אמרי שפר ג' כסלו ה'תשע"ח

התואר הנשגב 'מַלְאֲכֵי אֱלֹוקִים' לא נאמר רק על אלו 'שעולים' בסולם, אלא גם על אלו 'היורדים' בו. כן כן, גם אותם נושרים ונופלים שנשמתם שבויה בידי היצר גם אלו מכונים 'מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים', שהרי הם בבחינת 'שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' (משלי כ"ד ט"ז), ואסור לבוז ולזלזל בהם.       "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' " (יחזקאל מא, כב), בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, ואשרי האדם ששולחנו קולט דברי תורה הנאמרים עליו בשעת הסעודה, כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה', ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן. אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה' וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה.      וכך היה הרב מבריסק, מרן הגרי”ז זצ”ל, אומר: “התשלום הזול ביותר, הוא בכסף!”...      יעקב השתבח בכך שהיה "איש תם" ולא "תם". כלומר הוא היה בעלים על התמימות, כשצריך הוא התהלך בתמימות אך כשנתקל עם לבן הארמי=הרמאי ידע יעקב לעמוד על שלא ולא לתת לחמיו לעשות לו תכסיסי נוכלות ... גורלות בסופה  (על-פי 'עבודת ישראל') החורף הִכה במלוא העוצמה במרחבי גליציה. הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס, וסערת רוחות השתוללה בחוצות. לא רבים העזו לצאת אל הדרכים המושלגות, מעשה שמשמעותו התגרות בגנרל חורף, אלא העדיפו להסתופף ליד האח הבוערת. לא-כן רבי חיים-מאיר-יחיאל שפירא, לימים ה 'שרף' ממוגלניצה. הוא היה אש יוקדת של חסידות ויראת שמים, ובעיקר מקושר בכל נימי נפשו לרבי ישראל מרוז'ין. פניו היו מועדות אל רבו. כסף לנסיעה בעגלה לא היה לו, ולכן יצא לדרכו ברגל לעבר סדיגורה. בדרכו עצר בעיירה אחת, וכשעמד לצאת ממנה עברה שם כרכרתו של עשיר מפורסם. היא הובלה על-ידי כמה סוסים בריאים וחסונים, שידעו להתמודד היטב עם האקלים הקשה. בהשגחה פרטית, גם פניו של היהודי העשיר היו מועדות לעיר סדיגורה. הוא הבחין בהלך המשרך את דרכו ברגליו, מדלג בין השלוליות ונלחם ברוח המכה בפניו. הוא בלם את הסוסים, והציע ליהודי להצטרף אליו. הוא הורה לעגלון לפנות מקום על דרגשו ולארח שם את האיש. בחלוף הזמן הציץ העשיר מירכתי העגלה הנוחה, והבחין באורח רועד מקור, מצטנף על הספסל החשוף לרוח. לבו נכמר עליו והוא הזמינו פנימה, אל תוך הכרכרה. הוא שאל לשמו, ואז ביקשו לומר דבר תורה מסבו, המגיד מקוז'ניץ. האברך הרהר רגע ואז אמר: "סבי היה נוהג לומר: 'שלח לחמך על פני המים – אפילו לנכרי'". חתם ולא הוסיף. הכרכרה נסעה עוד כברת דרך ארוכה, עד שהגיעה לסדיגורה. העשיר נפרד לשלום מן האברך והמשיך במסעו. כעבור זמן לא רב הבחין העשיר בצד הדרך בעגלה שוקעת בבוץ. סמוך לה עמד אדם לבוש מדי צבא, שניסה לשווא להצליף בסוסים ולדרבן אותם להיחלץ מהבוץ. אלא שמאמציו עלו בתוהו. העגלה הייתה תקועה ולא זזה ממקומה. האיש היה אובד עצות. באותו רגע הבזיקו במוחו של העשיר דברי האברך בשם המגיד מקוז'ניץ: "שלח לחמך על פני המים, אפילו לנכרי". בהחלטה מהירה בלם את הסוסים, ירד מן המרכבה והציע את עזרתו. הוא הורה לעגלונו לרתום את סוסיו החזקים לעגלת השר, ובמאמץ משותף הצליחו למשות את העגלה מן הבוץ. הקצין לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הרעיף על היהודי שבחים רבים, וביקש לתגמל את מיטיבו על מעשה החסד שעשה עמו. אך היהודי סירב לקבל דבר. הקצין הוציא מכיסו כרטיס ביקור ומסרו לידי העשיר באומרו: "אם באחד הימים תזדקק לעזרה, אל תהסס לפנות אליי". העשיר טמן את הכרטיס בכיסו, והשניים המשיכו איש-איש בדרכו. השנים חלפו. תהפוכות פקדו את חייו של היהודי העשיר. עסקאות שביצע כשלו, והמיטו עליו מפולת כלכלית. בתוך זמן לא רב ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. יום אחד, בעודו מהרהר בעגמומיות במצבו הביש, נזכר בכרטיס הביקור המונח בכיסו. הוא החליט שהגיעה העת לפרוע את השטר. פנה אל לשכת הקצין, שבינתיים עלה במעמדו ונשא תפקיד ממשלתי בכיר, וביקש להיפגש עמו. לשמחתו, האיש לא שכח את מטיבו. הוא הזמינו למשרדו, ושם גולל לפניו היהודי את המשבר שפקד אותו.   "אל דאגה", הרגיעו הקצין. "ביכולתי להשיג לך חוזה עבודה ממשלתי, וכך תוכל לשוב ולהתפרנס בכבוד". ואכן, לא חלף זמן רב וההצלחה חזרה להאיר לו פנים. היהודי נעשה קבלן ממשלתי וקטף עמלות נאות. במהרה התעשר כבעבר, והחל לפתח מחדש עסקים בכל האזור. יום אחד נקלע לוורשה, לרגל מסחרו. הוא נפגש עם סוחר יהודי, ובשיחת רעים שגלגלו השניים הפטיר הלה כי בדעתו לנסוע לשבת לשהות במחיצתו של הצדיק ממוגלניצה. "אצל ה 'שרף'?", קרא העשיר בהתלהבות, "אני רוצה להצטרף אליך לנסיעה!". לקראת שבת הגיעו השניים לבית המדרש. העשיר היה מלא כמיהה לפגוש את הצדיק, שהוביל לפני שנים בעגלתו, נסיעה שבה זכה להכוונה שמימית שהצילה את עתידו. ואכן, מיד כשהבחין ב 'שרף', זיהה בו את האברך הולך הרגל באותו יום מושלג. גם ה 'שרף' הכיר את העשיר שהסיע אותו בעגלתו. הוא הביט בו בעיניו הטובות, ואמר לו: "ודאי אתה זוכר כי הורית לעגלונך להושיבני לצידו, נתון לרוח פרצים ולקור המקפיא", סח לעשיר. האיש הנהן, והשפיל את מבטו. בתוך לבו הודה כי זה היה מעשה בלתי-מתחשב. "דע", הוסיף ה 'שרף', "כי באותם רגעים נגזר עליך בשמים כי תאבד את כל הונך ותיגזר לחיי עוני. "אלא שלפתע הוטתה הכף בבת אחת לזכותך. זה היה כאשר חמלת עליי, הכנסת אותי לתוך עגלתך והגנת עליי מפני הקור. ברגע אחד הומתק דינך, וגזירת העוני נהפכה לזמנית בלבד. כעת מבין אתה מדוע השמעתי לפניך את תורת סבי 'שלח לחמך על פני המים – אפילו לנכרי'?", סיים ה 'שרף' את דבריו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ה

''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא'' הרה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין אומר: עיקר עבודת האמונה היא: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל וכו' אין עוד. " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." (כה, ח) – ''בתוכם" נאמר ולא "בתוכו", ללמדך שכל אדם חייב לבנות את המשכן בלבו, והקב"ה שוכן בתוכם) רבי מנחם מנדל מקוצק( ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת ) כה, כה( ''ציווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסוימת ואל ירבה הענוגים מופרזים. (כלי יקר( הצדקה הטובה ביותר (ישא ברכה, גליון 458) רבי זרח אייצליץ זצ"ל מגדולי התלמידי חכמים של העיר פראג, נפל לעת זקנתו ממעמדו הכלכלי וירד מנכסיו פלאים, עד כי רבו נושיו. בלב כבד נכנס להשיח את דאגתו לפני רבי יחזקאל לנדוי זיע"א רבה של פראג בעל הספר המפורסם לשם ולתהילה "הנודע ביהודה". באותם ימים התכונן הנודע ביהודה לאחד מנשואי ילדיו, ובארון שבביתו היו מוצנעים שלושת אלפי דינרים לצורך הנישואין. כשסיפר רבי זרח על מצבו הקשה, שאלו הנודע ביהודה מהו הסכום לו הוא זקוק בכדי לשלם לנושים ולהשאר במעמדו ובכבודו. נקב רבי זרח בסך של שלושת אלפי דינרים. מיד ללא שהות קם הנודע ביהודה ומבלי לספר דבר, פתח ורוקן את התיבה ומסר את כל הסכום לרבי זרח. ימים מספר לאחר מכן, ניגשה הרבנית לארון ופחד וחרדה מילאו את ליבה - הארון ריק. היא ניגשה לבעלה ולא הרפתה הרבנית והפצירה בו שיגלה לה. גילה לה שהלווה את המעות לאדם בטוח.. כששמעה הרבנית את שם הלווה, צעקה שמצבו של רבי זרח בכי רע ורבו נושיו. שהרי הדבר גלוי ומפורסם בכל העיר. הנודע ביהודה הרגיעה ואמר לה שרבי זרח ירא שמים ובודאי שישלם בזמן. יום הנישואין הלך וקרב והנודה ביהודה היה מעורב בפסק דין בקשר לעיזבון של גביר עצום שנפטר. היורשים החליטו על דעת עצמם לתת לנודה ביהודה: "מעלת פסק" בסך שלושת אלפי דינרים, כשהגיעה פסק לבדו, כפה לרבנית ואמר: החוב של רבי זרח, נפרע בשלמות, עד ההחלטה האחרונה". נמצאים אנו בפרשת תרומה, והרבה אינם מודעים לדבר שהלוואה היא בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר וכפסק השו"ע (יו"ד סי' רמט סע' נ). נרבה בגמחי"ם של הלוואות וכיוצא בהם ונראה ישועות! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/