‏הצגת רשומות עם תוויות שומר פיו ולשונו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שומר פיו ולשונו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 באפריל 2017

נקודה שבועית - פרשות תזריע - מצורע – ה'תשע"ז


הפרשה השנייה שנקרא בשבת, פרשת "מצורע", כשמה כן היא עוסקת בעניין מחלת הצרעת ובמצורע עצמו.
פרשנים רבים לאורך כל הדורות עוסקים רבות בעניין המחלה המיוחדת הזאת.
חז"ל בפרשה אומרים, שהצרעת באה בגלל עוון לשון הרע ולכן יש לחפש קשר ישיר בין החטא והאמצעים בהם החולה נפש והגוף במחלה צריך לנקוט כדי להיטהר מעוונות מחלתו.
רבי יצחק בן עראמה זצ"ל בספרו עקדת יצחק מביא הסבר מיוחד משלו.
הוא מביא סיפור על רוכל אחד שהיה מכריז וקורא למי שרוצה לקנות סם חיים. ורבי ינאי בא ואמר שכל ימיו היה קורא את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב?, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" וגם במשלי כתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", והרוכל הזה לימד את רבי ינאי מי האיש שחפץ חיים. לכן מזה מזהיר את ישראל: "זאת תורת המצורע" - המוציא שם רע.
רבי יצחק עראמה מסביר את דברי רבי ינאי בהקדמה השקפתית על מהות האדם והחיים. אחד הדברים שמאפיינים את האדם ומביאים אותו לבעל ערך מעל כל חי הוא יכולת הדיבור, וכפי שמתרגם האונקלוס את המילים "ויפח באפיו נשמת חיים" - "רוח ממללא" שהכוונה לכח המחשבה של האדם והדיבור הוא מכשיר טכני שמוציא לפועל את המחשבה, בבחינת "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון".
שני הדברים, המחשבה והדיבור, קשורים זה בזה. הם מבטאים את העליונות של האדם על החי. מתוך חשיבות הדיבור שקובע את מהות האדם חייב הדיבור להיות בעל תוכן מיוחד.
ההגבלה טובה לאדם אפילו בדברי חכמה ולא כל שכן בדברי שטות או לשון הרע. אדם שמזיק בדיבורו לא יכול להיחשב כ "חי מדבר" אלא כפי שכתוב במשלי "כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומוות".  המקלל ומרע בשפתיו כאילו סוקל באבנים ובוודאי על ידי כך לא מותר האדם על החי.
שנזכה שתתקיים בנו התפילה "אלוקי נצור לשוני מרע".

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית


תודות : לצחי מכאלי

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם





יום שלישי, 19 בינואר 2016

אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ו



 

 

האדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.

 

     ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר: "טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו" (תהלים קיא, ה(.  הן לה' הארץ ומלואה, לו הכסף ולו הזהב. מדוע שוררת כזו דחקות בהיכלי התורה, וראשי הישיבה נאלצים לקחת מקל נדודים ולגלות לארצות נכר, כדי שבעולם כולו יזכרו שיש תורה ולומדי תורה, ויטלו חלק בהחזקתה. וזהו שנאמר: "טרף", מלשון: "מי ישלו ומי יטרף". כלומר טלטולים ונדודים, "נתן ליראיו", הם ראשי הישיבות, כדי להזכיר לעולם כולו את בריתו, זו התורה (נדרים לב ע"א), ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה(.

 

     הרב וולבה כותב שכאשר את אומרת "ברוך אתה", כל הסתר הפנים מסתלק והקב"ה נוכח פתאום, כי קראת לו. אמרת "אתה" והוא התייצב כדי להיות איתךִלא אירא רע כי אתה עימדי.

 

     ידוע מפי ספרים וסופרים שע"י שהאדם שומר פיו ולשונו בעת התפילה מלדבר דברי-אחרים - זוכה לפרנסה. וכלשונו של ה"מי שבירך" מהתוספות יו"ט ז"ל. וזהו "ה' ילחם לכם", שה ' ישפיע עליכם לחם לאכול, בתנאי "ואתם תחרישון" בעת התפילה . )כ"ק אדמו"ר מסקאליע זצוק"ל - ניצוצי אורות עמ' א'(

 

בנערינו ובזקננו נלך. (דברים טובים, פרשת בא)

     הסיפור אירע לפני למעלה מ-70 שנה השלג נערם לגובה שמונים ס"מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת "תורה ודעת" נשארו תלמידי הישיבה בחדרם בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש השוכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים של מצור החלו שלושה בחורים מבני הישיבה לדאוג: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה רבי שלמה היימן. מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה היתה מסירות נפשו להרבצת תורה, ובודאי גם מחר הוא יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא לא ימצא שם איש. החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש ונגיע לשיעור.

     בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם בשלג ללא פגע, והגיעו לבית מדרש ריק מאדם, כפי ששיערו. המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, מגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי שלג, אך פניו מאירות. הביט ראש הישיבה בחיוך בשלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו ממאמץ מחשבתי, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה. בסיום השיעור נגשו שלשת הבחורים אל ראש הישיבה ושאלוהו: "מדוע התאמץ הרב כל כך, הלא רק שלושה בחורים אנו. יכולנו להקשיב גם אם היה לוחש...?!"  הרצין ראש הישיבה והשיב: "אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר בידכם את לפיד התורה לכם, לילדיכם, לנכדיכם ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק, איך הם ישמעו".

     נאמר בתורה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" )שמות י', ב'). מדוע התורה לא מסתפקת בכך שרק האב יספר את כל אשר קרה במצרים, והחיוב מוטל גם על הסב התשובה היא שהעברת לפיד האמונה מאב לבנו תלויה בכך שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם יעבור המסר היהודי באופן הנכון, בעוצמה, בחום ובאהבה, תהיה ההצלחה לא רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים

חוויית השבוע שלי