אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ח

אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".     אמרו רבותינו "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם, ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור", והיינו שעיקר זמן העמידה בניסיונות, הוא חצי ימיו של אדם..     דרש רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות, ודאי שכשאדם עומד לפני פטירתו, הוא מבקש מבנו ש 'היכולת בידו לעשות' לפעול לעילוי נשמתו, אבל עד אז הרי הוא עצמו בעל היכולת, ועליו לפעול בעצמו ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורו לאחר פטירתו! החתן שידע ללמוד (דברים טובים – חיי שרה)     אומרים שהחידושי הרי"ם היה לו כמה חתנים שהיו תלמידי חכמים גדולים, והיו לו כמה חתנים שלא היו ת"ח גדולים כ"כ וד"ל. והיתה אחת מהבנות שעמדה בפרק שידוכין זמן מרובה, והחליט ה שפת אמת שהבחור הראשון שימצא, שידבר עמו בלימוד וידע ללמוד, ייקח אותו לחתן. וכן היה, החידושי הרי"ם נסע ברכבת, ושם היה איזה בחור שהסתובב שם, ולפתע החידושי הרי"ם מצא על הרצפה דף גמרא, התכופף ה שפת אמת והגביה את הדף גמרא ולמד את כולו. ואותו בחור שהסתובב שם חזר והתיישב לידו, והחידושי הרי"ם התחיל לדבר עמו בלימוד, על אותו דף שהחידושי הרי"ם הגביה מהקרקע כמובן , וכשדיבר אותו בלימוד ראה החידושי הרי"ם שהוא יודע אותו דף ישר והפוך ממש, ובראותו זאת נזכר בהבטחתו הראשונה לקחת לחתן את מי שיתברר שיודע ללמוד, ולקחו לחתן לבתו. ולבסוף נתברר, שאותו דף גמרא נפל מאותו בחור, וזה היה הדף היחיד שאותו ידע... ורואים אנו גם כשמדובר באנשים גדולים וקדושים, כששידוך צריך להיגמר מכבשונו של עולם, עס וועט זיך ענדיגן. (זה יתבצע).

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ה

״אין הדורות נגאלין אלא בזכות נשים צדקניות שבדור״ (מדרש רות זוטא)

     ''בוצין בוצין מקטפיה ידיע״ (ברכות מה, א). רש״י:  הירק ניכר משרשו והאדם מנעוריו.

     הלל הזקן בשמחת בית השואבה שם נאספו המוני בית ישראל,  והוא בראותו אותם היה אומר: ״אם אני כאן — הכל כאן" (סוכה).

     ״ובמקום שאין אנשים השתדל להיות אישי׳ (אבות ב, ו)

הנפט והשבת

     בימי מלחמת העולם הראשונה שלטו בארץ ישראל הטורקים. באותה עת יצאה גזרה מאת הממשל כי כל האוגר נפט מעל הכמות הנדרשת לתצרוכתו היומית יענש בכל חומר הדין, ואף צפוי לעונש מוות. רבי יוסף לוי חגיז, איש ירושלים היה איש אמיד ובעל אמצעים. בגלל הרעב בירושלים העתיק האיש את מגוריו ליפו.

     בחושו המסחרי המפותח הבין שהנפט עתיד להיות מבוקש ביותר בזמנים של מלחמה, לכן קנה כמות רצינית של פחי נפט והחביאם בתחתית הבאר באחד מפרדסיו שהיה בפתח תקוה. באחת השבתות הופתע השומר הערבי שהופקד על הפרדס לראות פלוגת חיילים טורקים נכנסת לפרדס ועורכת בו חיפוש יסודי . והנה אחד החיילים השתחל לתחתית הבאר אשר בפרדס וגילה את מחבוא הנפט. השומר הערבי החוויר בידעו מה צפוי לר‘ יוסף, בעל הפרדס. השומר גמגם מספר מילים לעבר הקצין הטורקי ששאלו מי הוא בעל הפרדס, אך מחוסר בררה נאלץ השומר לספר לקצין שבעל הפרדס גר ביפו ובא לפרדסיו בפתח תקווה לעתים מזומנות. "קח מהר את הסוס ורכב אל ביתו של בעל הפרדס", ציוהו הטורקי, "ואמור לו שבפקודת האימפריה הטורקית עליו לבוא ולהתייצב מיד בפני, שאם לא כן - רע ומר יהיה גורלו" . "אבל", התחנן השומר, "בעל הפרדס הוא יהודי, והוא לא יבוא בשבת", כי אסור ליהודים לרכב על סוס בשבת." דבריו של השומר העלו את חמתו של הקצין הטורקי והוא החל לצרוח בחמת זעם: "רוץ מיד והבא לכאן את בעל הפרדס - ואם לא יבוא מרצונו הטוב, אני כבר אדאג להביא אותו" והוסיף: "לפקודתו של קצין טורקי עוד לא העז בן אדם לסרב". באין בררה התיישב השומר על הסוס ויצא בדהירה ליפו.

     אחרי רכיבה של שעות מספר הגיע השומר הערבי לשכונת נוה צדק ביפו, ומצא את ר‘ יוסף לוי יושב וסועד את סעודת שבת ומזמר בנחת את זמירות השבת. מבוהל ומפוחד, סיפר השומר לר‘ יוסף לוי את דבר גילוי מחבוא הנפט בתחתית הבאר, וכי יש בידו פקודה דחופה מהקצין הטורקי בדבר התייצבותו של ר‘ יוסף לוי. ר‘ יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד , גמר את זמירות השבת, וברך ברכת המזון בנחת כאילו דבר לא קרה. בסימו את ברכת המזון פנה לשומר ואמר: "ראשית התר את הסוס מהמושכות וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצוה לנוח בשבת. ועתה, קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לפרדס, אמור לקצין שאצלי שבת היום וצו האלוקים מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין טורקי". נתחלחל השומר ורועד מפחד אמר שבודאי יהיה צפוי לו עונש כבד, אך ר‘ יוסף לוי ענה לו שוב: "מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מקצין טורקי". "אמנם אמרתי לקצין שלא תבוא" - ענה הערבי "אבל הוא לא רצה להאמין לי". השומר ירד מן הסוס וקשרו לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש לו סוס אחר כדי לשוב אתו לפרדס של ר‘ יוסף.

     נקל לשער, אפוא, את כעסו ורוגזו של הקצין הטורקי בראותו את השומר חוזר בגפו, ובשמעו את תשובת השומר, השאיר שני חיילים לשמור במקום והחליט לחזור עם חייליו למחרת בבוקר. למחרת הופיע ר‘ יוסף בפרדס רכוב על סוסו, והתייצב לפני הקצין הטורקי. "מדוע זה לא באת אתמול כששלחתי לקרוא לך?" הרעים הקצין בקולו. "הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבוא" ענה לו ר‘ יוסף לוי בקול שקט ותקיף. "מי הוא זה שציוה עליך לסרב לפקודה", אלוקים - והמשיך "אם כבוד הקצין היה מקבל פקודה מהסולטאן ירום הודו והיה בא קצין ומצווה אחרת, למי היית מציית, הלא גם אתה מאמין שאלוקים הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות את כולם." "ומהו הנפט שמצאתי אגור בפרדסך, האם גם זה מצות אלוקים" שאל הקצין ברוגזה. "בודאי", ענה ר‘ יוסף לוי בשקט. כלום יעלה בדעתך כי אאגור נפט עבורי ואסכן את חיי. כל זה הכנתי עבור העניים שיש להם משפחות גדולות ואין להם במה לחמם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים אם חי אני בשבילי או בשביל העניים". "האם לא ידעת שאתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד" - המשיך הקצין לשאול. מי שדואג לעניים ולנצרכים - אלוקים יגן עליו, ואם גם אתה תעזור לי לקיים מצווה זו - אלוקים יגן גם עליך. ועתה בזמנים קשים אלה של מלחמה כולנו זקוקים לעזרת האל." המשפטים האחרונים רככו קצת את הקצין הנוקשה ועל פניו הופיע חיוך קל. לאחר הפסקה קצרה אמר לר‘ יוסף לוי: "אני בעצמי מאמין באלוקים ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לדבריך. אבל מכיוון שנוכחתי שאתה מאמין באמת ובתמים באלוקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור על ציוויו - מזה אני למד, כי אכן איש ישר וירא אלוקים אתה. ולכן אני מודיע לך שאני משחרר אותך ומשיר את הנפט ברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאלוקים רוצה שנעזור להם". הקצין הטורקי וחייליו עלו על הסוסים, הצדיעו לר‘ יוסף לוי שעמד נדהם ונרגש ועזבו את הפרדס.

     ר‘ יוסף לוי עמד בדיבורו וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד. אכן, זכות שמירת השבת עמדה לו לר‘ יוסף לוי חגיז.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ה

''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא'' הרה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין אומר: עיקר עבודת האמונה היא: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל וכו' אין עוד. " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." (כה, ח) – ''בתוכם" נאמר ולא "בתוכו", ללמדך שכל אדם חייב לבנות את המשכן בלבו, והקב"ה שוכן בתוכם) רבי מנחם מנדל מקוצק( ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת ) כה, כה( ''ציווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסוימת ואל ירבה הענוגים מופרזים. (כלי יקר( הצדקה הטובה ביותר (ישא ברכה, גליון 458) רבי זרח אייצליץ זצ"ל מגדולי התלמידי חכמים של העיר פראג, נפל לעת זקנתו ממעמדו הכלכלי וירד מנכסיו פלאים, עד כי רבו נושיו. בלב כבד נכנס להשיח את דאגתו לפני רבי יחזקאל לנדוי זיע"א רבה של פראג בעל הספר המפורסם לשם ולתהילה "הנודע ביהודה". באותם ימים התכונן הנודע ביהודה לאחד מנשואי ילדיו, ובארון שבביתו היו מוצנעים שלושת אלפי דינרים לצורך הנישואין. כשסיפר רבי זרח על מצבו הקשה, שאלו הנודע ביהודה מהו הסכום לו הוא זקוק בכדי לשלם לנושים ולהשאר במעמדו ובכבודו. נקב רבי זרח בסך של שלושת אלפי דינרים. מיד ללא שהות קם הנודע ביהודה ומבלי לספר דבר, פתח ורוקן את התיבה ומסר את כל הסכום לרבי זרח. ימים מספר לאחר מכן, ניגשה הרבנית לארון ופחד וחרדה מילאו את ליבה - הארון ריק. היא ניגשה לבעלה ולא הרפתה הרבנית והפצירה בו שיגלה לה. גילה לה שהלווה את המעות לאדם בטוח.. כששמעה הרבנית את שם הלווה, צעקה שמצבו של רבי זרח בכי רע ורבו נושיו. שהרי הדבר גלוי ומפורסם בכל העיר. הנודע ביהודה הרגיעה ואמר לה שרבי זרח ירא שמים ובודאי שישלם בזמן. יום הנישואין הלך וקרב והנודה ביהודה היה מעורב בפסק דין בקשר לעיזבון של גביר עצום שנפטר. היורשים החליטו על דעת עצמם לתת לנודה ביהודה: "מעלת פסק" בסך שלושת אלפי דינרים, כשהגיעה פסק לבדו, כפה לרבנית ואמר: החוב של רבי זרח, נפרע בשלמות, עד ההחלטה האחרונה". נמצאים אנו בפרשת תרומה, והרבה אינם מודעים לדבר שהלוואה היא בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר וכפסק השו"ע (יו"ד סי' רמט סע' נ). נרבה בגמחי"ם של הלוואות וכיוצא בהם ונראה ישועות! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/