אחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא
מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו
חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות
טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים
יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות.
אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אתה תמיד נמצא בתהליך של שינו, וזה אומר שלאט לאט
תגיע לאן שאתה צריך להגיע בלי לנסות לעשות את הכול בבת אחד.
אמר הבעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע. כל העניינים הקשורים
בפסח מדובר עם אש, בדיקת חמץ – לאור הנר. ביעור חמץ - בשריפה. מצות – באש. קרבן
פסח – באש. אם כן כל המצות עם חמימות בפסח.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" (מן ההגדה). האדם חייב
לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו; לדעת בכל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר.
(תפארת שלמה
מדה כנגד
מדה
להלן סיפור מופלא המעובד מ 'אישַׁ לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד
מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר - בורא העולם דואג בעצמו
לאותו אדם.
לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר
ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם
מאִּפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו
לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן
התנור המּוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על
הדרך...
העיר קראקא, שאכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים.
רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל 'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה
מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת
המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם
כיבוש פולין בידי גרמניה.
בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (כדי
שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי
שהעיר תהפוך במהירות לנקייה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור
את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר במגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד!
'
חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד
מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי
שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם
והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי
'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן
פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק
הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים
הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת
אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!".
איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות תעשיות באירופה שהגרמניםִ שעבדו, שדדו,
גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי
פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את
הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן
כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך
ארבעת האחים, "תישנו בעליית הגג. נעים שם. התפקידַ שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם
שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים
'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות
המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו
היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרתַ פטישַׁ ענקַ חוללַ
נזקיםַ קשיםַ לגגותַ של מפעליםַ באיזור. כמהַ פעמיםַ התקיימהַ ביקורת,ַ הואַ תמידַ
ידעַ עלַ כך קודם,ַודאגַ לסדרַ 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם
עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40 !ומוסרַ אותםַ למינצרים. אזַל אַרקַ שהםַ לאַ רעבו
ללחם, הםַ גםַ הרוויחוַ כסףַ מהכיכרותַ שמכרו. ותאמינוַ אוַ לא,ַ 'המלון' הזה
נמשךַ במשךַ שנתייםַ שלמות!
באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה,
הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה
לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!"
אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא
מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהלִ מספֵרי-ענק ופטישים ממאגר כלי
העבודה של ביתַ החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית
אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר
עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם
מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים'ִּ פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה
לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר
ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את
מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם
שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך
שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו
להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם
המשותף. המונגולים התרצּו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות
המלחמה (בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד
היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור:
'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!!
ברוך שנתן תורה... כנגד ארבעה בנים" הסמיכות של שני פסוקי ההגדה האלה
מורה על כוח התורה. על ידי התורה יש תיקון לכל סוגי האדם והבנים.
חרו"ת ראשי-תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול! שולחן שמכיל את כולם
– רק הוא שלחן מלכים.
החוויה היהודית
