אמרי שפר י"ז כסלו ה'תשע"ח

הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על כל מעשה קטן של חסד. הוא מתייחס בזאת למעשהו של יעקב כאשר הוא הסיר את האבן הגדולה מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה לכאורה, שלמעשה קטן זה ישנה דרגה גבוהה מאוד אם לוקחים בחשבון את כל רבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים"     "ויראו אותו מרחוק" - כל הצרות של החברה בכלל ושל כולנו בפרט היא שמסתכלים אחד על השני בריחוק. במצב כזה לא ניתן להגיע לפתרון אלא רק להתנכלות ושנאת חינם - מיותרת...      יש שני סוגי סכינים המבתרים את גופו של אדם - סכין של מנתח וסכין של רוצח. סכין המנתח פועל במגמה של רחמים והצלה, לעומת זאת סכינו של רוצח מביע אכזריות ומוות. כיצד אפשר להבחין בין הסכינים השונים? אם הסכין חלוד וישן הרי הוא של רוצח, ואם הוא נקי וסטרילי הוא סכינו של מנתח. ולענייננו: אמנם יוסף בוודאי לא נזקק כלל לעצם הריח, מה שהיה חסר לו באותה שעה הייתה הארת פניו של הקב"ה להראות לו שהוא יתברך עמו בצרה. והארה זו נגלתה לו על ידי ריח הבשמים!.  ( הגר"מ פוגרמנסקי זצ"ל)      כל איש ישראל אמר הרבי ר' מנדלי מרמינוב: נקרא בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד נאמר "אלה תולדות יעקב", ומי הם? "יוסף", שלא יעמוד במקום אחד, כי אם יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת ה'. הילדים שגדלו בארמון      (מתוך דורש ציון (      לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד .   מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך .   אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון .   מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו .   מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכוח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האימהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל עשרים, ובגיל עשרים יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם .      הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי .   בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הוויכוח שהיה בינינו לפני שמונה עשרה שנה בעניין יהודי וגוי ?  כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה. "      למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן .   פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הוויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי .   עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל : "  אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים  ?" " ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך !"   עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול  ,  והשני הוא הגוי " .  השתומם המלך ושאל: "איך ידעת ?"   נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור .   יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור .   הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט) שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא ,   מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים ,   העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור " .  כאלו – אומר האברבנאל – הם הכוכבים. נראה שכל אחד מהם בודד ברקיע, אבל בשעת לילה – בשעת צרה, הם נעשים מאירים וזוהרים. כך ישראל, בשעת צרה בוקע כוח ה 'יהודי' שבהם והם מאירים, ואז ניכר החיבור הגדול שביניהם, שהיה קיים במקורם, אף אחד מהם אינו בודד והם נעשים חברים זה לזה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "כי תצא" ה'תשע"ז

פרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תצא", היא פרשה המלאה במצוות. 

אחת המצוות המיוחדות והייחודיות בתורה כתובה בפרשתנו, מצוות שילוח הקן: "כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן-צִפּ֣וֹר | לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל-עֵ֣ץ | א֣וֹ עַל-הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל-הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל-הַבֵּיצִ֑ים לֹא-תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל-הַבָּנִֽים: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת-הָאֵ֔ם וְאֶת-הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח-לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים:

מקריאה פשוטה של מצווה זו נראה את ייחודה בכך שכמו מצוות כיבוד הורים גם מקיים מצוות שילוח הקן יזכה לאריכות ימים, זכות שלא נאמרה בשאר מצוות התורה.

פרשנים רבים עוסקים במצווה מיוחדת ושונה זו. 

הרמב"ן ורבנו בחיי סוברים שעל ידי פעולת שילוח הקן רוצה ה' לשמור על קיום המין של בעל החיים הזה ולא בהשמדתו. אמנם ה' מתיר שחיטת עופות אך אסור לשחוט את האפרוחים מול עיני אימם, ובגלל עניין שמירת המין כתבה התורה דווקא כאן את שכר אריכות הימים כי זהו גמול של מידה כנגד מידה.

באופן דומה מסביר האברבנאל את המצווה שכוונת הקדוש ברוך הוא לתת התמדה להוויה ולהרחיק ממנה את ההפסד עד שיגיע זמן ההפסד שנגזר עליה. לכן התירה התורה לקחת את הבנים אבל אסרה לקחת את האם. על ידי השארת האם בעולם אנו מעריכים את התמדה בגידול בניה ורוצים שתמשיך בכך.

הרש"ר הירש כהרגלו בפירושיו נוגע בפן החינוכי של המצווה ומסביר שבקיום המצווה כפי שהיא האדם מבין את מהות הבריאה ודרך פעולתה. אמנם רשאי האדם לקחת את הראוי לו להנאתו אבל יש עליו חובה לכבד את הבריאה כאשר היא בשעת עבודתה כשהיא עסוקה בגמר מעשה בראשית. אם יקרה ורצה האדם לקחת ציפור להנאתו אך היא עובדת עבודתה, עליו לכבדה ולחכות שתסיים ורק אז הוא יכול כדי לכבד אותה ואת עבודת ה' אשר מילאה בשעת עבודתה את תכליתה בעולם.

"ה אוזניים לתורה", הגאון מלוצק, מסביר שמין העוף הוא שונה. כל בעלי החיים מולידים בדמותם אולם כאן האם רובצת על בניה. היא מוסרת את נפשה לפעמים שבועות ללא אכילה ושתייה עד שהיא רואה אפרוחים בדמותה. ועל כן צערה יהיה גדול כשלוקחים ממנה את מי שמסרה נפשה עליהם, ולכן ביקשה התורה שלא ייעשה את המעשה בשעת מסירות הנפש של האם אלא רק שהיא לא בסביבה. 

לכן קיים הקשר הגדול בין מצווה זו לכיבוד אב ואם.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ו

   אמר הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) הא דאמרי אינשי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, אמת נכון הוא הדבר כשבחוץ נושבת רוח מצויה, אזי אכן התפוח נופל בדרך כלל סמוך לעץ, אבל כאשר נושבת בחוץ רוח פרצים, אזי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד.

     בפירוש "תפלה לדוד" על התהלים כתב דלפי דברי הגה"ק בעל "עמק המלך" הנ''ל , שאמירת התהלים בכוונה מהוה הצלה ופדיון מכל הצרות והפורענות , יתכן אם כן דמטעם זה חיבר דוד המלך ע"ה ק"ן מזמורים כמספר "פדיון" לרמז דעל ידי לימוד מזמורים הללו בכוונה יפדה את עצמו מכל מיני פורעניות .

     הבן אדם היחיד שאתה צריך להשתדל להיות 'יותר טוב' ממנו הוא אתה בעצמך, ביום האתמול...

'     הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד' (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)

     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב. 

     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים.  ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.

     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא יהרג.  בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צוה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו היתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא היתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר.  בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו.  המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צוה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך וליסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציוה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.

     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צידי הגבול, מצידו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך ליסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור.  בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה.  העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.

     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל,  ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים.  המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/