אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ח

 אין אומרים קדיש אחר איכה, והטעם: לפי שהקריאה היא ליחידים ולא שייך על זה קדיש (לוח הלכות ומנהגים אב(.

     אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם",

     אמרו חז"ל במדרש רבה "מהו בכל קראנו אליו אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו'. ויש תפלה שנענית לכ' יום ממי את למד מדניאל דכתיב (דניאל י) לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבוע ימים ואח"כ אמר ה' שמעה ה' סלחה וגו'. ויש תפלה שנענית לשלשה ימים ממי את למד מיונה דכתיב ויהי יונה במעי הדגה וגו' ואח"כ ויתפלל יונה אל ה' אלוהיו ממעי הדגה. ויש תפלה שנענית ליום אחד ממי את למד מאליהו דכתיב וייגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ויש תפלה שנענית לעונה ממי את למד מדוד דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון. ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הקב"ה יענה שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה... הרי שאם מתפללים ומתפללים ולא מרפים זוכים בסוף לראות את ישועת ה'...

     אסור לשנות כלום במצוות, אפילו לא במחשבה טובה, כדי לשמור על המצוות. למשל, אם יבוא אדם ויאמר: הלא ה’ רצה שהשבת תהיה יום מנוחה, אז יום המנוחה שלי יש לו צביון אחר, חלילה, הס מלהזכיר! אל תנסו לשנות או “לשפץ” את המצוות לפי הבנתכם. האדם הוא קטן מכדי לעמוד על סודם של המצוות!” לא תוסיפו ולא תגרעו!” )האלשי”ך)

התפילה שמכוחה נפקדה האישה בתאומים –

     סיפר רבי נחום דיאמנט שליט"א, על בת סמינר שיצאה עם מורתה וחברותיה לטיול, ותוך כדי הטיול הרגישה המורה שהיא מאבדת שליטה ושהיא לא מצליחה להשליט משמעת, היא תפסה את אחת הבנות והחליטה כי היא זו שמתסיסה את כולן, וכך החלה לגעור בה בפומבי במילים קשות. אותה נערה שידעה שאין היא אשמה בכך, הרגישה מושפלת וחסרת אונים, אך הבליגה ולא הגיבה, ולא עוד אלא שהבינה שתמורת שתיקתה והבלגתה יכולה כעת לבקש בקשה מהקב"ה, ובקשה זו תתמלא.

     ומה הייתה בקשתה? - שאותה מורה שצועקת עליה תיפקד בזש"ק, מאחר ששנים רבות מצפה המורה לישועה זו... וכך כשאותה מורה צועקת וגוערת בה, מלמלה התלמידה תפילה להקב"ה על אותה מורה שתיפקד.  אך בזה לא תם הסיפור. כאשר ראתה המורה שתוך כדי שצועקת עליה ממלמלת התלמידה דבר מה, חשה המורה נפגעת, שכביכול היא מתעלמת ממנה, והוסיפה לצעוק: לא מספיק מה שעשית, אלא שאת ממשיכה לזלזל במורה?!, והתלמידה, שראתה שהצעקות מתגברות, שבה והתפללה אל ה' שיפקוד את אותה מורה לא בילד אחד אלא בשנים... ולפקודת השנה נפקדה אותה מורה בתאומים! זהו כוחה של הבלגה, ויתור ושתיקה.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ח

 בליל תשעה באב, ביקש עיוור מאחד המתפללים, כי יסייע לו ללכת לביתו. האיש דחה אותו בטענה כי עדיין לא סיים את אמירת הקינות.  שמע הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר את חילופי הדברים,  ואמר לאיש: המשך לקונן, אבל לא על חורבן בית המקדש, כי אם על חורבנך הפרטי, שכאשר יהודי הזקוק לעזרה מבקש ממך טובה, אתה דוחה אותה, ואינך מוכן לסייע לו.

         דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.

     בגבולותיה של ארץ ישראל מצוי ים כינרת מחד וים המלח מאידך.  זה לעומת זה: ים שוקק חיים ומימיו מתוקים, לעומת ים המוות שמימיו מלוחים מאוד.  מה ההבדל בין שניהם ? מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד: ים המלח מקבל את כל מימיו מבחוץ ואינו מעביר מאומה הלאה. מי שהוא רק 'מקבל' - אינו מוצא טעם בחייו )מימיו מלוחים(וסופו שמתנוון )ים המוות שאין בו בעלי חיים(.  אולם ים הכינרת - למרות שהא מקבל את מימיו מאחרים - הוא 'נותן' את מימיו הלאה . מי שנותן לאחרים - זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא! )במחשבה תחילה(

     בחמישה דברים האב זוכה לבנו ומוריש לו אותם, א': נוי. ב': כח. ג': עושר. ד': חכמה. ה': שנים. והרשע מעביר לבנו את היפוכן של דברים הללו. (בעל הטורים , פ' בהעלותך פי''א פי"ב(

הפרופסור והתפילין (מתוך 'משכני אחריך', שמות(

     הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

     באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין . נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?" " לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין". " מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים?  חשבתי שזו אינפוזיה..." – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.  השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו" . "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.   

     החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ". "אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?" " בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" - ענה לו הרב. " ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"  הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

     הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.  כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.  כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים..." כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות... איזה יופי...  אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה . כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימלים.  דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר. " איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?" - " יש בית כנסת שבו מתפללים" ... - "תוכל לקחת אותי אתך?"  בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין... הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.  חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותיי     "...

     זהו כוח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.  כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב''ה באמת ובתמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ח

'אילן' בגימטרייה עולה צ"א כמניין המילה 'סוכה' ולכן בראש השנה לאילן מתפללים על אתרוג נאה לחג הסוכות.

    אם אנו מתרגזים ללא ריסון על כוס שנשברה, או על בגד שנקרע בגלל אי-זהירות תוך-כדי משחק, ואם דבר זה מעורר את זעמנו יותר מאשר חטא מוסרי שחוטא הילד כנגד אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה, או הטחת מילה מעליבה בעני מסכן, או השמעת מילה שאינה מתאימה לאמת – הרי בלי-יודעין אנו מוכיחים לילדינו כי התוכן המוסרי אינו עומד בדרגת העדיפות הגדולה ביותר, וכי הפסד חומרי מדאיג אותנו יותר מפגם מוסרי.

    אשרי הילד אשר הוריו הדירו שנתם מעיניהם ליד עריסתו, וניצלו אותן שעות כדי להתבונן אל עצמם ולהסיר מקרבם כל מדה מגונה, כל חולשה, כל רמייה, כל גסות-רוח וכל מה שנודף ממנו ריחן של מידות רעות, למען יהיה לדוגמא ולמופת לילדים, אשר כדי להיות אדם מוסרי הוא יצטרך רק לחקות אותם.

    כתב דוד המלך בתהילים: 'וישגב אביון מעוני' (כאשר מאן דהו יוצא מעניותו ומצליח, אזי) 'וישם כצאן משפחות' (מיד מקבל הרבה קרובי משפחה שרוצים חלק מן העוגה).

יורדים בתחנה (הרב אלעד גרין)

    ''אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים", במבטא ערבי בולט. טוב, גם אני צריך לירושלים אז זה יקצר לי את הנסיעה באיזה עשרים דקות. כשעולה עוד נוסע הנהג חוזר ואומר, " אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים". וכך לכל נוסע עד שהסתקרנתי, ניגשתי ושאלתי את הנהג – "ולמה לא בעצם ?" "תראה מה זה סופרבוס", הוא עונה לי, "מיד כשאני מגיע לירושלים נתנו לי נסיעה חזור לקריית ספר. אני לא יכול את הסיבוב הזה לנווה יעקב, אין לי זמן  ". בינתיים עצרנו לעוד נוסע: "אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב.." ומה קורה בצומת בכניסה לגבעת זאב? הנהג לוקח ימינה לכיוון נווה יעקב במקום להמשיך ישר ולחתוך לירושלים. "נהג אתה פונה ימינה!" הוא תופס את הראש, "אוי לא.. לא שמתי לב.. איך קרה לי טעות שכזו.. מה אני אעשה עכשיו". אבל כבר מאוחר מדי, אין דרך לפנות פרסה והוא צריך לעלות את כל העלייה עם כל הרמזורים..

    בכניסה לנווה יעקב צלצול בפעמון האוטובוס. כל הנוסעים מופתעים, מי החליט פתאום לרדת בתחנה הזו כשהובהר לכולם מראש שמגיעים ישירות לירושלים ? אבל כשהנהג עוצר בתחנה יורדים מסוף האוטובוס שני ילדים, שכנראה לא הבינו מה הוא אומר להם – והם יורדים ישר לזרועותיה של אימא שמחכה להם בתחנה.

את הסיפור הזה סיפר לי חבר שהיה על האוטובוס הזה, והוא הוסיף: לא הילדים ולא האימא יודעים שנעשה להם נס. ואין דרך אחרת לתאר מה שקרה כאן – הנהג הבהיר כל כך שאינו עוצר בתחנה בדרך, חזר על זה לכל נוסע שעלה לאוטובוס. אבל ה' רצה שהילדים יגיעו לאימא שמחכה להם, אז הנהג 'שכח' ו 'התבלבל' ונסע ימינה. זה נס בהזמנה, ובעלי הנס אפילו לא יודעים כמה הם צריכים להודות. רק אנחנו מהצד מבינים איך ה' עזר להם .. כשהכול חשוך מסביב אנחנו לא רואים כלום, חושבים שהעולם מתנהל בשגרה – עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה. הלכתי לישון וקמתי בבוקר. טבע. ונר חנוכה קטן מאיר את החושך, נותן הבנה שיש מי שמנהל את הכול מאחורי הקלעים. בין אם הנס גלוי ושמן מועט מספיק לשמונה ימים ובין אם הנס עטוף ב"טבע" וב"דרכו של עולם" – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז כסלו ה'תשע"ח

הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על כל מעשה קטן של חסד. הוא מתייחס בזאת למעשהו של יעקב כאשר הוא הסיר את האבן הגדולה מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה לכאורה, שלמעשה קטן זה ישנה דרגה גבוהה מאוד אם לוקחים בחשבון את כל רבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים"     "ויראו אותו מרחוק" - כל הצרות של החברה בכלל ושל כולנו בפרט היא שמסתכלים אחד על השני בריחוק. במצב כזה לא ניתן להגיע לפתרון אלא רק להתנכלות ושנאת חינם - מיותרת...      יש שני סוגי סכינים המבתרים את גופו של אדם - סכין של מנתח וסכין של רוצח. סכין המנתח פועל במגמה של רחמים והצלה, לעומת זאת סכינו של רוצח מביע אכזריות ומוות. כיצד אפשר להבחין בין הסכינים השונים? אם הסכין חלוד וישן הרי הוא של רוצח, ואם הוא נקי וסטרילי הוא סכינו של מנתח. ולענייננו: אמנם יוסף בוודאי לא נזקק כלל לעצם הריח, מה שהיה חסר לו באותה שעה הייתה הארת פניו של הקב"ה להראות לו שהוא יתברך עמו בצרה. והארה זו נגלתה לו על ידי ריח הבשמים!.  ( הגר"מ פוגרמנסקי זצ"ל)      כל איש ישראל אמר הרבי ר' מנדלי מרמינוב: נקרא בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד נאמר "אלה תולדות יעקב", ומי הם? "יוסף", שלא יעמוד במקום אחד, כי אם יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת ה'. הילדים שגדלו בארמון      (מתוך דורש ציון (      לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד .   מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך .   אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון .   מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו .   מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכוח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האימהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל עשרים, ובגיל עשרים יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם .      הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי .   בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הוויכוח שהיה בינינו לפני שמונה עשרה שנה בעניין יהודי וגוי ?  כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה. "      למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן .   פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הוויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי .   עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל : "  אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים  ?" " ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך !"   עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול  ,  והשני הוא הגוי " .  השתומם המלך ושאל: "איך ידעת ?"   נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור .   יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור .   הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט) שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא ,   מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים ,   העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור " .  כאלו – אומר האברבנאל – הם הכוכבים. נראה שכל אחד מהם בודד ברקיע, אבל בשעת לילה – בשעת צרה, הם נעשים מאירים וזוהרים. כך ישראל, בשעת צרה בוקע כוח ה 'יהודי' שבהם והם מאירים, ואז ניכר החיבור הגדול שביניהם, שהיה קיים במקורם, אף אחד מהם אינו בודד והם נעשים חברים זה לזה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/