אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ז

 

   אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול את אותו אוכל ובאותה מסעדה אבל עם ידיעה שהוא אוכל בשביל להתקיים והוא מתקיים כדי לעשות דברים טובים וכדי לאסוף מטבעות של נצח, עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו...

     ''האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל''   ( ריצ'רד ברנסון)

     ידועה המשנה במסכת אבות (פרק ג', א') "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנה כפילות לשון – "דין וחשבון" ... הגר"א מבאר שאין כאן כפילות אל שני דברים שונים - יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב – יש דין על כך. אבל בנוסף לדין יש היבט נוסף – חשבון. חשבון פירושו – עושים לך חשבון על אותם דקות יקרות שהיה אפשר ליצוק לתוכם תוכן חיובי, היה אפשר לנצל את הזמן למעשים נצחיים...

     יסוד החינוך הוא ללמוד וללמד לא להסתכל בצלחות של אחרים. הבית שלי הוא הנעים ביותר. היום טוב לי ביותר,  ואני שמח ומאושר במה שיש לי. לא לומר ולהזכיר בערגה את העבר, כי פעם היה יותר טוב וכו'. וכן לא לדבר ולטוות חלומות לעתיד וורוד שאולי יגיע כמו: כשיהיה כסף נחליף את הרהיטים וכו'. יהודי צריך ללמוד לראות את ההווה, להיות מאושר איתו.  והיסוד העיקרי לחינוך של "עין טובה" זהו יסוד האמונה. (האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל)

לא כל מה שנוצץ...  (סיפורים מהחיים 2)

     ניסיתי את מזלי בכל מיני עבודות אולם לא ראיתי הצלחה במעשה ידי.  יום אחד הציע לי ידיד להיכנס לעסקי יהלומים ודאג לי לאשראי של סחורה שאמכור ודווקא בתחום זה די הצלחתי. אחרי שנתיים וחצי שהסתובבתי בבורסה קונה ומוכר הצלחתי לקבל המלצות ולהיכנס כחבר בה. שכרתי משרד עם הרבה חששות והתחלתי לעבוד כסוחר מן המניין.  לאחר שבועיים נקראתי לאחד הסוחרים הגדולים בעולם היהלומים, הייתי באמצע פגישה עסקית אולם אם נקראתי אליו זה שווה הפסד עסקה גדולה, התנצלתי בפני האנשים ועליתי למשרדו. הוא אמר לי: "אני צריך שתעבוד בשבילי". "ודאי, מה שתרצה"-השבתי . "בתור התחלה, תסגור את המשרד שלך ותבוא לעבוד כאן". הסמקתי כולי "אבל...אני בדיוק פתחתי ו...", "כמה אתה חושב שתרוויח לחודש במשרד החדש?" שאל ואני השבתי משתדל לדייק. "אין בעיה" אמר והוציא פנקס המחאות ורשם סכום כפול פי שלוש ממה שאמרתי "זו המשכורת החודשית שלך אצלי, מתי אתה סוגר את המשרד?", "מצדי עכשיו" השבתי. "אין בעיה, מחר ב- 8:00 בבוקר אתה כאן, ובדרך החוצה תכנס למזכירה שתסדר לך את המשכורת".

     התחלתי לעבוד אצלו כשאני מנהל עסקאות במיליונים ועשרות מיליונים עם ראשי מדינות במיוחד עם אלה שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובכל רגע עלולים לעשות להם מה שהם עשו לקודמם... התחלתי לקפוץ ממדינה למדינה במטוס הפרטי של הבוס או במטוסים אחרים וכך נזרקתי לתקופה מטורפת של פגישות עם אנשים מוזרים כשאיני שוכח להצטייד במזון כשר שאינו בנמצא במקומות שכאלו.  באחת המדינות הכרתי כפר אחד בו עברנו בשיירה, בשל סיבה לא צפויה השיירה עצרה ואני בניגוד להוראות הביטחון טיילתי קצת בין הבקתות לראות את העוני המחפיר של התושבים.  לפתע ראיתי אם בוכה ובידיה ילד רעב, אבי הילד עמד לידה ושניהם נראו חסרי אונים, רצתי לג'יפ והוצאתי משם תיק ובו אוכל רב ותרופות, הבאתי להם את התיק וגם הושטתי שטר של  100 דולר שהוא שווה ערך למשכורת שנתית באותו מקום. הם עטו עלי וגם כל שכניהם, שהבחינו בכך אנשי ההבטחה הם בקושי חילצו אותי מהמוני האדם שהקיפו אותי, המאבטחים צעקו עלי שסיכנתי את עצמי תוך שאנו מתרחקים מהכפר במהירות, "אתה יודע כמה אנשים יש כאן?" שאל אחד מהם, "עשרת אלפים?" אמרתי לו, "תחשוב יותר בכוון של מליון" השיב.

     בכל פעם שהגעתי לאותה מדינה עברתי דרך הכפר ההוא ואף שרציתי לראות מה עלה בגורל הילד לא העזתי לעשות כן.  ואז הגיעה תקופה שבה הייתה הפיכה והשליט הקודם הודח, והחל תוהו ובוהו במדינה.  לא סחרנו אתם זמן מה אך למסחר חיים משלו והגיעו בקשות מצד מנהיגים שנבוא לסחור אתם תוך הבטחה לביטחון והגנה מלאים. הבוס שלח אותי לשם באומרו שמדוברו בעסקה של  30 מליון דולר, טסתי וצבא שלם של חיילים חיכה לי, הם ליוו אותי כאילו הייתי אוצר של 30 מליון דולר. הגענו למחנה שמור ומאובטח כמו בונקר בתוך בונקר עד שהגענו למעין ארמון מפואר, במרכז אחד האולמות ישב השליט בכסא מלכים עם מדרגות מזהב שהזכיר לי את כיסא אחשורוש רק שזה לא היה בהודו אלא בכוש. ליד הכיסא הייתה ערימה ענקית של יהלומים , קיבלתי פיק ברכיים, השליט סימן לי להתקרב. החיילים סביבו כיוונו אלי את הנשק, מתח עמד באוויר, כאילו אני מתכוון לקחת את היהלומים ולברוח. לקחתי את הזכוכית מגדלת, נטלתי בידי יהלום ששוויו כמאה אלף דולר ולאחר שנייה הבנתי שהוא לא שווה אפילו דולר, זו הייתה זכוכית, לקחתי עוד יהלום ועוד אחד ולא היה לי ספק, אבל מה אני עושה ? לא העזתי להביט בו, "איך זה? טוב, אה?" אמר באנגלית רצוצה, חייכתי במבוכה ואישרתי בניד ראש. עוה"ד שאל- "נו, אז חותמים?", "אני צריך לדבר עם הבוס שלי" אמרתי, "תתקשר עכשיו" הורה השליט. ידעתי שלא אוכל לספר לו את אמת והחלטתי להתקשר לקו שבו לא יענה. ואז עלה בי רעיון, התקשרתי למשרד הישן והריק שלי, מובן שהטלפון צלצל ואיש לא ענה. אמרתי לשליט שהבוס אינו עונה אך אשיג אותו בשעה הקרובה, הוא ביקש שאנסה שוב אך איש לא ענה. הוא הורה לתת לי חדר במתחם עם עורך הדין הנוכל, בשלב מסוים עשיתי את עצמי כביכול משיג אותו טלפונית אך דיברתי לעצמי: "מה אתה אומר, אתה רוצה שאעביר להם את הכסף? איפה זה? בסדר, בסדר" אמרתי לעו"ד שאני צריך לצאת להביא את הכסף הוא אמר שילווה אותי, וכך יצאתי איתו בליווי משמר מהמתחם, בחוץ הצלחתי להתרחק כדי לבצע שיחה בלי שישמעו, סיפרתי לבוס בקצרה מה קרה, הוא היה תכליתי ואמר לי לומר להם לאן אני צריך להגיע וכי הוא מארגן לי כוח חילוץ וכל שעלי לעשות זה למשוך את הזמן, אמרתי לעו"ד את שם המקום והם החלו לנסוע, הבוס הורה לי לברוח ברגע שתהיה לי הזדמנות, לפתע עברנו ליד מקום מוכר, באותו הכפר שבו הייתי בעבר. האטתי את מהירות הנסיעה ונתתי לכולם לעבור, כשהייתי אחרון המתנתי לעיקול מסוים וחתכתי לתוך הכפר, עורך הדין החל לצעוק עלי, אמרתי לו כי היהלומים מזכוכית והכול תרמית, כתגובה הוא צרח עלי שאני רמאי ומסכן את שניהם, שהגענו לכפר ירדתי מהג'יפ ונטלתי את מפתחותיו שלא יוכל לרדוף אחרי, רצתי כאחוז טירוף וחיפשתי את הבית שלהם,  הגעתי לבית השכנים אמרתי להם שאם יחביאו אותי הם יקבלו הרבה כסף. הם הובילו אותי לבית המשפחה שזיהו אותי כשהאב מחבק אותי ומראה לי את התינוק, אמרתי להם לאן אני צריך להגיע והבטחתי שירוויחו רבות מכך. הם גילו תושייה ונתנו לי מיד סמרטוטים ללבוש וצבעו את פני בשחור ואח"כ הוא יצא עימי רגלית למחוז חפצי, הלכנו שעות רבות עד שהגענו למקום יישוב משם לקחתי אוטובוס לעיר עליה סיכמתי עם הבוס.

     הענקתי למצילי 500 דולר שהתעקש ללוות אותי עד ליעד, שם המתין לי מסוק שלקח אותי לשדה התעופה ומשם הביתה.  מלבד ההודיה לבורא עולם הרגשתי היטב על עצמותי את מאמר הפסוק - "שלח לחמך על פני המים" ותובנה נוספת לא פחות חשובה: "לא כל הנוצץ - יהלום הוא". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ה

"מניסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף " (דויט איזנהור)

     מסופר: הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) ברך פעם יהודי אחד שיהיה עשיר. ונעשה לגביר אדיר. שאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, היתכן ליתן עושר מופלג כזה לאיש אחד? השיב לו רבי מענדל מרימנוב: אני ברכתי אותו סתם בעשירות, והוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע, לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מן השמים ג"כ בלי גבול.

     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.

     מסופר על בן למשפחה מיוחסת של אדמו"רים, שבא לבקר בחצר הרבי מליובאוויטש, ובאותה הזדמנות ביקש לפגוש את קרוב משפחתו, שהיה לחסיד חב"ד. להפתעתו נאמר לו , שהאיש מתפרנס ממסעדה שבבעלותו. אמנם גם סיפרו לאיש שקרוב משפחתו מרבה לעשות חסד ולהאכיל עניים ונזקקים בלי לגבות תשלום, אבל הדבר הציק לו. כשנכנס אל הרבי העיר , כי אין זה מכובד שבן למשפחת צדיקים ינהל מסעדה. השיב לו הרבי: "גם הסבא שלכם ניהל מסעדה". לשמע תשובתו של הצדיק קפץ האיש ותהה: "איזה סבא?!". נענה הרבי: "אברהם אבינו".

הכספת  )חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1(

     לכבוד אדון חיים ולדר. לאחרונה נזכרה רעייתי שתחיה, בסיפור מותח שאירע לנו לפני למעלה משלושים שנה. הסיבה לזה שהיא נזכרה בסיפור המותח, נובעת משיחת חולין שהתרחשה לא מזמן אצלנו עם כמה מהבנים שלי, שדיברו על הסיפורים שאני מספר לך מפעם לפעם. הם סיפרו לי שהם שומעים שהציבור נהנה מהסיפורים הללו ומצפה שאכתוב עוד סיפורים.  למעשה אני סבור כל העת שאתה מפרסם את סיפוריי בעיקר מפני הנימוס והיה לי משום חידוש גדול לשמוע, שיש מישהו שקורא ואפילו נהנה מהם.

     הסיפור הוא על מנהל המוסד בו עברתי בזמני הפנוי כגובה תרומות. מנהל אותו מוסד היה ירושלמי בדיוק כמוני, וניהל את המוסד בדרך פשוטה של פעם, בלי כל מיני לשכות ומזכירים ומחשבים ומנהלי ורואי חשבונות. הוא בעצמו היה גם המנהל וגם המזכיר ורואה החשבון. את מס ההכנסה הוא ממילא לא הכיר וגם התנגד באופן עקרוני לכל התופעה הזו, שמישהו בא ואומר לך, תן לי כך וכך אחוזים. את הכספים של המשכורות וניהול הישיבה היה מחביא באיזשהו מקום באחד הבוידמים של המשרד, ובגלל שמדובר בבנייה ישנה, היו הרבה בוידמים שם, ואם היה מישהו זקוק לכסף, הוא היה נעלם לכמה דקות ארוכות ומביא פקטות של שטרות מאובקים, מאיזו רצפה או תקרה או סליק כלשהו. כשהיה צריך להעביר כסף ממקום למקום, הוא היה מניחו בתוך שקית לא שקופה בתוך סל צהוב וכך היה הולך ממקום למקום, מבלי שאיש יחשוב שהירושלמער הדלפון הזה נושא מכאן לכאן ובחזרה, סכומים שיכולים לקנות בהם בית ברחוב יפו. כך חי האיש בתפיסתו עד שגדל בנו והחל לסייע לו בניהול המוסד.

     היו לו כל מיני השגות לחכמולוג, כמו להביא מזכיר ומנהל חשבונות שכמובן נדחו על הסף בידי אביו, ואז הוא בא עם רעיון חדש: "אני לא מרוצה מזה שהכסף נמצא בבלטות ובבוידמים. אני מזמין כספת גדולה מחנות "רוטר כספות" ברחוב יפו, ואנחנו נחצוב בקיר, נניח את הכספת ונהיה רגועים שאף אחד לא גונב לנו כספים". אביו התנגד מכל וכל לרעיון. "זו פירצה הקוראת לגנב", אמר. "אם רק ישמעו שהמוסד שלנו הזמין כספת, כבר כל מאה שערים תדבר מאיפה יש כסף לכספת? ומי יודע כמה כסף שמו בתוך הכספת? וגם הדוד ממס הכנסה יבוא וישאל, מה פתאום דלפונים כמוכם שחיים מתרומות, צריכים פתאום כספת? לא יקום ולא יהיה". אבל הבן הזה החל לשפוך לתוך ראשו של אביו סיפורים נוראיים על אנשים, שאיבדו את כל רכושם בן לילה בגלל שהטמינו את כספם בבוידם או אנשים שהניחו מיליוני לירות בתוך מזרן וזה עלה באש. הכספת אטומה בפני מים ואש וגם אם יזרקו אותה לים או ישימו אותה במרכז מדורת ל"ג בעומר בכיכר שבמאה שערים, לא יקרה לה אפילו נזק קטון. לעצמי אני אומר שבנו של המנהל מגזים מעט מתוך התלהבותו, כי מי שמכיר את מדורת ל"ג בעומר בכיכר מאה שערים יודע, שאין חפץ חי צומח או דומם שעשויים לעמוד בעוצמתה, אך כמובן שאיני אומר דבר וחצי דבר שלא אקלע לאיזה סכסוך משפחתי. המנהל נותן את הסכמתו ומתנה תנאי אחד, הוא עצמו ידע את צירוף המספרים הפותח את הכספת ולא אף אחד אחר כולל בנו.

     יום אחד, הגיעה משאית למקום,  מצוידת במנוף שהניף את הכספת מהשמים, היישר אל החלון ומשם כמה בריונים קבעו אותה בתוך הקיר שבמשרדי המוסד. כמובן שמבצע הבאת הכספת היה סודי ביותר וחוץ מכמה אלפי ילדים, נוער ומבוגרים שתפסו מקום לראות את הפלא הגדול - איש כמעט לא ידע על כך.  מכאן ואילך מידי יום ביומו, היה המנהל מבקש ממני ומבנו לצאת מהמשרד. היינו שומעים את הגלגל מסתובב לכאן ולכאן. אפילו "רוטר כספות" לא ידע את צרוף המספרים, מפני שהמנהל היה מספיק חשדן לשאול, כיצד הוא משנה את הצירוף עוד לפני שיאכלס את הכספת. כך עברו ימים.

    יום אחד, אני יושב עם המנהל במשרד ולפתע נכנסים שני אנשים רעולי פנים. אני מיד הבנתי מה מטרתם, בעיקר מפני שבידיהם החזיקו רובים קטנים הקרויים אקדחים. "יענקל'ה, זה שוד", אני אומר למנהל. יענקל'ה החל לצעוק 'הצילו' אך אחד מהם הכה אותו ברובה שלו ומכה זו שכנעה אותו, שלא יהיה זה נכון לצעוק. המכה הייתה כל כך חזקה שיענק'לה התעלף על המקום. אני ישבתי קפוא על מקומי והאיש אמר לי: "תפתח את הכספת". אני אומר לו: "אדוני הנכבד, הכספת הזו היא משוכללת מאד ויש בה צופן מספרים..." "אני יודע שיש בה צופן מספרים", הוא משסע אותי. "אם זה היה ארון הייתי פשוט פותח אותו. אני מבקש ממך לפתוח, אז אל תתחכם" "אבל הוא המנהל והוא אף פעם לא סיפר לי איך פותחים את הכספת, למען האמת אפילו לא ראיתי אותו מעולם פותח את..., לפתע חטפתי מכה על הראש ונשאבתי לתוך עולם שחור. כשהתעוררתי, ראיתי עצמי כבול ליענק'לה והוא לוחש לי באידיש: "תעשה את עצמך מתעלף. תמשוך את הזמן". "מה עושים"? אני שואל. "כלום, פשוט אל תדבר כלום, אני מזהה אותם. אחד מהם הוא הסבל שהביא לכאן את הכספת. אבל אם הוא יידע שאנו יודעים מיהו, הוא לא ישאיר אותנו בחיים" .

      חצי דקה והם לוקחים את יענקל'ה, שופכים עליו מים, והוא עושה עצמו כמתעורר מעלפונו ורק אני ששמעתי כמה הוא צלול, הבנתי איזה ארטיסט הוא. הם מושיבים אותו על הכיסא. "תגיד את הקוד" נוהם השודד. "קוד? מה זה קוד"? "קוד זה סיסמא, אל תרגיז אותי. מהר את הקוד". "כואב לי הראש", אומר הזקן. "תגיד אתה משוגע? אתה רוצה למות?" שואל השודד "לא אדוני. אני לא רוצה למות, לכן אני לא אומר את הקוד כי ברגע שאומר את הקוד, אז לא תהיה לך סיבה להשאיר אותי בחיים". "אני אתקשר לאשתך". אומר השודד. מסתבר שהוא עשה שיעורי בית וידע את מספר הטלפון בביתו של המנהל. הוא התקשר לרעייתו של המנהל שעונה ואומר לה: "גברת, אנחנו במשרד של בעלך. אנחנו עם אקדחים והוא מתעקש לא לומר את הקוד . אולי תשכנעי אותו". שמענו זעקות של פחד, הוא העביר לו את השפופרת. "תדבר עם אשתך ותסביר לה מדוע היא הולכת להיות אלמנה". ומה עושה האיש?  בזריזות מפתיעה הוא נוטל מספריים וחותך חת- שתיים את חוט הטלפון.  קשה להבין איזו מהומה פרצה. השניים החלו להשתולל ולהכות אותו מכות נמרצות אך הוא כרבל את עצמו וספג את המכות. "מה עשית? תגיד, אתה מבין שזה הסוף שלך"? "דווקא לא. כעת יש לכם שתי דקות להסתלק מכאן כי אשתי תזמין משטרה... חברו של האיש החל לנסות לחבר את החוט. חמש דקות תמימות לקחו לו עד שהצליח והוא שוב התקשר לרעייתו של המנהל ואמר לה: "אני מקווה שלא הזמנת משטרה, כי אז נהרוג אותו ואת חברו,  ונברח". אשתו אמרה שלא התקשרה למשטרה אלא שלחה את הבן שלה. " נפלא", אמר האיש. "החיים של בעלך לא חשובים בעיניו, אולי חיי בנו יהיו חשובים לו". הוא שב והזהיר אותה שלא להזמין משטרה, כי ברגע שנשמעה סירנה..." הוא טרק וכעת נשמע יותר רגוע. "הבן שלך בדרך לכאן". פניו של יענקל'ה החווירו. "כעת נראה איזה אבא אתה". בנו הגיע בתוך חמש דקות.  עם היכנסו הם תפסו אותו והצמידו את הרובים אליו. "מהו הקוד"? שאלו.  יענקל'ה לא ענה. "מהו הקוד? אחת, שתיים, שא..." "אני אפתח את כספת", אמר יענקל'ה. "אתה למה באת לכאן בכלל"? התלונן כלפי בנו. "... אבא לא כדאי שנשלם בחיינו. תן להם את הכסף ונינצל". "שוטה שבעולם", אמר יענקל'ה. "שוטה שכמוך". הוא ניגש אל הכספת מתח את ידיו הכבולות, חייג את צרוף הספרות ימין ושמאל ופתח את הכספת. הכספת הייתה ריקה.  קשה לי לתאר את השקט שהשתרר לפתע. כולם הסתכלו על כולם. שני השודדים הביטו זה על זה ולא ידעו, מה הם עושים כעת. "אנחנו בברוך", שמעתי את בנו של יענק'לה מיילל. "המוסד בפשיטת רגל, רק עכשיו אני רואה את זה. אני כל הזמן חשבתי שיש לנו כסף בכספת. בעוד כמה ימים כל ירושלים תדע, שיענקל'ה פשט את הרגל וכל העובדים ייפוטרו. הכול בגלל העין הרע שעשיתי עם הכספת הזו. הכל התחיל ממנה". השניים נראו נבוכים והאמת, שהפכו קצת למיותרים לנוכח ההתפתחויות האחרונות. "אנחנו הולכים מכן ואוי לכם אם תלכו למשטרה", הזהיר הבכיר שבהם. השניים החלו לברוח מהמקום. לפתע עצר אחד מהם, הצעיר יותר. חברו הבכיר גער בו: "למה אתה מחכה? יש לך זמן"? ואז מה עושה השודד הצעיר אם אינו שולף את... ארנקו, הוציא ממנו שטר של מאה לירות והשליך אותו לעברנו וסינן בכעס: "קחו, קחו תרומה לכיסויי החובות שלכם. אמרתי לחבר שלי שאין טעם לנסות לשדוד את החרדים במאה שערים, כי א-לוקים שומר להם גם על הכסף שאין להם, אבל שאצטרך להשאיר פה כסף... את זה אפילו אני לא חלמתי..." ובתוך שניות התאדו מהמקום.

     נותרנו שלושתנו, לא מאמינים למה ששמענו וחווינו. אברמ'ל, בנו של יענקל'ה, הביט בו וניכר היה שרצונו שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. " למה את מחכה"? גער בו. "אתה רואה שאבא שלך כבול, אז תשחרר אותי ואותו". הוא משחרר אותנו ושלושתנו יושבים והבן שואל: "אז מה יהיה אבא, עכשיו? מה יהיה עם פשיטת רגל? "איזה פשיטת רגל? רגע, אתה חושב שאנחנו באמת חסרי כל"? "אבא... אבל באמת אין בכספת שום דבר..." "ונראה לך שהיה שם פעם? כל הכספת הזו לא נראתה לי מלכתחילה, אבל חשבתי לעצמי שלא יזיק אם ארכוש כספת, כי עד כה הייתי מתעורר בלילות אחדים שטוף זיעה אולי מישהו יגיע לאחד הסליקים וייקח את כספנו. הכספת שלך הייתה הסחה, כל מי שרצה לגנוב היה הולך ופורץ את הכספת וגם השודדים הללו לא חשבו על כלום מלבד הכספת..."

     זה הסיפור המותח היחיד שיש לי לספר, והמוסר השכל המרכזי שלו שכל הנוטל עצה מהמבוגרים, אינו נכשל וכל הצעירים עם המפתחות והכספות והמצלמות וכל האבטחות לא מבינים דבר אחד: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר."

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/ 

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה

אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה) "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה. “ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא) יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'. ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ) ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ) בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם) ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!' באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'. ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו. חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו. דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו. המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו. 'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...' אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"... החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/