אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ח

  יש לדעת שכל אדם שמזמינים אותו להיות נוכח בברית מילה, הוא חייב ללכת ולהיות נוכח, וכל זאת כאשר יהודי שם לו הזמנה בידו. אנשים שמגיעים לברית מילה מתוקף הזמנת הורי הילד, בעת שהם נוכחים בברית, הם זוכים שכל עוונותיהם נמחלים להם באותו זמן.

הניצוץ היהודי (פניני בית הלוי, עלון 451)

     יהודים רבים מאוד גלו לסיביר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, רבים מהם מברית המועצות (לשעבר(.  אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם (, ומה שהעסיק אותו כמובן, הן ביום יום ובפרט בתקופת החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה שמירה על התפילות מדי יום ובחגים . ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים, משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל,  אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה.  וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור,  מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות והפיוטים,  עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר – לפחות חלק מן התפילות.  ה"פלוס" – אם אפשר לכנות זאת כך – במצב כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע, משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו , וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא מייקר אותו ביותר.

     תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע:  וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים וכנ"ל . ואז, תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים – האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים , ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, -שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- , האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם?   האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו", "שהוא כל יכול", "שהוא מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים  "(??? ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים, הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים אולי אחרת, עדיין בוודאי כולם מאמינים". ובכל זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.

      וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים – דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב.  הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה, ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש" כמוהו..... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו.  ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה. ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי?  ור' מנדל משיב בלחש: כן, לתדהמתו עונה לו הברנש: "גם אני".  ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים נעתקו מפיו,  ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות – "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!..... לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור,  ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו: מחר יום הכיפורים...  וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבת?? כל היום על הדרגש.

     פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים: " רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף תפלה, ממש כלום.  אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר – תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי.  ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו: אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – מאמין ומתעורר,  על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' תשרי ה'תשע"ו

מספרים על יהודי שנסע פעם לאחד המקומות הקדושים, ובכה שם במר נפשו על חוב שיש לו בסך אלפיים ש"ח , וכה זעק אל הצדיק שיפעל לו ישועה למעלה על אותם דמים שהוא חייב לנושיו, ניגש אליו יהודי בעל מאה שנכח במקום והעניק לו על אתר אלפיים ש"ח טבין ותקילין באמרו, ר' איד, אנו מבקשים פה על עסקים של ריבי רבבות אותם אנו פועלים על ידי התפילה וממילא אל תוריד לנו את השערים על ידי בקשת הסכום הפעוט ...

     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.

     מספרים ששאלו פעם את הגה"ק ה"חזון איש" זיע"א, מהי הדרגה הגבוהה ביותר שיהודי יכול להגיע אליה בעולם הזה? והשיב ה"חזון איש": הדרגה הנעלה ביותר היא, " לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד.

     מעטים הם אלו שראו במו עיניהם והרגשו בלבבם

התינוק המכור שלי (מאת ריבה פומרנץ)       

     בהתחלה זה היה מתוק. "סֶ-אֶט!", בן השנתיים שלי היה מצייץ בדרך הביתה מגינת המשחקים. אין לנו בבית מכשירי DVD או טלוויזיה. "ס-אט" היה פשוט הסרטות משפחתיות שבתי צילמה במשך השנים, והקטנצ'יק שלנו נהנה לצפות בהן. שוב ושוב. זה רק הגיל, הרגעתי את עצמי, כשראיתי פעוט אחר מדדה בין המדפים בחנות עם הסמרט-פון של אמו ומסתכל על "סא-טים". ככה זה הילדים של היום, נולדים עם מיקרו-צ'יפ בפה.

     "רוצה ס-אט!" התינוק קרא כשהגיע זמן לישון, ואיים בהתקף זעם במחאה, ואנחנו בדרך כלל צייתנו. מה יכול להיות כל כך גרוע בסרטונים משפחתיים, נכון? די מהר, זה היה "ס-אט" ברגע שהוא התעורר, "ס-אט" כשהוא קם משנת היום, ו"ס-אט" בארוחת הצהריים. בהמשך, התינוק שלנו נהיה יותר מתוחכם במקום סתם להסתכל על סרטים, הוא התחיל לדפדף ביניהם – לעבור קדימה, אחורה ולהחליף סרטון, אינספור פעמים במהלך הצפייה. גם זה נראה חמוד בהתחלה, באמת מתוחכם!

     "הילד גאון!" אמרנו בגאווה. "הוא יתחיל לערוך סרטי וידיאו בגיל שלוש". ואז, יום אחד, הבחנתי במשהו מדאיג. בעוד שאחיו הגדולים התרוצצו בבית בתור כל מיני אסטרונאוטים, נהגי אוטובוס וחיילים, התינוק שלנו שיחק במחשב. התינוק שלי לא אכל, הוא לא ישן הרבה והוא כמעט לא שיחק עם אחרים. הוא התעלם מערמת הצעצועים שלו ולא דפדף בספרים. אחרי הכול, למי יש זמן לעשות משהו אחר, כשדבר כל כך מושך ומרתק עומד מולו?

     ואז הכרתי באמת המזעזעת: התינוק שלי מכור.

     בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי. התמכרות היא כל כך... קיצונית, לא? זאת אומרת, מה הסיכויים שילד תמים בן שנתיים יהיה מכור באמת? ובכל זאת, העובדות היו ברורות כשחר. ובעוד המציאות מכה בי, הגל השני מיהר בעקבותיה. אם הילד שלי מכור באמת למחשב, אז הוא ודאי יישאר מכור בעתיד הנראה לעין, והדרך היחידה לעצור אותו תהיה תהליך כואב וסוחט דמעות. האם אני רוצה שהתינוק שלי יהיה מכור לטכנולוגיה? פתאום, כל המשחק המקסים הזה קרס. לתינוק שלי תהיה רק ילדות אחת. האם אני מסוגלת להרשות לו, במודעות מלאה, להמשיך במסע האובססיבי הזה? ומצד שני, האם אני מסוגלת להתמודד עם החרדה שיגרום לו הניתוק? קפאתי על עומדי.

     מהר מאוד הבנתי, שאם לא אשקיע את עצמי לחלוטין בעיצוב מחודש של צורת החיים של בני, לא יהיה לי את כוח הרצון להתמיד במהפך שעמד מולי. אז אילצתי את עצמי לשקול את הבעד והנגד. ה"בעד" הברור ביותר בהתמכרות של התינוק שלי, היה בילוי חינמי ונגיש כמעט תמיד. מלבד בשבתות ובחגים, שבהם המחשב מחוץ לתחום (דבר שבכל פעם גורר התפרצות מוחלטת), המחשב היה החבר הטוב ביותר של התינוק, האחות הנאמנה וחבר נוח במיוחד למשחק. אולם ה"נגד" בייש כל "בעד" חסר אחריות. יש כאן ילד שמוקף באינספור הזדמנויות ללמוד, להתפתח ולהעשיר את עולמו, ושלעולם לא יושיט יד לאחוז באחת מהן, פשוט משום שהוא מכור למסך צבעוני. אם בגיל שנתיים הוא מכור לסרטים משפחתיים, מי יודע מה מחכה לנו בגיל ארבע או שש או עשר? ומה לגבי רכישת מיומנויות חברתיות? מה עם ללמוד כיצד לשחק משחק הוגן? ומתי הוא ילמד להוריד את הידיים מהעכבר ולאכול סנדוויץ'? לא היה מנוס מהצעד הבא.

זה היה סיוט.

     יש שתי דרכים לשבור הרגל: לאט ובהדרגה, או במכה אחת. מכמה סיבות, החלטתי ללכת על מכה אחת. זה אומר שהבוקר הראשון שלנו נראה בערך ככה: התינוק פוקח את עיניו מוקדם בבוקר ומסלסל בקולו: "רוצה ס-אט!" אני (מחייכת בתקווה): "לא ס-אט עכשיו חמודי. אנחנו יוצאים לשחק עם חברים!" תינוק (נראה מבולבל): "אחר כך ס-אט?" אני (במעורפל): "אולי."

     אולם באותו אחר צהריים, כשכל הדרך חזרה מקבוצת המשחק לוותה בפטפוט נלהב על "לראות       ס-אט", הייתי חייבת לנשום עמוק ולבטא את החוק, שהוביל למרד מלא. בעיטות, צרחות, השתוללות... המכור שלי זקוק למנה, ואני לא הרשיתי לו. הלב שלי נשבר לראות איך הוא סובל. יחד עם זה, בלעתי מנות גדולות של רגשות אשמה, על זה שהנחתי להרגל הזה להתפתח, במקום לגדוע אותו בעודו באיבו. אולם לא נכנעתי, והצעתי מנות גדולות של תמיכה ואלטרנטיבות. ביום הראשון שנינו נרדמנו בבכי.

     ביום השני, התינוק עדיין קיווה שאתמול היה רק מקרה. אולם אני בישרתי לו בעדינות שגם היום לא יהיה שום ס-אט. במקום זה, הצעתי מבחר גדול של ספרים, משחקים וצעצועים. עברנו את סופת האש הצפויה, אולם נראה שהשלמה מסוימת מתחילה להתיישב בלבו. הוא התחיל להבין שאימא רצינית, ושהעולם איכשהו ממשיך להתקיים.

     היום, מספר חודשים אחר כך, המחשב לגמרי מחוץ לתחום לתינוק שלי, והוא הפסיק לבקש. במקום זה, הוא עושה את כל הדברים המקסימים והבריאים שתינוקות בני שנתיים אמורים לעשות. הוא משחק, רץ, משוטט ושר. יש לו תאבון בריא (מדהים מה שאפשר לעשות כשהידיים חופשיות!). התינוק שלי כבר אינו ילד מכור באובססיביות לטכנולוגיה. מאז, גיליתי שארגון רופאי הילדים האמריקאי יצא בקריאה רשמית, שמעודדת הורים להגביל באופן משמעותי את זמן המסך, מכל סוג שהוא, לילדים צעירים, ולהימנע לחלוטין בילדים מתחת לגיל שנתיים (כן, אפילו אותם סרטי איינשטיין שבונים את המוח!). ואני לא יכולה שלא לתהות כמה הורים באמת הצליחו לשמוע לעצתם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

  

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ה

"מניסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף " (דויט איזנהור)

     מסופר: הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) ברך פעם יהודי אחד שיהיה עשיר. ונעשה לגביר אדיר. שאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, היתכן ליתן עושר מופלג כזה לאיש אחד? השיב לו רבי מענדל מרימנוב: אני ברכתי אותו סתם בעשירות, והוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע, לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מן השמים ג"כ בלי גבול.

     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.

     מסופר על בן למשפחה מיוחסת של אדמו"רים, שבא לבקר בחצר הרבי מליובאוויטש, ובאותה הזדמנות ביקש לפגוש את קרוב משפחתו, שהיה לחסיד חב"ד. להפתעתו נאמר לו , שהאיש מתפרנס ממסעדה שבבעלותו. אמנם גם סיפרו לאיש שקרוב משפחתו מרבה לעשות חסד ולהאכיל עניים ונזקקים בלי לגבות תשלום, אבל הדבר הציק לו. כשנכנס אל הרבי העיר , כי אין זה מכובד שבן למשפחת צדיקים ינהל מסעדה. השיב לו הרבי: "גם הסבא שלכם ניהל מסעדה". לשמע תשובתו של הצדיק קפץ האיש ותהה: "איזה סבא?!". נענה הרבי: "אברהם אבינו".

הכספת  )חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1(

     לכבוד אדון חיים ולדר. לאחרונה נזכרה רעייתי שתחיה, בסיפור מותח שאירע לנו לפני למעלה משלושים שנה. הסיבה לזה שהיא נזכרה בסיפור המותח, נובעת משיחת חולין שהתרחשה לא מזמן אצלנו עם כמה מהבנים שלי, שדיברו על הסיפורים שאני מספר לך מפעם לפעם. הם סיפרו לי שהם שומעים שהציבור נהנה מהסיפורים הללו ומצפה שאכתוב עוד סיפורים.  למעשה אני סבור כל העת שאתה מפרסם את סיפוריי בעיקר מפני הנימוס והיה לי משום חידוש גדול לשמוע, שיש מישהו שקורא ואפילו נהנה מהם.

     הסיפור הוא על מנהל המוסד בו עברתי בזמני הפנוי כגובה תרומות. מנהל אותו מוסד היה ירושלמי בדיוק כמוני, וניהל את המוסד בדרך פשוטה של פעם, בלי כל מיני לשכות ומזכירים ומחשבים ומנהלי ורואי חשבונות. הוא בעצמו היה גם המנהל וגם המזכיר ורואה החשבון. את מס ההכנסה הוא ממילא לא הכיר וגם התנגד באופן עקרוני לכל התופעה הזו, שמישהו בא ואומר לך, תן לי כך וכך אחוזים. את הכספים של המשכורות וניהול הישיבה היה מחביא באיזשהו מקום באחד הבוידמים של המשרד, ובגלל שמדובר בבנייה ישנה, היו הרבה בוידמים שם, ואם היה מישהו זקוק לכסף, הוא היה נעלם לכמה דקות ארוכות ומביא פקטות של שטרות מאובקים, מאיזו רצפה או תקרה או סליק כלשהו. כשהיה צריך להעביר כסף ממקום למקום, הוא היה מניחו בתוך שקית לא שקופה בתוך סל צהוב וכך היה הולך ממקום למקום, מבלי שאיש יחשוב שהירושלמער הדלפון הזה נושא מכאן לכאן ובחזרה, סכומים שיכולים לקנות בהם בית ברחוב יפו. כך חי האיש בתפיסתו עד שגדל בנו והחל לסייע לו בניהול המוסד.

     היו לו כל מיני השגות לחכמולוג, כמו להביא מזכיר ומנהל חשבונות שכמובן נדחו על הסף בידי אביו, ואז הוא בא עם רעיון חדש: "אני לא מרוצה מזה שהכסף נמצא בבלטות ובבוידמים. אני מזמין כספת גדולה מחנות "רוטר כספות" ברחוב יפו, ואנחנו נחצוב בקיר, נניח את הכספת ונהיה רגועים שאף אחד לא גונב לנו כספים". אביו התנגד מכל וכל לרעיון. "זו פירצה הקוראת לגנב", אמר. "אם רק ישמעו שהמוסד שלנו הזמין כספת, כבר כל מאה שערים תדבר מאיפה יש כסף לכספת? ומי יודע כמה כסף שמו בתוך הכספת? וגם הדוד ממס הכנסה יבוא וישאל, מה פתאום דלפונים כמוכם שחיים מתרומות, צריכים פתאום כספת? לא יקום ולא יהיה". אבל הבן הזה החל לשפוך לתוך ראשו של אביו סיפורים נוראיים על אנשים, שאיבדו את כל רכושם בן לילה בגלל שהטמינו את כספם בבוידם או אנשים שהניחו מיליוני לירות בתוך מזרן וזה עלה באש. הכספת אטומה בפני מים ואש וגם אם יזרקו אותה לים או ישימו אותה במרכז מדורת ל"ג בעומר בכיכר שבמאה שערים, לא יקרה לה אפילו נזק קטון. לעצמי אני אומר שבנו של המנהל מגזים מעט מתוך התלהבותו, כי מי שמכיר את מדורת ל"ג בעומר בכיכר מאה שערים יודע, שאין חפץ חי צומח או דומם שעשויים לעמוד בעוצמתה, אך כמובן שאיני אומר דבר וחצי דבר שלא אקלע לאיזה סכסוך משפחתי. המנהל נותן את הסכמתו ומתנה תנאי אחד, הוא עצמו ידע את צירוף המספרים הפותח את הכספת ולא אף אחד אחר כולל בנו.

     יום אחד, הגיעה משאית למקום,  מצוידת במנוף שהניף את הכספת מהשמים, היישר אל החלון ומשם כמה בריונים קבעו אותה בתוך הקיר שבמשרדי המוסד. כמובן שמבצע הבאת הכספת היה סודי ביותר וחוץ מכמה אלפי ילדים, נוער ומבוגרים שתפסו מקום לראות את הפלא הגדול - איש כמעט לא ידע על כך.  מכאן ואילך מידי יום ביומו, היה המנהל מבקש ממני ומבנו לצאת מהמשרד. היינו שומעים את הגלגל מסתובב לכאן ולכאן. אפילו "רוטר כספות" לא ידע את צרוף המספרים, מפני שהמנהל היה מספיק חשדן לשאול, כיצד הוא משנה את הצירוף עוד לפני שיאכלס את הכספת. כך עברו ימים.

    יום אחד, אני יושב עם המנהל במשרד ולפתע נכנסים שני אנשים רעולי פנים. אני מיד הבנתי מה מטרתם, בעיקר מפני שבידיהם החזיקו רובים קטנים הקרויים אקדחים. "יענקל'ה, זה שוד", אני אומר למנהל. יענקל'ה החל לצעוק 'הצילו' אך אחד מהם הכה אותו ברובה שלו ומכה זו שכנעה אותו, שלא יהיה זה נכון לצעוק. המכה הייתה כל כך חזקה שיענק'לה התעלף על המקום. אני ישבתי קפוא על מקומי והאיש אמר לי: "תפתח את הכספת". אני אומר לו: "אדוני הנכבד, הכספת הזו היא משוכללת מאד ויש בה צופן מספרים..." "אני יודע שיש בה צופן מספרים", הוא משסע אותי. "אם זה היה ארון הייתי פשוט פותח אותו. אני מבקש ממך לפתוח, אז אל תתחכם" "אבל הוא המנהל והוא אף פעם לא סיפר לי איך פותחים את הכספת, למען האמת אפילו לא ראיתי אותו מעולם פותח את..., לפתע חטפתי מכה על הראש ונשאבתי לתוך עולם שחור. כשהתעוררתי, ראיתי עצמי כבול ליענק'לה והוא לוחש לי באידיש: "תעשה את עצמך מתעלף. תמשוך את הזמן". "מה עושים"? אני שואל. "כלום, פשוט אל תדבר כלום, אני מזהה אותם. אחד מהם הוא הסבל שהביא לכאן את הכספת. אבל אם הוא יידע שאנו יודעים מיהו, הוא לא ישאיר אותנו בחיים" .

      חצי דקה והם לוקחים את יענקל'ה, שופכים עליו מים, והוא עושה עצמו כמתעורר מעלפונו ורק אני ששמעתי כמה הוא צלול, הבנתי איזה ארטיסט הוא. הם מושיבים אותו על הכיסא. "תגיד את הקוד" נוהם השודד. "קוד? מה זה קוד"? "קוד זה סיסמא, אל תרגיז אותי. מהר את הקוד". "כואב לי הראש", אומר הזקן. "תגיד אתה משוגע? אתה רוצה למות?" שואל השודד "לא אדוני. אני לא רוצה למות, לכן אני לא אומר את הקוד כי ברגע שאומר את הקוד, אז לא תהיה לך סיבה להשאיר אותי בחיים". "אני אתקשר לאשתך". אומר השודד. מסתבר שהוא עשה שיעורי בית וידע את מספר הטלפון בביתו של המנהל. הוא התקשר לרעייתו של המנהל שעונה ואומר לה: "גברת, אנחנו במשרד של בעלך. אנחנו עם אקדחים והוא מתעקש לא לומר את הקוד . אולי תשכנעי אותו". שמענו זעקות של פחד, הוא העביר לו את השפופרת. "תדבר עם אשתך ותסביר לה מדוע היא הולכת להיות אלמנה". ומה עושה האיש?  בזריזות מפתיעה הוא נוטל מספריים וחותך חת- שתיים את חוט הטלפון.  קשה להבין איזו מהומה פרצה. השניים החלו להשתולל ולהכות אותו מכות נמרצות אך הוא כרבל את עצמו וספג את המכות. "מה עשית? תגיד, אתה מבין שזה הסוף שלך"? "דווקא לא. כעת יש לכם שתי דקות להסתלק מכאן כי אשתי תזמין משטרה... חברו של האיש החל לנסות לחבר את החוט. חמש דקות תמימות לקחו לו עד שהצליח והוא שוב התקשר לרעייתו של המנהל ואמר לה: "אני מקווה שלא הזמנת משטרה, כי אז נהרוג אותו ואת חברו,  ונברח". אשתו אמרה שלא התקשרה למשטרה אלא שלחה את הבן שלה. " נפלא", אמר האיש. "החיים של בעלך לא חשובים בעיניו, אולי חיי בנו יהיו חשובים לו". הוא שב והזהיר אותה שלא להזמין משטרה, כי ברגע שנשמעה סירנה..." הוא טרק וכעת נשמע יותר רגוע. "הבן שלך בדרך לכאן". פניו של יענקל'ה החווירו. "כעת נראה איזה אבא אתה". בנו הגיע בתוך חמש דקות.  עם היכנסו הם תפסו אותו והצמידו את הרובים אליו. "מהו הקוד"? שאלו.  יענקל'ה לא ענה. "מהו הקוד? אחת, שתיים, שא..." "אני אפתח את כספת", אמר יענקל'ה. "אתה למה באת לכאן בכלל"? התלונן כלפי בנו. "... אבא לא כדאי שנשלם בחיינו. תן להם את הכסף ונינצל". "שוטה שבעולם", אמר יענקל'ה. "שוטה שכמוך". הוא ניגש אל הכספת מתח את ידיו הכבולות, חייג את צרוף הספרות ימין ושמאל ופתח את הכספת. הכספת הייתה ריקה.  קשה לי לתאר את השקט שהשתרר לפתע. כולם הסתכלו על כולם. שני השודדים הביטו זה על זה ולא ידעו, מה הם עושים כעת. "אנחנו בברוך", שמעתי את בנו של יענק'לה מיילל. "המוסד בפשיטת רגל, רק עכשיו אני רואה את זה. אני כל הזמן חשבתי שיש לנו כסף בכספת. בעוד כמה ימים כל ירושלים תדע, שיענקל'ה פשט את הרגל וכל העובדים ייפוטרו. הכול בגלל העין הרע שעשיתי עם הכספת הזו. הכל התחיל ממנה". השניים נראו נבוכים והאמת, שהפכו קצת למיותרים לנוכח ההתפתחויות האחרונות. "אנחנו הולכים מכן ואוי לכם אם תלכו למשטרה", הזהיר הבכיר שבהם. השניים החלו לברוח מהמקום. לפתע עצר אחד מהם, הצעיר יותר. חברו הבכיר גער בו: "למה אתה מחכה? יש לך זמן"? ואז מה עושה השודד הצעיר אם אינו שולף את... ארנקו, הוציא ממנו שטר של מאה לירות והשליך אותו לעברנו וסינן בכעס: "קחו, קחו תרומה לכיסויי החובות שלכם. אמרתי לחבר שלי שאין טעם לנסות לשדוד את החרדים במאה שערים, כי א-לוקים שומר להם גם על הכסף שאין להם, אבל שאצטרך להשאיר פה כסף... את זה אפילו אני לא חלמתי..." ובתוך שניות התאדו מהמקום.

     נותרנו שלושתנו, לא מאמינים למה ששמענו וחווינו. אברמ'ל, בנו של יענקל'ה, הביט בו וניכר היה שרצונו שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. " למה את מחכה"? גער בו. "אתה רואה שאבא שלך כבול, אז תשחרר אותי ואותו". הוא משחרר אותנו ושלושתנו יושבים והבן שואל: "אז מה יהיה אבא, עכשיו? מה יהיה עם פשיטת רגל? "איזה פשיטת רגל? רגע, אתה חושב שאנחנו באמת חסרי כל"? "אבא... אבל באמת אין בכספת שום דבר..." "ונראה לך שהיה שם פעם? כל הכספת הזו לא נראתה לי מלכתחילה, אבל חשבתי לעצמי שלא יזיק אם ארכוש כספת, כי עד כה הייתי מתעורר בלילות אחדים שטוף זיעה אולי מישהו יגיע לאחד הסליקים וייקח את כספנו. הכספת שלך הייתה הסחה, כל מי שרצה לגנוב היה הולך ופורץ את הכספת וגם השודדים הללו לא חשבו על כלום מלבד הכספת..."

     זה הסיפור המותח היחיד שיש לי לספר, והמוסר השכל המרכזי שלו שכל הנוטל עצה מהמבוגרים, אינו נכשל וכל הצעירים עם המפתחות והכספות והמצלמות וכל האבטחות לא מבינים דבר אחד: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר."

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/ 

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ה

אנכי ד' אלוקיך (כ, ב). שמעתי ממורי כ"ק ה'אמרי חיים' זיע"א שאמר בשם הרה"ק ה'חידושי הרי"ם זצוק"ל, עשרת הדיברות מתחילות באות א' א'נכי ד' אלוקיך. המשנה מתחלת באת מ' מ'אמתי קורין. הגמרא מתחלת באות ת' ת'נא היכא קאי. ראשי תיבות 'אמת'. והיינו דכתיב (תהילים קיט, קס) ראש דברך אמת, היינו ראש של כל התורה הוא אמת. (אוצר אפרים) ובשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצוק"ל שכל יהודי צריך שיהיה לו שני כיסים, כיס אחד – בשבילי נברא העולם, ובכיס השני אנכי עפר ואפר, שאם בא לידי התנשאות יזכיר עצמו אנכי עפר ואפר, ואם בא לידי עצבות יזכיר עצמו בשבילי נברא העולם, וזהו כהן מדין חותן משה. (קול מבשר, הגה"'ק רבי שמחה בונים מפרשיסחה זצ"ל) יש אימרא ש"קל אדון על כל המעשים", זה תירוץ על כל הקושיות. אם מבינים ומכניסים בראש שהרבונו של עולם הוא הבעל הבית על כל המעשים אז אין שום קושיות. מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט. חומרא המגיד מקלם היה ידוע במלחמתו נגד המשכילים, בשונה משאר המגידים היה לו סגנון ציני וארסי שהשתמש בהם היטב נגד הפורצים בגדרי הדת. פ"א היה ברכבת יחד עם שני "רבנים" רפורמים, קלי דעת ועזי מצח, והעיזו פניהם מולו להוכיחו על צדקת דרכם, ושהם מקפידים לקיים התורה וכו'. באמצע הנסיעה ראה המגיד לחרדתו ששני צדיקים אלו משוחחים עם אישה זרה מתוך קלות ראש וד"ל. או אז פנה אליהם ואמר להם: ניצחתני בני, צודקים הנכם בדרככם ולא עוד אלא שלפי מראית עיני גדולים אתם בדקדוק הדין ובגדרם וסייגים יותר מהחרדים לדבר ה', כי לפני החרם שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה היה מותר לאדם לשאת יותר מאישה אחת, בא רבנו גרשום ותיקן שרק אישה אחת מותר לבעל א', באתם אתם והוספתם חומרא ע"ג חומרא ותיקנתם שאיש א' אסור באשה אחת, ויש להתיר רק אישה אחת לשני אנשים... ולבשו בושת וכלימה. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/