''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים", שהרי אלו יודעים
לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים...
'בראשית' ר"ת: ר'צה ש'יאמרו י'שראל ת'הילים ב'חודש א'לול, (אגרא דכלה(
בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח
ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את
קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם
עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרת כי האדם
עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות,
וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא
תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות
ומעש"ט, לאכול בעוה"ב, ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה'
בדורות אחרונים. (אמרי יוסף(
גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא
דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם
המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר
הזקן)
החיים לימדו אותי שיש לשלוט על הגישה שלנו. אם
לא היא זו שתשלוט בנו.
הסדר הנכון - רב, שוחט, מלמד,
גביר, בעל בית – זה הסדר הנכון בעדת ישראל. הדעה הראשונה של הרב, אחריו השוחט,
אחריו המלמד. שלושה אלה הם עמודי בית ישראל, מנהיגי העדה. (הריי"צ מליובאוויטש)
"ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח). צריך לבחור שופטים
שיהיו מצוינים במידת צדק ורחמנות, שיצדיקו כל יהודי וידונו אותו לכף זכות. (קדושת
לוי)
להדליק את התנור - "תנור אינו נעשֶה חם ברגע שמדליקים אותו,
אלא יש להדליקו מבעוד מועד. כדי להיות חמים בראש השנה יש 'להדליק' את ה 'תנור'
בחודש אלול" (ר' מרדכי-חנא פוקס)
אלה הדברים אשר דיבר משה" [א,
א]. (והערב נא).
לפי שהן
דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י).
מעשה שהיה בבית כנסת מסוים, שהתפילה בו
הופרעה מדי שבת, מחמת מעשיו של יהודי שנחשב לעשיר הקהילה. באמצע התפילה וקריאת התורה, נוהג האיש
הנכבד להוציא את קופסת הטבק שלו, ולהסתובב עמה בין המתפללים. הדבר הביא לרעש
והמולה, שחוק וקלות ראש, ולביזיון ל 'מקדש מעט' ולתפילה בו. גבאי בית הכנסת, שהינו יהודי החרד לקדושת
בית א-לוקינו, החליט שעליו לעצור את הנגע הרע שנגרם מחמת שאיפת הטבק. אלא שלהוכיח
את הגביר לא היה שייך מבחינתו, מכיוון שהלה מחזיק כמעט חצי מההוצאות השוטפות של
בית הכנסת, ואם יוכיחו אותו בצורה בוטה, יתכן מאוד שיחדל מלהמשיך לתרום. חשב
הגבאי, היאך אוכל להוכיחו בצורה עקיפה, מבלי לפגוע בו. ולבסוף עלה במוחו רעיון
מקורי. פנה
אפוא הגבאי אל אחד המתפללים הצדיקים, שתופעת הטבק נגעה גם לליבו, ושאלו: "האם
כבודו יסכים לספוג ביזיונות כדי למגר את התופעה?". "ספר נא לי תחילה למה
כוונתך", ביקש האיש. והגבאי הסביר: "התכנית היא, שאתן לך קופסת טבק, ובשבת קודש, באמצע
קריאת התורה, אתה תעבור בין המתפללים ותכבד אותם בטבק, ואז, ברגע שתתעורר ההמולה, אקום ואנזוף
בך לעיני כל, אחטוף את הקופסה מידך וארוקן אותה לתוך הפח. לאחר מכן, אעמוד על
הבימה ואכריז, שמעתה, כך יהא סופה של כל קופסת טבק שתסתובב בין המתפללים!..."
המתפלל הסכים ליישם את ההצגה. ואכן כך היה.
באמצע קריאת התורה נוצר בלבול וקול המולה סביב הטבק, עד שניגש הגבאי, צעק על בזיון התורה
הנורא, ורוקן את הטבק לאשפה. וכל זאת לנגד עיניו המשתאות של העשיר. תכניתו
של הגבאי אכן הצליחה, אלא שכעת ליבו נקפו: האם היה מותר לנו לערוך מהומה כזו בבית
הכנסת, באמצע
קריאת התורה, על מנת להפסיק את התופעה? השיב מו"ר
הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מותר לערוך הצגה כזו, מאחר ויש כאן תועלת
גדולה של הפסקת קלות הראש והדיבורים האסורים בבית הכנסת. ויש לציין עוד לנאמר
במסכת מנחות (דף צ"ט ע"ב): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה,
דכתיב (שמות ל"ד, א'. בנוגע לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו): "אשר שברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא
למשה: יישר כחך ששברת". במה דברים אמורים, סיים מו"ר, באופן
שהדבר נעשה אך ורק בין גברא לגברא (בין עלייה לעלייה), אך באמצע קריאת התורה, אין
לעורר שחוק וקלות ראש בבית הכנסת!...
ושבתם איש
לירושתו" [ג, כ]. (עלינו לשבח).
יותר מהרבה יהודים אחרים שעברו את השואה
הנוראה, לא היה יכול הרה"ח רבי לייבל יוד שיחי' להאמין שהוא ייצא אי-פעם מגיא
ההריגה, ישוב לירושתו, ועוד יזכה לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים,
בארץ הקודש. למה יותר מאחרים? משום שהוא, ר' לייבל, הנמצא כיום בשנתו ה-93 , הגיע
עם משלוח של מאות יהודים אחרים למחנה המוות מידאנק, ומי שיודע מה זה מידאנק, יודע
שעל אצבעותיה של יד אחת אפשר למנות את היהודים שיצאו משם בחיים. מידאנק
לא היה מחנה עבודה. לא הגיעו לשם כדי לעבוד, אלא כדי למות, רח"ל. אלא שלפני
הכניסה לתאי הגזים, ושריפת הגוף
בקרמטוריום, העבירו הנאצים ימ"ש את האסירים האומללים בשבעת מדורי גיהינום כאן
בעולם הזה, ויסרו
אותם במסכת של ייסורים איומים. ייסורים, לשם ייסורים. ולמשל, מדי בוקר בבוקרו נאלצו היהודים
לרוץ ברגליהם היחפות על זכוכיות, וכל מי שמעד או לא מילא את המשימה כראוי, הושלך
מיידית אל תאי הגזים. כמו כן אילצו אותם לשאת משאות של אבני-ענק, הגדולות בהרבה
מכפי כוחם, ומי
שלא הצליח, הורו לחבריו להשליך את האבן הגדולה על ראשו. תצלינה אוזניים משמוע!
הרה"ח רבי לייבל יוד, מזקני חשובי חסידי גור, המתגורר בעיר
הקודש ירושלים, והקרוי על שמו הקדוש של בעל ה 'שפת אמת', היה אחד היהודים שהגיע
למיאדנק, וגם הוא עבר על בשרו וחווה על גופו את כל מדורי הייסורים האיומים הללו,
שהיו באמת למעלה מכוח הסבל גם של אנשים חזקים. יום אחד, הוא נשבר. הרגיש שהחיים בצורה
כזו, לא שווים יותר מן המוות. הוא לא שלח יד בנפשו, חלילה, אלא החליט שבבוקר
שלמחרת לא ייצא כלל מן ה 'חדר' שבו ישן בלילה. והיה, כאשר יבואו הגרמנים ויעשו את
המפקד היומי, ויגלו שהוא חסר, יבואו עד מהרה לחדרו, ויהרגוהו. וכך עשה. פסק-הזמן מהרגע שבו יצאו כולם
מהחדרים, ועד שהשומרים היו אמורים לגלות את היעדרו של ר' לייבל, היה
כ- 20 דקות. והנה, לאחר 10 דקות נשמעים קולות דיבור רמים מהמסדרון, ודלת החדר
נפתחת לרווחה. מיודענו
היה בטוח שהנה הסוף מגיע. ואכן, בפתח עומדים אנשי אס.אס. אבל למרבה הפלא ר' לייבל
אינו מכירם. הם הגיעו לכאן ממחנה אחר, מחנה העבודה צ'נסטחוב. "אנחנו מחפשים
אנשים לעבודה, אמרו לר' לייבל. באיזה תחום אתה מתמחה "? החסיד הזה שוכב על
דרגש-העץ שלו, ומביט בהם בפנים קפואות, כמי שאיננו מבין על מה הם מדברים. הנאצים
במיאדנק הצליחו לסחוט ממנו את שארית חיותו. אבל, ברגע האחרון תפס את משמעות הדבר,
והבין שיתכן שכאן תהיה טמונה הצלתו הנסית, גם ממחנה המוות שבו הוא נמצא. הגרמנים
מצ'נסטחוב שאלו שוב: האם יש לך התמחות כלשהי? ור' לייבל, הוציא מפיו רק מילה אחת.
עד היום הוא אינו יודע מי הכניס לו את המילה הזו. 'מסגר'. היהודי שמעולם לא התעסק
במסגרות, ולא ידע אפילו מה מכילה מלאכה זו, השיב לגרמנים שהוא מתמחה במסגרות. קול
צהלה והתפעלות נשמע בחדר. 'מהיכן ידעת שזו בדיוק מה שאנחנו מחפשים', הגיבו
האורחים הבלתי- צפויים, והציעו לו לעבור איתם, בזה הרגע, לצ'נסטחוב. לא עברו
דקותיים ור' לייבל היה מחוץ לחדרו, בדרך לצ'נסטחוב, ומשם אכן נפתח הפתח להצלתו, עד
בואו ארצה, בחסדי שמים, כאשר זכה להקים דור שלם בנים נכדים ונינים, יראי השם,
הממשיכים את מורשת בית האבות המפוארת. הוציאה מ 'מסגר' נפשי.
כששומעים סיפור כזה, אין זו מן החוכמה
היתירה להביע התפעלות גרידא, ובזאת לגמור את העניין. החוכמה היותר-גדולה היא לקחת את הדברים
לתשומת לב, ולקשר את המסקנה אלינו, אל חיינו הפרטיים, אל הקשיים והייסורים שלנו,
ולהבין שאם הקב"ה עושה ניסים כל כך גדולים, שממש לא נתפסים בשכלו של בן-
אנוש, הרי בוודאי שהוא יכול לחלץ אותי מצרתי וממצוקתי, ולהוציאני למרחב. הרי
הגרמנים שהגיעו מצ'נסטחוב כדי לקחת עובדים, לא היו צריכים לגשת אל הצריף בו היה ר'
לייבל. מצד הטבע הם היו צריכים, ומחויבים, לגשת להנהלת מחנה המוות מיאדנק, 'ולבקש
מהם לקחת עובדים, אבל הקב"ה כיוון אותם היישר אל הצריף. כי האם מי שהביא את
עשר המכות על המצרים במצריים, קרע את הים וכלכל את עמו במן ארבעים שנה
במדבר, וכל יתר הניסים הגדולים שעשה, ועוד יעשה, עמנו, האם נבצר ממנו חלילה לעשות
נס 'כל כך קטן', ולהוביל את מחפשי- העבודה הגרמניים לצריפו של ר' לייבל ?! ואם ראינו שגם בתוך החשיכה
האיומה ששררה בימים ההם, אפשר היה לראות את ההשגחה הפרטית שליוותה כל יהודי, והאירה
לו את דרכו, אם כן גם אנחנו יכולים להתחזק, כל אחד במצבו-הוא, בקשייו - הוא,
ולהאמין שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו גם בתוך החשיכה, ואינו נוטש אף אחד . על ידי אמונה זו יהיה
בכוחנו להתגבר על כל הניסיונות. כי הרי הניסיונות קיימים. אי אפשר לברוח מהם.
אחד מתלמידיו של
הגה"צ רבי משה שניידר בלונדון, ניגש אליו לפני חתונתו וביקש ממנו ברכה. 'איזו
ברכה הינך רוצה שאברכך'? – שאל ראש הישיבה. 'שלא יהיו לי קשיים בחיים. שהכול יעבור
אצלי גלאט' – השיב הבחור. ' וכי ברכה היא זו'?! – תמה הגר"מ
שניידר. 'הרי הקשיים בוודאי יבואו, והמשימה של האדם בחייו היא לדעת כיצד לצלוח את
הקשיים, ולא לברוח מהם. אני אברך אותך אפוא שהקב"ה יהיה בעזרך, ותוכל לצאת מן
הקשיים כשידך על העליונה'!
ודווקא כאשר האדם צולח את הניסיונות, הוא
מגיע אל אושרו האמיתי, וכידוע ! יש בכוחם של
סיפורים כאלה כמו זה של ר' לייבל יוד, לנטוע רוגע ושלווה בליבותינו, גם בתוקף
הצרות וים-הדמעות השוטף את תקופתנו. מי שמרגיש שהוא נמצא בידיו של הקב"ה, האב
הרחמן, המרחם על ביריותיו ורוצה בטובתם, לא ייפול כל כך מהר לזרועות הייאוש, ולא ייתן
ל 'מרה שחורה' להשתלט עליו ועל רגשותיו. כי פתאום יבוא האדון מהיכלו, פתאום,
ויושיט לו את ידו.
