אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ח

אם תחפש את הדרך אל האושר, לא תגיע אל האושר שבדרך.

   אנו חיים בהווה, שהוא העבר של מחר. 

   

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות... 

     האנושיות שלנו, מתבטאת ביכולת שלנו להכיר,  שחוסר המושלמות שלנו זה דבר טוב וניתן לשיפור.

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים" [מלאכי ג', הפטרת שבת הגדול] . (אחת שאלתי2  .(

     והשיב לב אבות - להקב"ה, על בנים - על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום (רש"י).

     המעשה שלפנינו אירע אצל זוג הורים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות, שבתם הקטנה, ילדה כבת שמונה,  השתתפה בשיעורי תורה לילדות בשכונה, והרגישה זיקה ומשיכה רבה ליהדות. בשלב מסוים הילדה הודיעה להוריה כי אינה מוכנה להמשיך להגיע לבית הספר החילוני בו למדה, וכי היא מעוניינת להירשם לבית ספר תורני. ההורים, שהיו אנשי 'אנטי' שאינם מוכנים לשמוע כלל על קירבה לחרדים, התנגדו בתוקף, אך לאחר תקופה ארוכה שהתעקשה הבת ולא הלכה לבית הספר, נכנעו ההורים בלית ברירה לדרישתה, ורשמו אותה לבית ספר תורני.

     מיום ליום התחזקה הבת יותר ויותר בשמירת התורה, למורת רוחם של ההורים. היא אף ניסתה לקרב את הוריה, אך הללו לא הסכימו להשתנות בשום אופן, ובשלב מסוים הודיעו לבת בנחרצות: "אנו מוכנים שתישארי בבית הספר החרדי אך ורק בתנאי שמצוות את מקיימת בבית הספר בלבד! כשאת מגיעה הביתה, איננו רוצים ש 'תבלבלי לנו את המוח'. לא נסכים לראותך מקיימת מצוות כאן בבית, ולא נוהגת בשום 'סממן דתי'... את 'מכסת המצוות היומית' תסיימי בבית הספר , ואם לא תספיקי - תשלימי למחרת!...".

     באחד הימים, פנתה הילדה המופלאה אל המורה שלה וסיפרה: "במשך חודשים ארוכים אני משתדלת ומצליחה ברוך ה' לשמור בבית את המצוות בהיחבא. ולמשל, אני ממתינה לשעת הכושר בה הוריי לא ישימו לב לרגע, ומיד אני נוטלת את ידי.  כשאין ברירה אני עושה את עצמי כרוחצת את ידי מפני הלכלוך. הברכות נאמרות בלחש באופן שאני מכסה את פי עם היד וכו'. רק בבעיה אחת נתקלתי - את ברכת המזון איני יודעת לברך בעל פה, וחיפשתי אחר פתרון, כיצד בכל זאת אוכל לומר ברכת המזון. ולבסוף מצאתי: את הברכון הקטן אני מחביאה בכיס החולצה, ולאחר כל סעודה, אני ניגשת לשירותים,  נועלת את הדלת, ומברכת שם את הברכה בלחש...".

     המורה התחלחלה למשמע הדברים. הילדה ספרה את הדברים מתוך שמחה וגאווה, כדי להוכיח למורתה עד כמה היא משתדלת בשמירת המצוות, אך לא ידעה כלל שיש בכך בעיה הלכתית. המורה מיהרה לשאול את הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: כיצד עלינו להגיב במצב שכזה? האם יש להעיר את תשומת לבה של התלמידה, שמדובר באיסור חמור של הזכרת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, או שמא כדאי שנניח לה להמשיך לנהוג כך בתמימות, כדי שלא להפיג אצלה את החשק וההתלהבות...? "

     'השאלה הזו עולה עד לכיסא הכבוד", המליץ הרב בפתח תשובתו, "מי היה מאמין שיש בתקופתנו ילדים המקיימים את המצוות כ'אנוסי ספרד '..." ולמעשה הורה הרב, כי לא נוכל לשתוק ולהרשות לה להמשיך לברך בבית הכיסא. ונראה שיש לייעץ לברך את נוסח 'ברכת הזן המקוצר', המובא בשולחן ערוך (סי' קפ"ז ס"א): "בריך רחמנא מלכא דעלמא מאריה דהאי פיתא". ובמשנה-ברורה (סק"ד) מבואר, שניתן לכתחילה לחנך ילדים קטנים לברך בנוסח זה. ואמנם אין נוסח זה פוטר אלא מברכת הזן בלבד, מכל מקום, בשעת הדחק שכזו, שאין באפשרות הילדה לברך יותר מזה, יש לייעץ לה לברך על כל פנים ברכה קצרה זו בלבד. (כמובן שצריכה המורה להסביר זאת לתלמידתה בפיקחות גדולה, באופן שלא תגרום לה להבין שעד היום נהגה שלא כהלכה, שהרי יתכן ויגרום לה הדבר לחלישות הדעת, ולכן, המורה תפרגן ותחמיא לה, ותסביר לה בחכמה שמעתה תברך באופן הנ"ל). לסיכום: יש ללמד את התלמידה לברך לעת עתה את נוסח 'ברכת המזון הקצר'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' מנחם אב ה'תשע"ה

מחמת שמחה נפתח הלב.

     מחקר זה מה שאני עושה כשאני לא יודע מה שאני עושה.

     מחר זה לא פיתרון.

     מטאטא ישן מכיר הכי טוב את הפינות המלוכלכות.

נפש תחת נפש (על-פי סיפורו של הרב שמואל-זנוויל כהנא)

המצב בגטו החמיר מיום ליום. הרעב החריף. הצפיפות והדוחק גרמו למחלות מידבקות. יהודים רבים לא שרדו והשיבו את נשמתם המעונה לבוראה.

בחדר קטן גוחן ילד בן שבע על מיטת אביו החולה, ומעיני שניהם זולגות דמעות. האב מבין שאלה רגעיו האחרונים. במאמץ גדול הוא משמיע מילות פרידה באוזני בנו: "יצחק'ל, הולך אני בדרך כל הארץ. אתה ואימא תישארו לבדכם. אנא, שמור על אימא החולה ודאג לה, ואל תיטוש אותה בשום אופן. מוטל עליך לכבד את אביך ואת אמך. עכשיו כבר לא תוכל לכבד את אביך – כבד אפוא את אימא כפליים".

יצחק'ל הנהן בראשו. חיוך קל עלה על פניו המיוסרות של האב, וכעבור רגעים מספר עצם את עיניו.

בגטו לא היה זמן רב להתאבל. יצחק'ל שמר את ההבטחה שהבטיח לאביו. בזכות קומתו הנמוכה וגופו הרזה הצליח להשתחל אל מחוץ לגטו, ומשם להבריח מעט מזון בעבור אימו החולה.

אלא שבגיהינום הנאצי מלחמת ההישרדות הייתה יום-יומית. יום אחד התחילו הנאצים הארורים לאסוף את הילדים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. המבוגרים הסתירו אותם בארונות ובמרתפים. היו שהצליחו להבריח אותם למשפחות נוצריות, תמורת ממון רב. אף היו מי שפשוט שלחו את הילדים אל היערות, מתוך ידיעה שהישארות בגטו משמעותה מוות ודאי.

"ברח, יצחק'ל", ביקשה אימו, "לך אל היערות, פגוש את הפרטיזנים וחבור אליהם".

"לא, אימא!", השיב יצחק'ל נחרצות. "אני מקיים את צוואתו של אבא, ואינני נפרד ממך ויהי מה". הילד הקטן התבצר בעמדתו על אף כל ההפצרות.

אלא שמיום ליום דעכה האם והלכה וכעבור זמן קצר נפטרה אף היא. ברגעיה האחרונים הצביעה על מכתב פרידה שכתבה לו. "בני יקירי, אנא החזק מעמד, שרוד והינצל", לחשה. "זו בקשתי האחרונה. זה גם רצונו של אבא זיכרונו לברכה".

יצחק'ל נותר לבד בעולם. בחושי ההישרדות הצעירים שלו הבין כי עליו להתנער מן האבל ולהציל את חייו. הוא חמק מן הגטו וברח ליערות.

בשנות המלחמה התגלגל בין הפרטיזנים למנזרים שהסכימו לתת לו קורת גג. הוא סבל מרעב ומקור. בכל רגע ריחפה מעליו הסכנה שייתפס בידי המרצחים. אולם יד ההשגחה העליונה שמרה עליו, ובאורח נס שרד את המלחמה. הוא עלה לארץ ישראל ופתח בחיים חדשים.

יום אחד, בהיותו כבן שבע-עשרה, החליט לעלות למוזאון מרתף השואה בהר ציון שבירושלים. הוא פגש שם את הרב שמואל-זנוויל כהנא, מנהל המקום, וישב לשיחה עמו. במהלך השיחה חשף את צפונות ליבו. הוא חש רגשות אשם, התוודה, על שלא הצליח להגן על אמו.

"עשית מה שיכולת", הרגיע אותו הרב כהנא, ורשם את שמו וכתובתו.

חלפו כמה שעות ולמוזאון נכנסה אישה שנראתה חלשה ופניה חיוורים. פסיעותיה היו איטיות והיו כרוכות במאמץ רב. כשהדליקה נר נשמה פרצה בבכי עז והשמיעה זעקות שבר.

הרב כהנא ניגש לעבר האישה כדי לתמוך בה. "אני מגטו קובנה", סיפרה האישה בדמעות. "בעלי נרצח שם, ונותרתי לבדי עם בני הפעוט, יצחק'ל. כשהקלגסים יימח שמם החלו לאסוף את הילדים ניסיתי בכל כוחותיי למצוא בעבורו מקום מסתור. הטמנתי אותו בארון הבגדים, בין שמיכות עבות.

"יום אחד התארך החיפוש שעות רבות. חיות האדם צדו במרץ עוד ועוד ילדים, ונראה היה כי החליטו לעשות הכול כדי לתפוס את כולם. השעות חלפו, ומחשבותיי היו על יצחק'ל שלי, שהשארתי לבדו בארון. רק בשעת ערב מאוחרת נסתיים החיפוש. רצתי אל מקום המחבוא, וכשפתחתי את דלת הארון גיליתי כי אסון נורא התרחש: יצחק'ל כבר לא היה בין החיים...

"מאז ועד היום אינני מוצאת מרגוע לנפשי. אני ניצלתי, התחתנתי מחדש, אך אינני רואה טעם בחיי. דמותו של יצחק'ל שלי עומדת תמיד מול עיניי. בהקיץ ובחלום אני רואה אותו ואיני יודעת את נפשי. זקוקה אני לתיקון על המעשה הנורא שעשיתי".

הרב כהנא הצטמרר. הוא התקשה למצוא מילים מנחמות לנפשה של האישה האומללה. לפתע הלמה בו המחשבה, שבתחילה נראתה תלושה מן המציאות, אך ככל שהפך בה תהה אם אין כאן השגחה פרטית מופלאה: "הלוא הנער היתום שהיה כאן הבוקר יצחק'ל שמו, כשם בנה של האישה הזאת. האוּמנם אך מקרה הוא?".

הוא ביקש מהאישה לבוא אליו עם בעלה בעוד שבועיים. בינתיים הזמין לשיחה את יצחק'ל והציג לפניו את הרעיון. אחרי מחשבה הסכים הנער היתום והבודד לפגוש את האישה ובעלה.

כשנפגשו במשרדו אמר להם הרב כהנא: "כל אחד וכל אחת מן הנרצחים ומן הנרצחות הם משפחה אחת של קדושים. אף שאינכם מכירים זה את זה, אתם למעשה בני משפחה אחת".

לא חלפו הימים ובעיר מגוריהם נראו הנער והאישה הולכים יחדיו. "יצחק'ל שלי", קראה לו האישה, והנער השיב לה: "אימא".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ה

 איש אינו יכול לגרום לך להרגיש נחות בלי הסכמתך...

     אם אתה נראה היום כפי שהיית אתמול, בשביל מה לך המחר?

     אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו.

'     'בן י''ח לחופה " ל''ג בעומר חל תמיד י"ח באייר , ומרבים לסדר חופה וקידושין ביום זה . (ספר יוחסין בשם "בעל המכתב)

     הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחה אומר: כל ימי חיי, מלמד אני את עצמי כיצד למות. 

     להתחיל מחדש – אף פעם לא מאוחר מדי. גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה,  אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.

     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא.

     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : שתיקה - היפה שבקולות.

יגיעה בלימוד תורה (דברי יונה, גליון צח)

     מסופר שהיה רב עני אחד באיזה עיר שישב ועסק בתורה מתוך יגיעה, כשמצא פעם את הרש"ש שחח עמו בלימוד, ואמר להרש"ש איזה הערה במסכת חולין, הרש"ש מאד נתפעל מן ההערה הזו, אבל זה כאב לו מאד למה הוא לא חשב על זה בעצמו, ואמר לו הרש"ש אני כבר למדתי הגמרא הזו יותר ממאה פעמים, ובכל זאת לא עלה בדעתי הערה זו, ודווקא אתה נפל זאת בדעתך, אמר לו היהודי הזה, במחילת כ"ת אגיד לך את ההבדל ביני לבינך, אמר לו אתה לומד תורה מתוך עושר, שהרי כידוע הרש"ש היתה לו עשירות, ואני לומד תורה מתוך עוני, והקב"ה נותן מפעם לפעם מתנה למי שהוא עני כי התייגעתי, והקב"ה נתן לי מתנה שמצאתי.

     ואל תחשבו שהרש"ש לא התייגע בתורה, הוא בודאי חיפש ומצא את היגיעות שלו, אחרת לא היה מגיע למדרגות כאלו בתורה, אבל הכוונה היא שהיה חסר לו איזה חלק של יגיעה שלהרב ההוא כן היה, ולכן הוא זכה להארה מסוימת בתורה שלא זכה לה הרש"ש, לכן צריכים להתבונן וכי אפשר לומר שאין לומדים, הרי בודאי יושבים ולומדים, יש הרבה שלומדים בהתמדה, אבל בכל זאת אין רואים את חלק זה של הצלחה שהיה צריך להיות, וחושבני שהסיבה לזה היא, כי בחור בשנותיו בישיבה חסר ממנו הרצון והחשק או ההוה אמינא שיכול לגדול תלמיד חכם גדול, וממילא אינו מתאמץ ביותר, וחסר ממנו עמל התורה הראוי.

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il