אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח

אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה – מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים.  וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום.

     האוצר הגדול ביותר - אמונה.

     העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .

     כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי     

המעיל שהציל  (דברים טובים – נשא)

     אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה.  היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה.

     פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד".  כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים,  ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול.  בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה.  לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי,  והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא,  לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "

     המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?"  המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף.  לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה.

     היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם.  מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?"  אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך – וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר,  וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי.  ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים,  כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.

     הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?"  שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!"  אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע,  אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה,  מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום.  קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה,  ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: "

     רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב.  כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים.

     כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר,  כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים – שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר...  השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד,  אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.  

     השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ח

אדם משקיע את רוב זמנו ומרצו בעולם הזה, ושוכח שימי שנותינו בהם הוא רק 70 שנה שביחס לעולם הנצח זה כמה דקות בודדות... במה אם כן כדאי להשקיע?!.. שלא נגיע לאחר 120 שנה ונהיה ללעג וקלס לאור השקעתנו בפרוזדור והזנחה פושעת בטרקלין... הבה נשקיע במקום נכון. נרגיש גרים כאן וממילא נקבל מעמד תושב בעוה"ב... 

     האדם נברא בעולם בצורה כזו שהוא חייב להזדקק לאנשים מסביב, אבל הוא חייב גם לתרום.  אהבה אמיתית, היא כזו שיש בה נתינה. כשאדם נותן מכל הלב הוא מקבל חזרה, ובדרך כלל הרבה יותר. ומי שמנסה להתחמק מנתינה, להישאר תמיד על תקן של מקבל, עלול למצוא את עצמו חסר דבר.

     החיים על כדור הארץ אולי יקרים, אך הם כוללים טיול סביב השמש כל שנה ללא תמורה.

     הציפיות שלכם מאחרים הן מקור לתסכול. גם אם הנמכת ציפיות נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, זכרו שהמפתח אליה טמון במידת הנתינה שנוח לכם אתה. אם תתנו מהלב ובמידה שתבחרו, לא תחושו מתוסכלים מכך שלא תוגמלתם בהתאם.

השמחה בגיא צלמות ('מקדשי השם' של הרב מייזליש)

     היה זה בימים הנוראים עלי אדמות, כשעשן שחור היתמר מעל אירופה, מעלה למרומים מיליוני יהודים הנטבחים על קידוש השם.  בתוככי מחנות הריכוז וההשמדה, רוכזו רבבות יהודים שלא כולם ידעו כי הם המועמדים הבאים למסור נפשם על קדושת השם,  ובינתיים - השתדלו לחיות על קדושת השם, כששמירה על צלם יהודי נדרשה למסירות נפש של ממש...  

     בין השוהים באחד ממחנות הריכוז, נמנו גם שניים שזכו להינצל מגיא ההריגה, יהודים מורמים מעם שהפכו אחר כך לרבנים נודעים. רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל - לימים רב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, ורבי דוד איזראעל זצ"ל, לימים רב בקאראקאס שבוונצואלה. וזכה הרב איזראעל למה שלא זכו אחרים, להיות השומר המופקד על חלוקת מנות הלחם במחנה הצוענים הסמוך,  שם רוכזו אלפי גויים צוענים שגם בהם השתעבדו והתעללו הנאצים הארורים.

     הגיעו הימים שבין כסה לעשור, והרב מייזליש - שגוו נכפף וקומתו השתוחחה מהתעללויות הרשעים, אך נפשו היהודית התעלתה בגבורה עילאית, היה עסוק בדאגה אחת ויחידה: כיצד יוכל לזכות לשבת בסוכה, כיצד יצליח לקיים מצות סוכה בתוך תנאי המחנה הקשים. בשעות הפנאי הבודדות, לעת ערב עם סיום העבודה, הסתכן בנפשו ויצא אל מבואות המחנה, תר בעיניו אחרי מקום מתאים וציוד מינימאלי...  חלפו עברו מספר ימים, ובעיצומן של שעות העבודה הצליח הרב מייזליש להסב את תשומת לבו של הרב איזראעל, וביקש להסתודד עמו. לא בנקל עלה הדבר בידיהם תחת עיני הנאצים הבוחנות, אך לבסוף הרב מייזליש גחן לעבר הרב איזראעל ולחש: " הרי אתה מופקד על חלוקת הלחם לצוענים, ומדי יום - מסתבר שנותרת לך מנה אחת או שתיים... בשבוע הבא יחול חג הסוכות,  הסתכנתי בנפשי ובניתי לי סוכה כשרה למהדרין, ואני חפץ בכל לבי לאכול בה כזית פת כהלכה. אם יש את נפשך לסייעני, אני מבקש כי בשבוע הבא תשמור לי מנת לחם נוספת, כדי שאוכל לקדש על 'לחם משנה' בסוכה..." - ביקש הרב מייזליש.  בן שיחו פקח למולו עיניים נדהמות: "סוכה כשרה? כאן? במחנה?  איך זה יתכן?!" הרב מייזליש חייך כצופן סוד, ולחוש בסיפוק אין קץ: "הסתובבתי בירכתי המחנה, ומצאתי מקום בו נזרקו דרגשים ושברי דרגשים, ממש מאחורי הצריפים. סידרתי כמה דרגשים בצורת שלוש דפנות בגובה מספק, ושברתי כמה קורות שהפכו לסכך כשר - בו סוככתי את סוכתי הקטנה... עכשיו יש לי סוכה,  אני צריך לחם משנה - לאכול בתוכה!" " סוכה כשרה כאן במחנה, זה אומר שגם אני אזכה לישב בה.  פשוט, לא?", נצצו עיניו של הרב איזראעל, אך הרב מייזליש סירב בתחילה, והסביר כי הוא מוכן ליטול על אחריותו את סיכונו האישי,  אך לא לסכן יהודי אחר. "אם ניתפס שם בסוכה, מי כמוך יודע מה יהיה גורלנו..." - אמר הרב מייזליש בחרדה... אך הרב איזראעל לא נכנע, ואמר: "הלא אתה מבקש ממני לזכות במנת לחם כפולה, כדי לקיים מצות סוכה כהלכתה, וגם אני מבקש ממך את אותו הדבר...  אני מספק לך את הלחם הדרוש, ואתה מספק לי את ידיעת הזהב,  היכן ניתן לזכות לשבת בסוכה בתוככי גיא הצלמוות בו אנו חיים" כשראה הרב מייזליש כי אין ברירה, נענה וגילה היכן ממוקמת הסוכה, כיצד נכנסים אליה בזחילה בין הדרגשים הישנים, עד שמגיעים למקום בו גובהה עולה על י' טפחים, ובדיוק שם - מלמעלה, מסוככות הדפנות בסכך כשר שצלו מרובה מחמתו. הם סיכמו להיפגש שוב בליל החג, כשעד אז - על הרב איזראעל למלא את חלקו, ולהשיג מנת לחם כפולה ל 'לחם משנה...'

     בערב החג לא ניכרה כל תכונה מיוחדת במחנה, וכמו כל יD7ם - עבדו בו במרץ מבוקר ועד ערב. כששקעה החמה והפועלים היהודים הכפופים שוחררו לדרגשיהם לשנת הלילה, המתינו שני יהודים בשני קצוות המחנה לשלושה כוכבים ראשונים...  הם קיפצו מהדרגשים בשקט, אך בלב פועם בהתלהבות. שתי דמויות שחורות וקטנות, נראו נמלטות מבין בלוקי השינה אל החצר האחורית, זהירות מלעורר כל רחש. השומרים הנאצים המפטרלים היו שקועים בארוחת הערב הדשנה, ושני הרבנים עברו מפתח בלוק אחד לרעהו - בדרכם לירכתי המחנה... הם טיפסו בין הדרגשים הישנים, וזחלו מתחתיהם. אצבעותיהם ספגו קוצים ומכות יבשות,  אך הם לא חשו בכך כלל. לפתע לחש הרב מייזליש: "זהו כאן ", והרב איזראעל נשא עיניו למעלה וראה שאכן, יש כאן את הגובה הדרוש, יש שלושה קירות, והכוכבים נראים רק מבין הסדקים - - - בקושי רב הצליח למנוע מפיו לזעוק בשמחה, בקושי עצר את רגליו מלפצוח בריקוד. ליל התקדש חג, והם כאן, שני יהודים,  בעמק הבכא, זוכים להיות בצל הסוכה, בצילא דקודשא בריך הוא!  מתוך החשיכה, נראו רק עיניהם, נוצצות בחדווה, דלוקות בהתלהבות. ליבם רטט מהתרגשות, עיניהם נחילי דמעות אושר ושמחה. בקול שקט אך המאושר בעולם, אחזו שניהם את שתי מנות הלחם ובירכו: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון... ותיתן לנו... בא-ה-ב-ה את יום חג הסוכות הזה..."  בקול רוטט ובלבבות רועדים, נישא הקידוש המיוחד אל שערי שמים, עובר בין הסכך לבין הכוכבים המנצנצים. "שהחיינו וקיימנו והגיענו..." בירכו בהתלהבות, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" - שאגו באלם קול, בהתרגשות שלא ניתן לתאר...  איש לא ראה אותם, איש לא הבחין בהם. לא במהלך הקידוש המרגש, וגם לא ברגעי הזהב בהם זכו לאכול כזית פת בסוכה.

     ובספר 'מקדשי השם' של הרב מייזליש בעמוד ל', מסופר הסיפור במלואו עם עדות אישית מרגשת, שמעולם לא היה להם טעם מתוק בישיבה בסוכה כמו בסוכה החשוכה והצפופה ההיא, בין הדרגשים, מתוך סכנה ומסירות נפש. רק ממרום השקיפו עליהם פמליא של מעלה, וראו את מסירות נפשם של שני יהודים נטולי תנאים, לקיים את מצות סוכה ! כי גם בתוך התנאים הקשים ביותר, מצות סוכה משמחת, מרוממת.  בתוך תנאי מחנות העבודה וההשמדה, יכול יהודי לומר בלב שלם 'זמן שמחתנו' - כי זו השמחה האמתית והנכונה, השמחה על שזכינו לישב בצילו של אב אהוב, השמחה על שזכינו להתקרב אליו ולעשות את מצוותיו. זו השמחה האמיתית והמרוממת, שמחנה השמדה ונאצים אכזריים מתגמדים למולה, אינם יכולים לה ! אשרינו שאנו זוכים לקיים את מצות סוכה בסוכות מוארות,  בחלק מהמקרים - רחבות ידיים, ובכל המקרים מלאות אור, טעונות שמחה, רוויות התרגשות נלהבת. הבה נשמח בחג המשמח הזה בשמחה האמתית - בהבנה כי אנו זוכים לשבת בצלו של אבא שבשמים, ומול זכות כזו - כל קושי שבעולם הוא עראי וזמני,  אינו מעיב על שמחתנו השלימה! כמה עלינו לשמוח ולהוקיר כל רגע של ישיבה בסוכה, של כוס מים בסוכה, של שינה בסוכה. נכון,  לפעמים זה לא הכי נוח, אבל זה הכי מרומם והכי כדאי בעולם - לישון, לאכול ולשהות בצילו של אבא שבשמים! בהיותנו בסוכה, אנו זוכים לארח את האושפיזין הקדושים,  מתעלים לדרגות גבוהות ונאצלות של שהות בצל השכינה, וישיבה בצוותא עם האושפיזין. אלו דרגות שקשה להגיע אליהן בימי שגרה - ולכן נפעל להתאים את ישיבתנו בסוכה לישיבה מרוממת ורוחנית, כראוי למי שיושב בטרקלינו של המלך, ומארח את נכבדי ושועי עולם... ונתפלל, נזעק מקירות ליבנו: 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת', ואז נזכה בצוותא 'לישב בסוכת עורו של לווייתן', מתוך שמחה ואושר!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "חיי שרה" ה'תשע"ז

בפרשות הקודמות נחשפנו באחיזתו של אברהם בחלקי הארץ. 

אברהם נאחז מעבר לישיבה הארוכה בבאר שבע גם באזור חברון ("ויאהל אברהם וישב באלוני ממרא אשר בחברון"), וכידוע לאור ניצחונו במלחמת המלכים שלרשותו גם צבא.
בתחילת פרשתנו אנו מתבשרים בעצב על פטירתה של שרה בקרית ארבע היא חברון. 

עיקר תחילת הפרשה בעקבות מות שרה הוא מעשה קניין מערת המכפלה אשר בחברון.
לפי המתואר גרים ותושבים שאינם אזרחי המקום היו מנועים מלקנות קרקעות לצמיתות.
ובהתאם לכך לאורך כל פרשיית קניית מערת המכפלה מנסים הצדדים להערים על החוקים ולא משתמשים בלשון קניה אלא לשון נתינה.

שבע פעמים מוזכרת הלשון 'נתן' במהלך הסיפור, שמכירה וקניה של מקרקעין אסורה אולם מתנה מותרת.

אך אם בני חת ועפרון כל כך נדיבים ומציעים לאברהם את המערה במתנה מדוע הוא מתעקש דווקא לקנות ואפילו משהה בגלל זה את הקבורה?

אלא שלאברהם קרקע זו הייתה חשובה. הוא רצה להיאחז בה. הוא רצה להתיישב בה כדרך קבע וכמו שלשאר גדולי חברון רצה גם הוא אחוזת קבר משלו לגמרי, ולא רצה לקבור את שרה עם שאר הקברים של נשיאי חברון.

אך בעניין הסירוב שלו לקבל את המערה במתנה נסביר שאמנם דרך מתנה היא עוד דרך קניין מקובלת אך ייתכן ויהיה בה פגם שהרי נותן המתנה עלול להתחרט.

כאשר אדם רוצה ליחס למשהו קדושה או להקדישו לגבוה מן הראוי שיהיה אצלו בבעלות מוחלטת בלי כל פקפוק וערעור, ועל כן מתעקש אברהם לקנות את המערה בכסף מלא מיד עפרון.
כאשר אנו חפצים מאוד במשהו אנו עמלים קשה בעבורו. בין אם בכסף בין אם בעמל קשה. איננו מוכנים לוותר במאומה ונרצה לחוש היטב שהישגנו לגמרי את אשר חפצנו והוא לחלוטין שלנו ללא צל של ספק.

כזה היה אברהם ונלמד אנחנו מדרכיו אלו גם בחיינו שלנו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ו

 

אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש. (רבי נחמן מברסלב)

אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם.

אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

אהבה, זה לדאוג אחד לשני אפילו שכועסים

אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

אהוב את הביקורת – כי הי תעמידך על הגובה האמתי. (האד''מור הרש''ב)

הגמל החזיר והכנסת האורחים(מר ישראל גלעד)

באחת הקהילות החסידיות במזרח אירופה נפטר הרבי, ואנשי הקהילה חפשו רבי אחר, כדי להצטרף לקהל חסידיו. על פי החלטת גבאי הקהילה נשלחו מדי פעם בפעם קבוצות קטנות של חסידים להתארח בשבתות בקהילות חסידיות קרובות, כדי לתהות על קנקנו של הרבי – האדמו"ר העומד בראשן, ולהמליץ בפני קהילתם האם להצטרף לחסידיו של רבי זה – אם לאו. לקראת אחת השבתות נשלחו שני חסידים להתארח בעיירה פרימישלאן שבגליציה, שבראשה עמד הצדיק רבי מאיר.

לאחר תפילת ערבית של ליל השבת הוזמן אחד החסידים להתארח בביתו של אחד מבעלי הבתים שבעיירה, והשני הוזמן להתארח בביתו של בעל בית אחר. לרוע מזלם של שני החסידים הנ"ל, שני בעל הבתים המארחים התגלו כקמצנים גדולים, והאורחים רעבו ללחם במשך כל השבת. אחד מבעלי הבתים נהג לחתוך בשעת הארוחות פרוסות מהחלה, אך הוא בעצמו לא טעם ממנה. האורח התבייש וגם הוא לא טעם מהחלה. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר. בעל הבית האחר לא פרס בזמן הארוחות כל פרוסה מהחלה, וגם האורח שהתארח בביתו נשאר רעב במשך כל השבת. במוצאי השבת הלכו שני החסידים לסעודת "מלווה מלכה" בביתו של רבי מאיר מפרמישלאן. באותה השבת קראו בתורה את פרשת "שמיני" בספר ויקרא , בה מדובר בין השאר על בהמות, חיות, עופות ודגים שמותר לאכלם, ועל אלה האסורים באכילה. בסעודת "מלווה מלכה" אמר רבי מאיר: בפרשת השבוע כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". אלה הדברים כפשוטם, אך הם יותר עמוקים מכפי שהם נראים.

בפסוקים אלה התכוונה התורה גם להביע את מורת רוחה מבעלי בית קמצנים שאינם מכבדים כהלכה את אורחיהם וגורמים להם להיות רעבים. בעל בית האוכל אך אינו פורס פרוסה מהחלה נחשב כגמל המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, ועל כן התורה רואה אותו כטמא. אותו הדבר ניתן לומר על בעל בית החותך פרוסה מהחלה, אך הוא בעצמו נמנע לאכול ממנה. התורה מדמה בעל בית כזה לחזיר המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, ועל כן הוא טמא.

שני החסידים האורחים הבינו כי דברי הרבי מכוונים להתנהגות שהתנהגו אליהם בעלי הבית שאצלם התארחו, על אף שלא ראה או שמע כיצד אלה התנהגו לאורחיהם, הם מהרו לקהילתם וספרו את המעשה, ובהתאם להמלצתם הפכו אנשי הקהילה לחסידי רבי מאיר מפרמישלאן.

דמעות של מלצרית ( דניאל דנש) –

לכולנו יש את היכולת להאיר את עולמו של האחר. נפגשתי עם ידיד לארוחת ערב במסעדה מקומית. במסעדה היה מחסור רציני בעובדים ובאותו ערב היו רק שתי מלצריות במשמרת. חיכינו קצת עד שאחת המלצריות הופיעה ורשמה את ההזמנה שלנו. היא התנצלה רבות על העיכוב לפני שמיהרה לגשת לגבר שישב במרחק כמה שולחנות. יכולתי להרגיש בכעסו של האיש וראיתי כיצד הוא נוזף בה על חוסר תשומת הלב.

הוטרדנו מהתנהגותו של האיש, במיוחד לאחר שכתב מספר משפטים על החשבון שלו. הוא התרומם, ניגש למקום מושבו של המנהל ומסר למלצרית את החשבון שלו. אין לי מושג מה הוא כתב שם או מה הוא אמר לה, אבל ראינו את המלצרית בת ה- 20 בערך עומדת מאחורי דוכן המנהל, ועיניה מתמלאות דמעות.

רחמנו על הנערה המסכנה שהסבירה כמה התאמצה כדי לשרת את הלקוח. היא עשתה כמיטב יכולתה, ואיש גס וחסר אכפתיות שבר אותה. האיש עזב, חזרנו לארוחתנו והמלצרית מחתה את דמעותיה.

כשהגיע הזמן ללכת, שקלנו ידידי ואני לכתוב לה כמה מילים טובות על החשבון שיסתרו את הערותיו הפוגעות של האיש. אולם אז החלטנו לעשות אף יותר מזה. ניגשנו אליה, חייכנו כשהושטנו לה את החשבון ואמרנו לה שהסועד הקודם היה איש גס רוח וחסר סבלנות שפשוט לא היה מסוגל להעריך את מאמציה. המשכנו לפרט כמה השירות שלה היה מצוין וכמה לא כדאי לה להקדיש תשומת לב כלשהי להערותיו הגסות של סועד אחד. היא הביטה בנו במבט מלא הכרת תודה, והמלצרית השנייה שעמדה לידינו גם הקשיבה לשיחה, ונהנתה מהשבחים. נפרדנו לשלום ויצאנו אל הערב הקיצי הבשום. בעודנו יוצאים, הבחנתי במלצרית בוהה בנו דרך חלון הזכוכית.

ואז זה הכה בי. ברגעים החולפים מהם מורכבים החיים, לעיתים קרובות אנו נתקלים באדם שזקוק למעט אור, ניצוץ קטן, שיאיר את חייו. האור הפנימי שלו הועם על-ידי גורם כלשהו והוא נאבק בעוד האור מהבהב. המלך שלמה כתב, "נר השם, נשמת אדם" (משלי, כ: כ"ז). יש לנו את היכולת להאיר את חייו של אדם אחר, לגעת בחייו ולו רק לזמן קצר, לחבר בין הפתיל שלנו לשלו, להאיר את חייו לפני שנתנתק ממנו ונמשיך הלאה בחיינו.

הנדיבות העוצמתית ביותר היא לפגוש את האדם לא רק ברמה השטחית, אלא לגעת בנשמתו, מספיק זמן כדי שנשמתו תידלק ותאיר. כשאתם רואים אדם השרוי בכאב, שבור, הלהבה שלו מהבהבת, כדאי שתעשו משהו. תישארו שם כדי להאיר את נשמתו. חכו עד שהוא יואר ויוכל לעמוד על שתי הרגליים. חכו עד שתראו אותו קורן שוב, בכוחות עצמו. חכו עד שתראו את עיניו נוצצות.

העובדה שנשארנו איתה, ולא רק כתבנו לה כמה מילים על פתק, והפכנו את הניצוץ הקטן שבתוכה ללהבה גדולה- היה שיעור חשוב שלמדנו בארוחת ערב פשוטה..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ו

אדם כמו ציפור בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף אם תפסיק את מעופה הרי היא צונחת ונופלת--{הרב קוק}

     אדם לא יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

     אדם לא יכול לבנות את עצמו מבלי לסבול שכן האדם הנו גם אבן שיש וגם האזמיל החוצב בה.

"     אדם לא מת מרעב הוא מת מכבוד" החכמה היא איך להעניק את החסד והצדקה,  הדרך חשובה .לא פחות מהנתינה עצמה.

"דרך כוכב"  ("השמש בגבורתו" ח"ב - יש"כ להרה"ג ש"פ)

     היה זה לפני עשרות שנים - אחד מילדי הקהילה בעיירה אופקים עלעל בעלון תורני, באחד המדורים מצא את השאלה הבאה: 'היכן מצאנו פסוק בתורה, שבו מופיעה האות ל' חמש עשרה פעמים. בין הפותרים נכונה תיערך הגרלה'. חשקה נפשו של הילד לנסות את מזלו.

     באותם שנים - עדיין לא היו מצויות תוכנות חיפוש למיניהן, שהיום הן נחלת הכלל, ומחשבים בכלל היו נדירים ויקרי המציאות. אבל שמועה שמע אותו ילד, כי במכשיר הפלאי ששמו "מחשב" ניתן לקבל במהירות פתרון לכל חידה.

     היכן ניתן להשיג מחשב באופקים הדרומית הרחוקה? סיפרו לו שבבית הרב יש אחד כזה, המחשבה על הפרס שאולי יעלה בגורלו הביאה את רגליו במהירות אל ביתו של המרא דאתרא... "רציתי לשאול את המחשב שאלה" אמר הילד לרב פינקוס שפתח את הדלת...

הרב חייך למשמע נוסח הבקשה, ואמר לילד שאין אפשרות לשאול את המחשב שאלות, אבל בכל זאת התעניין לדעת איזו שאלה חמורה עשוי המחשב לפתור לבן שיחו הצעיר. היטב הבחין בעיניו הלהוטות של הילד, שרצה לדעת היכן הפסוק מרובה הלמדים בתורה.

     בענוותנותו וטוב לבו, לא פטר אותו רבי שמשון תכף לשלום אלא השעין ראשו על משקוף הדלת שלצידו, כשהוא שוקע במחשבה ומפעיל אגב כך את "תוכנת החיפוש" האנושית שלו... שלושים שניות חלפו!!! עד שהכריז הרב פנקוס באוזני הילד המרוצה: "יש לי פתרון לחידה - הפסוק נמצא בפרשת בלק, פרק כ"ב פסוק ל"ז!" "ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך". (כ"ב ל"ז) 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ציפור,לדאות,מעלה,מעוף הציפור,צונחת,נופלת,אחראי,לבנות,לסבול,אבן,שיש,איזמל,נתינה,חכמה,חסד,צדקה,,חוצב,מת מרעב,מת מכבוד,

נקודה שבועית, פרשת השבוע "תצוה" ה'תשע"ו

 

בפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", התחלנו סדרה של חמש פרשות שעוסקות כולן בבניית המשכן וכליו, ובאה פרשת השבוע שלנו, פרשת "תצוה", ועוסקת ברובה בבגדיהם של הכוהנים בשעה שעובדים במשכן.

אך כבר בתחילת הפרשה, עושה התורה שינוי כיוון לרגע ומצווה על הכוהנים את מצוות הדלקת המנורה במשכן.

היא מתארת את מיקומה, את אופן הדלקתה ובעזרת איזה חומר על הכוהנים להשתמש לצורך ההדלקה.

אותה מנורה מיוחדת נעשתה ברבות השנים לסממן יהודי עיקרי מאוד בכל הקהילות ברחבי העולם והיא מעין סימן לזהות יהודית.

מה יש לאותו הנר שבמנורה שדלק "מערב עד בוקר" שהוא בעל משמעות כל כך גדולה?

הנר זוכה להאיר לאדם את דרכו, לגרש מפניו את החושך ולעזור לו למצוא את דרכו. המדרש אומר בהקשר הזה בין הנר והתורה: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום" - התורה נותנת לאדם כיוון במסלולי החיים שלו ומאירה לו את הדרכים האפלות שלא יפול בהן.

בהמשך אומר המדרש: "כי כל מי שעושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו". - אדם שעושה מעשה טוב מביא אור לנפש שלו. על ידי הסיפוק ממעשיו הוא מחייה את עצמו.

האדם דומה בתכונותיו לנר: "מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו - אור במקומו" - המדרש בדברים האלה מציין תכונה מיוחדת של האור שאינה קיימת בחומרים אחרים שבהם אם לקחת מהם אז הם מאבדים מעצמם מה שאין כן באור הנר שכמה שתשתמש באורו, ותעניק ממנו כדי להדליק אחרים, אורו לא יאבד או יפחת ולא ייפגם כלל.

כשם שאור הנר כזה כך הוא האדם שכמה שיעניק מזולתו הוא לא מחסיר מעצמו.

המדרש מתאר יפה את המאבק הפנימי אצל האדם: "הרבה פעמים, שאדם מחבב לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו:תן למצווה - ראה מה כתיב: 'כי נר מצווה'... כך כל שייתן למצוה ,אינו מחסר ממעשיו" - כאשר אדם נותן מעצמו, ומרחיב את מידת הנתינה שלו הוא מעשיר על ידי כך את הרוח שלו עצמו  ובונה את האישיות שלו. הנשמה שלו מתעצמת על ידי זה.

כך הוא אותו אור הנר שהיה במנורה שבמשכן, שהפיץ את אורו בכל חלל המשכן והיה חשוב שנדע אנחנו והכהנים את ייחודו ואת הכללים להדלקתו עוד בטרם תחל כל עבודת המשכן וכליה.

 

תודות : לצחי מיכאלי

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם