ירא שמים ובודאי שישלם בזמן. יום הנישואין הלך וקרב והנודה ביהודה היה מעורב בפסק דין בקשר לעיזבון של גביר עצום שנפטר. היורשים החליטו על דעת עצמם לתת לנודה ביהודה: "מעלת פסק" בסך שלושת אלפי דינרים, כשהגיעה פסק לבדו, כפה לרבנית ואמר: החוב של רבי זרח, נפרע בשלמות, עד ההחלטה האחרונה". נמצאים אנו בפרשת תרומה, והרבה אינם מודעים לדבר שהלוואה היא בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר וכפסק השו"ע (יו"ד סי' רמט סע' נ). נרבה בגמחי"ם של הלוואות וכיוצא בהם ונראה ישועות! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/