נקודה שבועית פרשת "כי תצא" ה'תשע"ז

פרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תצא", היא פרשה המלאה במצוות. 

אחת המצוות המיוחדות והייחודיות בתורה כתובה בפרשתנו, מצוות שילוח הקן: "כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן-צִפּ֣וֹר | לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל-עֵ֣ץ | א֣וֹ עַל-הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל-הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל-הַבֵּיצִ֑ים לֹא-תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל-הַבָּנִֽים: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת-הָאֵ֔ם וְאֶת-הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח-לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים:

מקריאה פשוטה של מצווה זו נראה את ייחודה בכך שכמו מצוות כיבוד הורים גם מקיים מצוות שילוח הקן יזכה לאריכות ימים, זכות שלא נאמרה בשאר מצוות התורה.

פרשנים רבים עוסקים במצווה מיוחדת ושונה זו. 

הרמב"ן ורבנו בחיי סוברים שעל ידי פעולת שילוח הקן רוצה ה' לשמור על קיום המין של בעל החיים הזה ולא בהשמדתו. אמנם ה' מתיר שחיטת עופות אך אסור לשחוט את האפרוחים מול עיני אימם, ובגלל עניין שמירת המין כתבה התורה דווקא כאן את שכר אריכות הימים כי זהו גמול של מידה כנגד מידה.

באופן דומה מסביר האברבנאל את המצווה שכוונת הקדוש ברוך הוא לתת התמדה להוויה ולהרחיק ממנה את ההפסד עד שיגיע זמן ההפסד שנגזר עליה. לכן התירה התורה לקחת את הבנים אבל אסרה לקחת את האם. על ידי השארת האם בעולם אנו מעריכים את התמדה בגידול בניה ורוצים שתמשיך בכך.

הרש"ר הירש כהרגלו בפירושיו נוגע בפן החינוכי של המצווה ומסביר שבקיום המצווה כפי שהיא האדם מבין את מהות הבריאה ודרך פעולתה. אמנם רשאי האדם לקחת את הראוי לו להנאתו אבל יש עליו חובה לכבד את הבריאה כאשר היא בשעת עבודתה כשהיא עסוקה בגמר מעשה בראשית. אם יקרה ורצה האדם לקחת ציפור להנאתו אך היא עובדת עבודתה, עליו לכבדה ולחכות שתסיים ורק אז הוא יכול כדי לכבד אותה ואת עבודת ה' אשר מילאה בשעת עבודתה את תכליתה בעולם.

"ה אוזניים לתורה", הגאון מלוצק, מסביר שמין העוף הוא שונה. כל בעלי החיים מולידים בדמותם אולם כאן האם רובצת על בניה. היא מוסרת את נפשה לפעמים שבועות ללא אכילה ושתייה עד שהיא רואה אפרוחים בדמותה. ועל כן צערה יהיה גדול כשלוקחים ממנה את מי שמסרה נפשה עליהם, ולכן ביקשה התורה שלא ייעשה את המעשה בשעת מסירות הנפש של האם אלא רק שהיא לא בסביבה. 

לכן קיים הקשר הגדול בין מצווה זו לכיבוד אב ואם.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ז

בצר לך" )ד' ל'(. "בצר" ר"ת רננו צדיקים בד' ", כשאתה ח"ו בעת צרה וצוקה, העצה לשיר ולרנן לד' '. )ליקוטי אמרי חיים    ( 

     הרב מנחם שטיין שליט"א נסע במונית ונילווה אליו ד"ר בשם יוסי.  אותו ד"ר דיבר בפלאפון ולפתע נפל הפלאפון ונשאר על הרצפה. הרב שטיין הסתכל למה הוא לא מרים את הפלאפון והוא רואה שהראש שלו מוטה. הנהג שהבין בעזרה ראשונה עצר את המונית וניגש לבדוק אותו. התברר שהוא נפטר!  לקחו אותו לתל השומר ושם התעורר שוב. הרופאים אמרו שהיה לו דום לב לכמה דקות לאחר שהחלים הרב שטיין בא לבקרו ושאלו איך זה שפתאום הוא קבל דום לב?!  והוא סיפר לו שהוא גרוש כבר ארבע שנים ויש לו שתי בנות אחת בת  12 ואחת בת 8 וגרושתו מסיתה את הבנות שלא יכירו בו בתור אבא וכשהוא דיבר עם הבת בת 8 כשהיה במונית הוא שומע אותה אומרת לו "אתה לא אבא שלי! לא רוצה להכיר בך! אל תתקשר אלי יותר!".  וכשהוא שמע את זה לבו לא יכול היה לעמוד מצער ונדם!!!  להקב"ה יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם כארבע עשרה מליון יהודים ומתוכם מיליון שומרי תורה ומצוות ומתוכם לא כולם יראים וחרדים לדבר ה'. יש דתיים, דתילוני, דתי לאומי, דתי מודרני, דתי לייט, מזגזגים למיניהם... א"כ נתאר לעצמינו איזה צער יש לשכינה מכל הילדים שאומרים להקב"ה אנחנו לא רוצים להכיר בך בתור אבא... ועל זה אנו מתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" "ותן פחדך... על כל מעשיך", "כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים".

     ''וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (ד' ל"ט(. ...כשהאדם נשמר מלהתאוות ולחמוד למותרות עוה"ז, ועושה על צד ההכרח באכילה ושתיה ובגדי כבוד, יוכל לקיים התורה והמצוות כראוי, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתפלל כראוי. אבל אם מתאווה למותרות, יום ולילה לא ישבות לרוץ בשוקים וברחובות..., וזה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים", תלוי ב"אין עוד" כשלא תצפה תמיד לעוד מותרות עוה"ז. (באר מים חיים(

    ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב בס' אורחות יושר )עמוד צ"ד( וז"ל: " וביותר יש להשתדל להתפלל בצבור והוא חיוב גמור מדינא, כדאיתא בגמ' פסחים מ"ו שחייב לילך עבור זה לפניו עד ד' מילין או לאחריו עד מיל וכן נפסק בשו"ע סימן קמ"ז

ט''ו באב (הרב בן ציון נורדמן)

     שידוכים. הגאון מווילנא כותב כי שדכ"ן ראשי תיבות של "כי שיבר דלתות נחושת", עד כדי כך קשה היא עבודתו של שדכן, לשדך בין בעל לאשתו. מסופר על שדכן שעמל קשות לסגור שידוך בין שני משפחות. הוא נכנס עם שדכן נוסף שעשה אצלו סטאז' לבית החתן וישב עם ההורים. הוא סיכם קודם עם המתלמד כי כל משפט שהוא יגיד בפני ההורים, יוסיף המתלמד ויגזים, כך יחד תהיה השפעתם גדולה ויוכלו לברך על המוגמר. 

נכנסו ובאו וישבו מול ההורים והשדכן החל לספר את שבחי הכלה המיועדת: אבא שלה עשיר גדול.  והסטאז'ר מיד מוסיף ומגזים: מה זה עשיר? הפריץ של המחוז בא לבקש ממנו הלוואה .  השדכן ממשיך: האימא מבשלת משהו מיוחד. והסטאז'ר מגזים: היא השפית של הצבא ושל בית המלוכה. השדכן מוסיף: והכלה, חכמה ופקחית להפליא, והגזמן מוסיף ומחדד: עורכי האנציקלופדיות נעזרים בה. הם גם מיוחסים, מוסיף השדכן, והמתלמד מתאר בפרוטרוט איך הם מגיעים עד לאדם הראשון בן אחר בן. 

ואז מוסיף השדכן בשקט: יש לה בעיה קטנטנה, שומה קטנה ליד העין, והגזמן צועק בקול: אוהו שומה, כמעט ולא יכולה לראות בעין שמאל... תפקידו של השדכן אכן להגזים במעט וכך באמצע הדרך נפגשים השניים באותה רמה ובאותה התאמה. 

על הקושי באומנות זו אומרים חז"ל (מועד קטן י"ח, ב) כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". במדרש רבה (ויקרא ח, א) מסופר על אותה מטרוניתא ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה, אמר לה: "מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני". אמרה לו המטרוניתא: "אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי ואני יכולה לזווגם בשעה אחת". אמר לה רבי יוסי: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". 

"מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה להם פלוני יינשא לפלונית פלוני לפלונית". למחרת, מספרים לנו במדרש, באו כולם אצלה, זה עם מוח פצוע וזה עם עין שמוטה. "שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: רבי אמת היא תורתכם נאה משובחת היא, יפה אמרת כל מה שאמרת". 

בבואו להקים משפחה, זוג שיחיה באושר ועושר, ויבנה נדבך נוסף לשכינה, בוחר הקב"ה להתעסק בזה בעצמו, הוא משמש כשדכן על להתאים בין בני האנוש. כי השדכן הקטן מסוגל רק להתאים צבע לצבע, שבט לשבט, אבל הקב"ה מתיר שבטים לבוא זה בזה, אצלו הכול פתוח כי הוא יודע את האמת הפנימית: "כי אנוכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כ"ט, יא). 

שדכן אמיתי הוא מי שמכיר את הפנימיות האמיתית של בני האדם וכך הוא בוחר, לא מסתכל רק על המבט החיצוני, אלא בודק דברים לפנימיותם וכמו שאמרו חכמינו בפרקי אבות (ד, כ), "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ז

 

ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. מפרש הבן איש חי שאצל אברהם כל העשירות שלו הייתה לו למשא כבד, אבל במצוות כתוב וירוץ אברהם, בקלות ולא בכבדות.

    ואת הנפש אשר עשו בחרן. מסופר במדרש, פעם אחת אירח אברהם אבינו אורח זקן בן תשעים שנה, לאחר שגמר לאכול  ולשתות אמר לו אברהם תזרוק ממך את העבודה זרה, ודיבר אתו 6 שעות על זה לשכנע אותו ולקרבו לה' יתברך, ובסוף הוציא פסל מכיסו ונישקו, אמר לו אברהם אני נתתי לך אכילה ושתייה ודברתי אתך שש שעות על זה, ועוד נשארת בדעתך וגירשו מביתו, כשהלך האורח אמר הקב"ה לאברהם אני השארתי אותו בחיים 90 שנה, בגלל שאולי יעשה תשובה, ואתה אחרי שש שעות בלבד התייאשת ממנו. מיד הלך אברהם לחפש אחריו, והתחנן לפניו שלא ילך עכשיו בלילה כשיש סכנת דרכים וחיות רעות, חזור אצלי ואתן לך מקום לינה, ואכן כן עשה האיש, למחרת שוב דיבר אברהם על לבו שעות רבות עד שעשה תשובה, מכאן אנו למדים שאין לאדם להתייאש אף פעם משום תלמיד, ואע"פ שלא הצליח בתחילה יחזור וינסה עוד ובעזרת השם יצליחו, ויראו ברכה ונחת מכל תלמיד ותלמיד.

     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

     את בריתי אקים. אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן, והוא מהברכה שמברכים בברית מילה.

הכוח המרכזי (הרב יחזקאל שובקס)

      בן שלושים וחמש היה יוסי כאשר פתאום נחתה עליו ידיעה מרעישה אשר שינתה את חייו באחת.  יוסי - בן יחיד לשני הורים ידועי חולי, אשר ציינו באוזניו - לא אחת - על הנס הרפואי העצום אשר בזכותו זכו להביאו לעולם.  ההתמודדות עם המחלות, קשיי הפרנסה, חוסר היכולת לתפקד כראוי בבית, הביאה את המשפחה להזנחה מתמדת, למרות הרצון העז של ההורים לתת הכול לבנם יחידם.  להורים הייתה זיקה מסוימת לדת אותה ינקו בבית במרוקו,  ומשום כך שלחו אותו להתחנך במוסדות תורניים.  כאשר יוסי הגיע לפרק "האיש מקדש" מסר ראש הישיבה את עצמו למענו, וכך זכה יוסי ולהקים בית בישראל. בהמשך הצליחו כמה עסקנים לסדר לו סכום כסף מינימאלי לצורך רכישת דירה. לאחר נטילת משכנתא גדולה, הצליח יוסי לרכוש דירה קטנטונת בת שני חדרים וחצי, לא רחוק מבית הוריו, בשכונה עולים וותיקה בעיר מעורבת בדרום הארץ.

     תוך מספר שנים זכה יוסי לכמה ילדים קטנים שובבים אשר התרוצצו בבית הקטן, ובד בבד התמודד עם פרנסת הבית ותשלומי המשכנתא. בהיותו אך בן שלושים הלך אביו לבית עולמו, ואמו האלמנה והחולנית נשארה בודדה ועזובה. בחלוף הזמן נאלץ יוסי להכניס את אמו לביתו.  המצב בבית היה כל כך עגום, שמכאן היה יוסי זקוק לישועה נסית ממש.  וזו הגיעה.

     באחד הימים התקבל בבית מכתב בשפה הערבית. באופן אינסטינקטיבי ביקש יוסי להשליך את המכתב לאשפה, אך דווקא האימא אשר ידעה לקרוא בערבית עוד ממרוקו, ביקשה לקבל את המכתב לידיה. כאשר סיימה לקרוא את המכתב הגיבה במשפט אחד: "יוסי, טוס למרוקו! זה ישנה את החיים שלך!"  והוא טס וחזר משם לאחר חודש עם עשרה מיליון דולר, חלק מן הירושה שהשאיר אחריו הדוד הזקן של האבא. זה שינה את החיים שלו, וגם את האישיות שלו. מאיש רזה וצנום נהיה בעל גוף רחב וכרסתן, ומאדם צנוע ושקט הפך לשחצן ויהיר.  הצעד הראשון היה לעבור דירה. מתווכים הציעו לו דירות יפות ומרווחות בשכונות חדשות בעיר, אך יוסי דחה את כולם. בערה בו תשוקה עצומה להקים וילה פרטית ומפוארת, דווקא בתוך השכונה העלובה בה התגורר בכל השנים.  יוסי רכש מגרש ריק בשכונה והחל להקים עליו את הבית החלומי.  מדי יום נעצרו עשרות מתושבי השכונה, הם ונשיהם וילדיהם,  והציצו בקנאה גלויה בבית המפואר ההולך ונבנה. יוסי עמד לא רחוק מהם ושאב נחת. כל מי שלחש על אוזנו אודות "עין הרע" או ניקור עיניים לשווא, נענה במשיכת כתף.

     בבית החלומי החליט יוסי להשקיע את מיטב השכלולים הקיימים.  הקבלנים הציעו לו מה שנקרא "בית חכם". בית שבו מותקנת מערכת שליטה מרכזית וממוחשבת אשר שולטת בכל המערכות בבית, כולל שערים ודלתות, תריסים וחלונות, תאורה ומיזוג אוויר.  הדלתות פועלות באופן אוטומטי, ברגע שמתקרבים אליהן הן נפתחות. התריסים נפתחים ונסגרים לפי כיוון השמש, מערכת המיזוג פועלת בתיאום עם החלונות, וכאשר יש אוויר טוב בחוץ נכבה המזגן והחלונות נפתחים. אפילו הגג שמעל הסוכה נסגר באופן אוטומטי כאשר יורד גשם בשיעור של "משתסרח המקפה".  וכך גם השער הראשי והמשוריין של הבית אינו נעול במנעול רגיל,  אלא על ידי מערכת חשמלית. לפני שיוסי חנך את הבית, קיבל הדרכה מפורטת לגבי כל המערכות. בין ההוראות הייתה אזהרה חשובה ביותר. דלתות הבית ושערי החצר נעולים באמצעות שדה חשמלי. בעת הפסקת חשמל מופעל מצבר מיוחד אשר ביכולתו לספק חשמל למערכות החיוניות למשך עשרים וארבע שעות. אך באותו זמן יש להוריד לרמת אפס את צריכת החשמל בבית.

     זה היה בשיא הקיץ, יוסי יצא עם כל המשפחה לחופשה בחו"ל. באותו זמן הסתובבו בשכונה עשרות צעירים משועממים שבקושי הצליחו להתמודד עם החצי הראשון של החופשה הגדולה. הבית מנקר העיניים של יוסי משך את תשומת ליבם, והיה להם מספיק זמן בכדי לעשות עבודה מקיפה ויסודית אודות מערכות הבטיחות.  באחד הלילות כאשר התושבים נמו היטב את שנתם, הופסקה פתאום אספקת החשמל בכל השכונה ועלטה שררה בכל המרחב.  הצעירים שידם הייתה בדבר ניגשו מיד לחצר הבית, ובעזרת מקל ארוך הצליחו להפעיל כמה פרוז'קטורים אשר הותקנו מסביב לבית, מתוך כוונה שהם "יאכלו" את כל האנרגיה שבמצבר. בתוך זמן קצר נראו נורות החיווי מתעמעמות, ובכך ניתן האות להיכנס פנימה. לא לפרוץ חלילה, אלא להיכנס כמו מלכים. הדלת הראשית הרחבה הכבדה והמשוריינת נעה על צירה כאילו הייתה מטוטלת חסרת תועלת, בהיעדר החשמל. וכך במשך מחצית השעה הסתובבו הצעירים בבית ורוקנו אותו מכל חפץ בר ערך.  כאשר עמדו בחוץ עם כל השלל בידיהם, סובו את פניהם לרגע אחורה והעניקו מבט אחרון לעבר הבית השמור המבוצר והמאובטח, אשר בהיעדר הזרם החשמלי הפך לגולם פשוט. * "

     ''ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". (פרשתנו ט, ב(  כותב רש"י על כך (בשם הגמרא): "וחתכם - לשון חיות, שכל זמן שהתינוק בן יומו חי - אין אתה צריך לשומרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן העכברים. שנאמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה', אימתי יהיה מוראכם על החיות? כל זמן שאתם חיים". הגוף הרחב והגדול אין לו שום ערך משל עצמו, כאשר אין הנשמה שוכנת בקרבו. במקום לטפח את הגוף אשר אין לו כל ערך, שומה עלינו לטפח את הנשמה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב אדר ב' ה'תשע"ו

אנו יכולים לראות כמעט בכל המקומות הקדושים שבעולם,  שיש שם מזון רב ושתייה וכדומה להשביע את נפשות המבקרים והמתפללים שם,  אמנם במקום אחד אין שם שום מזונות ושום שתייה – ואפילו כוס מים אינו בנמצא שם – והוא ה"כותל המערבי" – והוא לפי שחסידי סאטמאר אינם מגיעים לשם...   

 אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות. בעת המלחמה הנוראה היו יהודים שהיו כה רחוקים מיהדות,  עד שהגויים – הם הזכירו להם שהם יהודים... ועל זה אומרים הברכה "שלא עשני גוי" –  שאהיה יהודי ואזכור כן מעצמי,  לא שהגוי יעשה אותי ליהודי...     

הגה"צ ראש הכולל בראד שליט"א סיפר,  שהיה פעם עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע באסיפה אחת,  ודנו שם בחולשת הדורות בענייני כשרות,  ואחד הנוכחים התבטא על עצמו שהוא עושה כל הדברים לבד בבית,  ואינו אוכל משום כשרות,  שאלו הרבי "האם יין אתה גם עושה לבד?"  אמר לו הלה "האמת הוא,  שבכלל לא חשבתי מכך לעשות גם יין בעצמי", אמר לו הרבי בודאי לא חשבתם על זה! –  כי כל הדברים היא עושה, ויין אתה צריך לעשות...

הדבר הכי גרוע שבעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. (רבי דובער מראדושיץ)

הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר,  שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל,  שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ד' (ט, ה). דהנה הכנה לתפילה היא לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך והנה אמרו ז"ל אין עמידה אלא תפילה וזה ויקרבו כל העדה היינו שהיה להם קירוב לבבות ואחדות ובעת שהייתה להם בחינה זאת,  אזי ויעמדו לפני ד' היינו שהיו מתפללין אז לד'. ( חסד לאברהם)

חבר אמיתי יספר לך דברים רעים עליך ודברים טובים יספר לחברייך.

איך הפכנו לבעלי תשובה?  [מרווה לצמא)

     היינו משפחה מאושרת, בעלי עורך דין מבוקש ואני אחות ראשית בבית חולים, משפחה שחיה בבית פרטי עם שלושה ילדים מקסימים, מצטיינים בלימודים, אהובים בחברה וגורמים נחת להורים, מה היה חסר לנו? כלום, כך היה נראה לנו... סדר היום שלנו היה פחות או יותר זהה, בבוקר היינו יוצאים כולנו מהבית, בעלי למשרד שלו ואני לעבודה בביה"ח. הייתי עובדת במשמרת בוקר משעה שבע עד שלוש, הילדים יצאו ללימודים, רוני בן השבע עשרה, פזית בת העשר ויוגב בן החמש. בצהרים, קיבלה העוזרת את יוגב שחזר באחת, פזית גם היא חזרה בערך בשעה זו, אח"כ חזרתי אני בשלוש ובעלי חזר בארבע. רוני חזר מתי שרצה,  הוא היה מסיים את הלימודים מאוחר והרבה פעמים הולך לחברים, כי מה הוא יעשה עם שני אחים קטנים? הבנתי אותו ולא לחצתי עליו לחזור הביתה, הוא כבר מספיק גדול ואחראי לעצמו. בערב אכלנו יחד ארוחת ערב, היום נגמר איכשהו. שני הילדים היו הולכים לישון ורוני היה יוצא לחבר או מזמין חברים הביתה ומסתגר איתם בחדרו.  בעצם, כאן היה יכול להסתיים הסיפור שלי, משפחה שחיה ברמת גבוהה יחסית, נהנית מהווי משפחתי משותף, מילדים מוצלחים, מהכנסה גבוהה, מה עוד חסר?! כך אמרתי לעצמי, לא שוכחת לטפוח לעצמי על השכם...

     ככה הרגשתי עד שלילה אחד לפתע התעוררתי, התבוננתי במחוגי השעון הזרחני, השעה הייתה שתיים וחצי, שמעתי קול פסיעות שקטות מהקומה השנייה, גנב! עלתה מחשבה בראשי, הערתי במהירות את בעלי, הוא לא השתהה ועלה במהירות לקומה השנייה כשאני אחריו, זה לא היה גנב, זה היה בננו רוני שהסתובב במסדרון כמו 'שיכור'. בעלי נשם בהקלה: "זה אתה, הצלחת להבהיל אותנו". משהו במראהו לא מצא חן בעיני "רוני, איפה היית עד עכשיו, תסתכל עלי" רוני ניסה להסתכל, אבל לא הצליח, המבט שלו לא היה ממוקד, ראיתי זאת מיד, טלטלתי את כתפו "איפה היית, מה עשית? תספר לי עכשיו, הרגע"! "תפסיקו", אמר רוני בקלילות "נפגשנו כמה חברים, שתינו קצת, מה אתם עושים עסק"? בעלי רמז לי בעיניו, הבנו שעכשיו אין עם מי לדבר, מחשבותיו היו מעורפלות והוא לא יודע בדיוק מה נעשה איתו. "לך לישון,  מחר כבר נדבר", אמר לו בעלי... ליבנו לא בישר לנו טובות, למחרת בבוקר ניסיתי לשוחח עימו. "אימא מה את רוצה שלא יהיו לי חברים? כולם שותים, למה אני צריך להיות יוצא דופן, את רוצה שאקרא תמים וטיפש"? "אם זו החברה שלך, אז כן, אני רוצה שתקרא תמים וטיפש, רוני, אתה עדיין צעיר, זו יכולה להיות התחלה להידרדרות חסרת גבולות", אמרתי בכאב. רוני שתק, העיניים שלו שידרו שהוא לא מספר לי הכול...

     בוקר אחד, עת שהייתי במקום עבודתי, קראה מערכת הכריזה לאחד הרופאים מהמחלקה לרדת למיון. הרופא ירד ולאחר כשעה עלה, "הכול בסדר שם"? שאלתי אותו כלאחר יד. "מאוד לא, הגיע לכאן תלמיד תיכון שנפגע ממעשה אלימות בביה"ס ע"י חברו", הייתי המומה לחלוטין. בערב, עת ארגנתי את הארוחה, פנה אלי בני רוני "אימא, אני יודע ששמעת על מה שקרה היום בתיכון שלנו... את בודאי מצטערת", "בודאי רוני, אני לא מצטערת, אני שבורה עד היסוד, אני לא עצובה אלא רצוצה, מה יהיה איתנו רוני? האמנם הפכנו לכאלו אלימים"? באותו ערב דנו בעלי ואני על מצב, דאגנו מהאלימות השוררת מקרב בני הנוער "כל הבכירים במערכת החינוך במדינה עומדים אובדי עצות ופוכרים את ידיהם בייאוש מול גל האלימות הפושט בקרב בני הנוער, שביניהם גם משפחות 'הטובות' וממעמד הגבוה השקועים ראשם ורובם במעשים שכאלו, רוני אינו היחיד", אמר לי בעלי, "הם לא מעניינים אותי, חייבים לנער את רוני ולהוציא אותו מהחברה הזו", אמרתי בדאגה. " ולהעביר אותי לחברה דתית... " המשיך בחיוך. "מה זה יעזור"? "אני יודע? אומרים שגל האלימות דילג עליהם,  אולי הקרבה לשורשים ולמסורת, גורמת לתחושת ההפקרות והמתירנות לעצור על הסף". "אם כך כנראה שנצטרך להתקרב אליהם", אמרתי בפיזור נפש.

     וזה לא הגיע ביום אחד, עברו מספר ימים עד שנזכרתי בפתקית שקיבלתי מחברה על אחד הארגונים לחזרה בתשובה. לאחר חיפוש,  מצאתי אותו קרוע, ישן ומקומט.  התקשרתי וקיבלתי הודעה על סמינר שיתקיים באחד השבועות הקרובים, נרשמנו והלכנו . חזרנו הביתה מלאי רשמים חיוביים והתוודענו לטוהר ולאצילות שטמונים ביהדות. לא היו לנו היסוסים ולבטים,  הבנו שזו דרך האמת אך עשינו זאת בשלבים, הכשרנו את המטבח והפרדנו בין בשר לחלב, הלבוש היה כבר צנוע... זה לא היה קל לשמוע מסביב את השאלות מה קרה? את שני הילדים הקטנים יותר העברנו לבתי ספר חרדיים חוץ מרוני שכבר עמד ברשות עצמו...  אני מתפללת לה' שגם רוני יתפכח ויחזור אלינו הביתה לחממה הרוחנית הנהדרת, לאי של בטחון בים של רעידת אדמה אמיתית ולחוסר הגבולות הנוראיים שקיימים היום בקרב בני הנוער.

     אנו נוסיף, אמנם המשפחה עברה טלטלה שעברה על בנם,  ולפיכך גרמה להם בשיקול הדעת לחזור בתשובה, ברם אנחנו מכירים עשרות רבות של מקרים בהם אי הידיעה גורמת לאנשים 'להתרחק' מיהדותם, וברגע ש 'טועמים' מהמתיקות האמיתית, קשה כבר לחיות בשקר עצמי...  והדרך להתחבר חזרה ליהדות סלולה היא להם, ולזה קוראים - חזרה בתשובה

יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גיליון 312)

     בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.

     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהווייתם, דבר דבור על אופניו.

     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.

     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה הייתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו הייתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגויים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהל ר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.

     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטיין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאווה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.

     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.

     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חבריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.

     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכול וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.

     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו ש יש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...

     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.

     אביו היה עסוק במרתף חביות ה יי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכול כבר כמעט מוכן.

     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.

     תוכניתו של שמעלקא הייתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....

     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיהם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באוויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באוויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכול אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.

     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באוויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.

     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכול לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!

     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.

     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“

     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.

     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.

     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובינתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר א' ה'תשע"ו

 

אמנם חטאם היה גדול, בכל זאת עלינו להודות שדור המדבר עלה על דורנו.  דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים,  ואילו דורות אחרונים מתפרקים מא-לוקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף(.

     הדרגה הנעלה ביותר היא, "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד" (ה"חזון איש")

"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  - אצל יום טוב נאמר (ביצה טו): חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת "כי קודש הוא לכם". ה"לכם" הוא גם כן קודש, גם האכילה והשתייה שהם לצורכי הגוף קודש הם . )קדושת לוי(

     יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ , שנאמר ”שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ“. (מדרש רבה (קהלת ס‘, י“ב)

יְשועָהֻ מְפלָאה (פניני עין חמד עלון 522)

     ר' מנדל היה יהודי אשר היגר מרומניה לרוסיה והתיישב בעיר קישינב (כיום בירת מולדובה). עלילה מכוערת נרקמה כנגדו. ופתאום מצא את עצמו מסובך בתביעה משפטית מצד ממשלת רומניה, ובתביעה מממשלת רוסיה להסגירו לידיה. למעשה היה הוא איש עסקים מצליח.  אחד ממתחריו ברומניה ניסה לסחוט ממנו סכום כסף גדול. הוא סירב, והאיש הבטיח לנקום בו. הוא הפריח שמועה כי מנדל מצא אוצר גדול השייך לממשלת רומניה, וכדי שסודו לא יתגלה, ברח לרוסיה. מצבו של מנדל היה מסובך למדיי. אמנם ממשלת רוסיה לא הסכימה להסגירו, אבל החליטה להעמידו לדין בתחומה. נשלח לו זימון למשפט, ובד בבד נשלחה הזמנה לממשלת רומניה לשגר תובע מטעמה ועדים המאשרים את נכונות טענותיה. עד המשפט שוחרר הלה בערבות.

     שבור ומודאג נסע הוא אל 'הסבא משפולי' (הצדיק ר' אריה לייב זצוק"ל), לבקשו עצה וישועה. בבואו הרגיע אותו הצדיק באמרו כי ישים את מבטחו בה', ו"ישועת ה' כהרף עין". הרב הוסיף , כי כדאי מאוד להשתדל לקבוע את מועד המשפט לפורים . מנדל עדיין היה מלא דאגה ושאל בהיסוס: "מה אטען בבית המשפט כנגד כל הראיות שיציג התובע?" - "בעניין זה הסר דאגה", השיבו ה'סבא', "אשלח מטעמי ֵסנגור מצוין שיְיַצג אותך בבית המשפט". "וכיצד אדע לזהותו?", תמה, והצדיק השיב: "הוא יחבוש כובע לבן ויעטה כפפות אדומות ". מנדל התמלא שמחה לנוכח הצעתו הנדיבה של הרבי. הוא חש אסיר תודה ושאל: "כמה אצטרך לשלם בעבור עבודתו של הסנֵגור והוצאות הדרך?". חייך הצדיק ואמר כי זה עתה זכה לשדך יתום ויתומה, וזקוק הוא לסכום כסף גדול כדי להשיאם. "האם אתה מוכן לקבל עליך את הוצאות חתונתם?", שאל. מנדל הסכים מיד, ובו - במקום נתן לצדיק סכום נאה בעבור ההוצאות הראשונות והתחייב לשלם את השאר. הוא חזר לעירו ולאחר מאמצים והשתדלות הצליח לשנות את מועד המשפט ולקבוע אותו ליום פורים. מיד שלח מברק לרבי , כדי שיכין את הסנֵגור מבעוד מועד.

     פורים בא. חסידיו של 'הסבא משפולי' הכירו את דרכו לנהוג לעיתים בדרכים מתמיהות ובלתי מובנות כדי לפעול ישועה ליהודים, אולם אותו פורים היה מיוחד במינו.  בליל פורים, כשהתאספו החסידים סביב שולחן הרבי, העלה ה'סבא' בקשה מיוחדת: מבקש הוא לערוך את משפטו של היהודי מנדל הזקוק לישועה. אולם בית המדרש נהפך ל'בית משפט'. החסידים התארגנו והעמידו את רב העיר בתפקיד ה'שופט', ואליו צירפו עוד שני 'שופטים'. אחריו בחרו את ה'תובע' וה'מלשין' ואת הנאשם 'מנדל', וכן שניים שהיו 'עדים'. בשלב זה התערב הצדיק ואמר , כי הוא יהיהֵ הסנגור.

     המשפט נפתח. תחילה קם ה'תובע' והחל להציג את חומרת מעשהו של מנדל, כיצד העז לגזול את רכוש המדינה ולברוח. בשעה שדיבר צחקו החסידים ולגלגו עליו. ה'תובע' ניסה לבסס את טענותיו, וזימן את העדים. כאן נכונה לו הפתעה. ה'עדים' הפכו את עדותם וסיפרו , כי אין זו אלא עלילה, שכן הם שמעו בעצמם את האיש מאיים על מנדל , שיעליל עליו אם לא ייתן לו כסף.  כעת הגיע תורו של ה'סנֵגור'. 'הסבא משפולי' הניח על ראשו כיפה גדולה לבנה ועל ידיו עטה כפפות אדומות. שקט השתרר באולם, והוא פתח בנאום חוצב להבות. בטוב טעם הסביר באוזני ה'שופט' כיצד היה מנדל טרף לעלילה שפלה, אשר לא יאה כי ממשלה נאורה כרוסיה תאבה להאמין לה, ולכן אל לה להיכנע ללחצים המופעלים עליה מצד ממשלת רומניה. הדברים היו משכנעים מאוד וגם מרגשים ביותר, עד שנגעו ללב כל השומעים. בסיום דבריו לא נשאר כל ספק בצדקתו של מנדל, ולשופטים לאַ היה אלא לזכותו בדין ולשחררו. הם לא הסתפקו בכך ואף חייבו את ממשלת רומניה לשלם למנדל את הוצאות המשפט ובכלל זה דמי עגמת- נפש.

     קריאות שמחה פרצו מפיות החסידים, וההתוועדות העליזה חזרה להתנהל כמיטב מסורת שמחת הפורים.  מיד במוצאי פורים הגיע מברק ממנדל המבשר , כי זכה במשפט וכי בקרוב יבוא לשפולי. כאשר בא לעיר הקיפוהו החסידים ושאלו בסקרנות כיצד התנהל המשפט. הוא סיפר , כי אכן הסנגור ששלח הרבי היה מוצלח ביותר. "נאומו הנלהב והמשכנע הטה את לב השופטים, ותיכף לאחר מכן הכריזו השופטים על הזיכוי המוחלט", תיאר בקול נרגש. עוד סיפר כי למזלו הגדול חייבו השופטים את ממשלת רומניה בהוצאות משפטו ואף בדמי עגמת-נפש. שוב שאלו החסידים: "מה הייתה טענתו של הסנֵגור?". מנדל החל לחזור על הדברים, ותדהמה אחזה בחסידים. הלוא הדברים הם בדיוק מילה במילה , ממה שהשמיע הצדיק בנאומו במהלך המשפט המבויים בעת סעודת פורים!... הגיע תורו של מנדל להיכנס אל 'הסבא' ולהודות לו על הסנֵגור הנפלא. כאשר עמד על מפתן הדלת, בטרם פצה את פיו, חייך הצדיק ואמר: " נו מנדל, האם היטיב הסנגור ששלחתי למלא את תפקידו?"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/