אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ו

 

 

האדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.

 

     ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר: "טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו" (תהלים קיא, ה(.  הן לה' הארץ ומלואה, לו הכסף ולו הזהב. מדוע שוררת כזו דחקות בהיכלי התורה, וראשי הישיבה נאלצים לקחת מקל נדודים ולגלות לארצות נכר, כדי שבעולם כולו יזכרו שיש תורה ולומדי תורה, ויטלו חלק בהחזקתה. וזהו שנאמר: "טרף", מלשון: "מי ישלו ומי יטרף". כלומר טלטולים ונדודים, "נתן ליראיו", הם ראשי הישיבות, כדי להזכיר לעולם כולו את בריתו, זו התורה (נדרים לב ע"א), ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה(.

 

     הרב וולבה כותב שכאשר את אומרת "ברוך אתה", כל הסתר הפנים מסתלק והקב"ה נוכח פתאום, כי קראת לו. אמרת "אתה" והוא התייצב כדי להיות איתך. ִלא אירא רע כי אתה עימדי.

 

     ידוע מפי ספרים וסופרים שע"י שהאדם שומר פיו ולשונו בעת התפילה מלדבר דברי-אחרים - זוכה לפרנסה. וכלשונו של ה"מי שבירך" מהתוספות יו"ט ז"ל. וזהו "ה' ילחם לכם", שה ' ישפיע עליכם לחם לאכול, בתנאי "ואתם תחרישון" בעת התפילה . )כ"ק אדמו"ר מסקאליע זצוק"ל - ניצוצי אורות עמ' א'(

 

בנערינו ובזקננו נלך. (דברים טובים, פרשת בא)

     הסיפור אירע לפני למעלה מ-70 שנה.  השלג נערם לגובה שמונים ס"מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת "תורה ודעת" נשארו תלמידי הישיבה בחדרם בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש השוכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים של מצור החלו שלושה בחורים מבני הישיבה לדאוג: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה,  רבי שלמה היימן. מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה היתה מסירות נפשו להרבצת תורה, ובודאי גם מחר הוא יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא לא ימצא שם איש. החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש ונגיע לשיעור.

     בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם בשלג ללא פגע, והגיעו לבית מדרש ריק מאדם, כפי ששיערו. המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, מגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי שלג, אך פניו מאירות. הביט ראש הישיבה בחיוך בשלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו ממאמץ מחשבתי, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה. בסיום השיעור נגשו שלשת הבחורים אל ראש הישיבה ושאלוהו: "מדוע התאמץ הרב כל כך, הלא רק שלושה בחורים אנו. יכולנו להקשיב גם אם היה לוחש...?!"  הרצין ראש הישיבה והשיב: "אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר בידכם את לפיד התורה!  לכם, לילדיכם, לנכדיכם ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק, איך הם ישמעו".

     נאמר בתורה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" )שמות י', ב'). מדוע התורה לא מסתפקת בכך שרק האב יספר את כל אשר קרה במצרים, והחיוב מוטל גם על הסב?  התשובה היא שהעברת לפיד האמונה מאב לבנו תלויה בכך שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם יעבור המסר היהודי באופן הנכון, בעוצמה, בחום ובאהבה, תהיה ההצלחה לא רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/