הפרשה השנייה שנקרא בשבת, פרשת "מצורע", כשמה כן
היא עוסקת בעניין מחלת הצרעת ובמצורע עצמו.
פרשנים רבים לאורך כל הדורות עוסקים רבות בעניין המחלה המיוחדת הזאת.
חז"ל בפרשה אומרים, שהצרעת באה בגלל עוון לשון הרע ולכן יש לחפש
קשר ישיר בין החטא והאמצעים בהם החולה נפש והגוף במחלה צריך לנקוט כדי להיטהר
מעוונות מחלתו.
רבי יצחק בן עראמה זצ"ל בספרו עקדת יצחק מביא הסבר מיוחד משלו.
הוא מביא סיפור על רוכל אחד שהיה מכריז וקורא למי שרוצה לקנות סם
חיים. ורבי ינאי בא ואמר שכל ימיו היה קורא את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים
אוהב ימים לראות טוב?, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" וגם במשלי כתוב:
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", והרוכל הזה לימד את רבי ינאי
מי האיש שחפץ חיים. לכן מזה מזהיר את ישראל: "זאת תורת המצורע" -
המוציא שם רע.
רבי יצחק עראמה מסביר את דברי רבי ינאי בהקדמה השקפתית על מהות האדם
והחיים. אחד הדברים שמאפיינים את האדם ומביאים אותו לבעל ערך מעל כל חי הוא יכולת
הדיבור, וכפי שמתרגם האונקלוס את המילים "ויפח באפיו נשמת חיים"
- "רוח ממללא" שהכוונה לכח המחשבה של האדם והדיבור הוא מכשיר
טכני שמוציא לפועל את המחשבה, בבחינת "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון".
שני הדברים, המחשבה והדיבור, קשורים זה בזה. הם מבטאים את העליונות
של האדם על החי. מתוך חשיבות הדיבור שקובע את מהות האדם חייב הדיבור להיות בעל
תוכן מיוחד.
ההגבלה טובה לאדם אפילו בדברי חכמה ולא כל שכן בדברי שטות או לשון
הרע. אדם שמזיק בדיבורו לא יכול להיחשב כ "חי מדבר" אלא כפי שכתוב במשלי
"כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומוות". המקלל ומרע בשפתיו כאילו סוקל באבנים ובוודאי על
ידי כך לא מותר האדם על החי.
שנזכה שתתקיים בנו התפילה "אלוקי נצור לשוני מרע".
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
תודות : לצחי מכאלי
ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק
שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם
