אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ז

ברכה קללה ר"ת ב'ריאות ר'חמים כ'בוד ה'צלחה ק'בורה ל'בטים ל'חצים ה'וצאות.

    בשבת קודש נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה. דבר זה מורה על האמונה והביטחון בה' שהוא הזן ומפרנס את כולנו. לא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא, ומצפים ומייחלים שתסתיים השבת ויוכלו לשוב לעסקיהם. אדרבה עלינו להשתוקק מתי תגיע השבת שהיא יום מנוחה בו אנו פטורים מעשיית מלאכה.

     הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, יקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.

     ולדעת שהכול מאת ד'. היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים,  אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך , ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.

האש בכפר )מעשיהם של צדיקים(.

     רבי אברהם אביש. רבה של פרנקפורט ע"נ (על נהר) מיין נסע למקום כלשהו, ובדרכו נאלץ לעבור בכפר נוצרי. אותו יום - יום 'חגם' של הנוצרים. ביום זה שותים הגויים, סובאים ומתהוללים, ואם יהודי היה עובר בקרבתם – אוי ל?? מהגויים השיכורים.  העגלון ביקש לעקוף את הכפר ולנסוע בדרך צדדית. אך אותה דרך הייתה זרועה באבנים, ומחמת הצער שיגרם לסוסים בעת שינהגו בהם, הרב סירב להצעה, הרב אמר מוטב להמתין כרבע שעה במבואות הכפר, ואז תפרוץ דליקה בבית יראתם, ובזמן שהם יהיו טרודים בכיבוי האש נוכל לעבור בשלום דרך הכפר. וכך עשו המתינו רבע שעה, ואז אותת הרבי לעגלון לצאת לדרך.

     העגלון השתאה לשמוע דברי הרבי: "מה פירוש הדבר, שתפרוץ אש והכול יהיו טרודים בכיבויה? כיצד יתכן שלפתע תפרוץ דליקה? וכיצד יודע זאת הרבי מראש?! יצא העגלון לדרך, ובליבו-פחד. כרגע אין זכר לאש ולשריפה... ידע העגלון כי בעת שהוא נמצא ליד הרבי, אין לו מה לחשוש, ובכל זאת חזה בדמיונו כיצד מתנפלים הגויים על עגלתו... כך התנהלה העגלה עד למרכז הכפר. והנה שם צעקות בהלה וצווחות פחד! עשן שחור התמר אל על. מנין בא? כמובן, מבית יראתם של הגויים.  נהרו בני הכפר אל הבניין העולה בלהבות כדי להציל את הניתן להציל – ובינתיים עברה עגלתו של הרבי ברחובות הכפר מבלי שאיש יתן דעתו עליה... העגלון היה אחוז תמיהה. ותמיהתו גדלה כאילו שותקה לשונו... רק כאשר יצאו מהכפר שב אליו הדיבור. הוא עצר את העגלה ופנה אל הרבי כשתימהון נסוך על פניו: "כיצד ידע הרבי מראש מה יתרחש בכפר? כלום חזה זאת ברוח הקודש? השיב לו רבי אברהם אביש: "כל ימי נזהר אני שלא לחלל את לשוני בדברי שקר ובדברים שאינם ראויים –  ואפילו בשעת הדחק. על כן", המשיך במעין תמימות, "כאשר מוציא אני דבר מה מפי - מקיימים זאת מן השמים... גם אתה", המשיך הרבי, "תוכל להגיע לידי כך שמן השמים יקיימו את דבריך, וזאת אם תשמור ותנצור לשונך . ורמז לכך מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, כאשר האדם אינו מחלל את פיו, או אז, כל אשר יגזור – יתקיים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ז

 

"אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

     אין קיצורי דרך אל עבר הפסגה. מתקדמים בפסיעות מדודות ובטוחות עד למטרה. בדרך ליעד צוברים הישגים, אך גם כישלונות הן חלק בלתי נמנע בהתקדמות. הערכת המכשול ולמידה מטעויות הן הכנה להמשך העלייה. 'כִּי שֶׁבַע ייּפוֹל צַדִּיק וָקָם' צדיק נבנה מתוך שהנפילות חיזקו אותו ומהן למד להתמודד. (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא. (הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים")

     "יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא שעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אע"פ שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפילתו ועושה חפצו". ("ספר חסידים")

אחריות (פניני עין חמד, גיליון 547)

     דממה השתררה באולם הישיבה. רק בכיו החנוק של אחד מבחורי הישיבה נשמע. דמעות חמות ניגרו על לחייו והוא התקשה להירגע. חבריו ניסו לשחזר את אשר אירע זה לא מכבר. לפני זמן קצר הם ישבו סביב השולחן, באווירה הנעימה של חנוכה, לאחר הדלקת הנרות ושירת במזמורים. עתה משסיימו את תפילתם החליטו להעביר את הזמן הנותר והשתעשעו במשחק קלפים. לפתע נכנס לאולם רבנו , בעל 'ייטב לב'. הוא קרא לאותו בחור הצידה, לחש באוזנו כמה מילים, ופתאום פרץ הבחור בבכי מר קורע לב. מה פשר הבכי ומה אמר הרבי? הסתקרנו. החברים ניסו לדלות מפיו פרטים, אך הוא נצר את לשונו וכבש את סודו. כך שנים רבות שמר את סיפורו. רק ערב מלחמת-העולם השנייה סיפר באזני אחד מרבותיו:

     בישיבה שבה למד הייתה קרן צדקה ששימשה לקניית בגדים לבחורים עניים. בכל ערב ראש השנה היו בחורי הישיבה מבקרים בבתי בעלי הבתים ומתרימים לטובת הקרן. גם מיודעינו קיבל רשימת כתובות ויצא לדרכו. במשך כל היום כיתת את רגליו, התרים לפי רשימת בעלי הבתים שהיה ברשותו ומאמציו הוכתרו בהצלחה. הללו תרמו בעין יפה. ההצלחה דרבנה אותו להמשיך, והוא סיים את מלאכת ההתרמה סמוך לחג ממש. הוא לא הספיק לאכול דבר והרעב הציק לו מאוד. הנוהג בישיבה היה כי הבחורים אוכלים את ארוחותיהם אצל בעלי בתים קבועים. מיודענו היה רגיל לאכול בבית הגביר ר' קלמן, אשר החזיק בית כנסת משלו. הלך הבחור לאותו בית כנסת והמתין לתחילת התפילה. כשהתיישב בבית-הכנסת חש שעיניו נעצמות. הוא הניח את ראשו על השולחן... ונרדם.

     בשנתו זו חלם חלום, ובו מצא את עצמו ניצב לפני ביה"ד של מעלה. כל חייו עוברים לפניו. חבילות של מעשים טובים מוצגים שם, מנסים להכריע את הכף, אך המצב מר. המעשים הטובים תמו, ואילו מלאכי החבלה מוסיפים להביא עוד משלהם. באימה ורעד הוא ממתין להכרעה. והנה הב''ד פוסק כי באותה שנה יחזיר את נשמתו ליוצרו! בחלומו הרגיש את הפחד האימה הבושה והחרטה. לפתע התייצב לצידו רבו הקדוש, ה 'ייטב לב'. הוא קרא אל ביה''ד" בקריאה לעזרת תלמידו: "הלוא צעיר הוא, ומה הספיק לעשות בחייו? אנא השאירוהו בחיים, ואני אהיה ערב עליו ואחראי לו ". בעודו אומר את הדברים תפס את הבחור ומשך אותו אליו. נעשה רעש בשמים. דבריו של הרב התקבלו וכרוז יצא כי יזכה לאריכות ימים. באותו רגע התעורר הבחור. מזיע מהאימה, נרגש ומותש מהחלום הנורא הרים את ראשו ונדהם לגלות כי ביה"כ ריק לגמרי. התברר כי תפילת ליל ראש השנה הסתיימה כבר, וכי לא הרגיש בתחילתה ובסיומה. הוא התפלל ביחידות, בלב שבור על שהחמיץ את תפילת ראש ה- שנה בציבור. כשסיים להתפלל הלך לבית הגביר ר' קלמן. למרבה אכזבתו התברר לו כי הסעודה כבר נסתיימה. "בוודאי הלך בעל-הבית עם אורחיו אל בית- מדרשו של הרבי", הרהר. הלך הבחור אל בית-המדרש, ומצא את הרבי בעיצומה של עריכת ה 'שולחן'. הוא נעמד בקצה השולחן והביט בנעשה, תוהה מניין ישיג עכשיו יין לקידוש וחלות לסעודת החג. פתאום פנה הרבי אל שמשו והורה לו למלא גביע יין ולהביא שתי חלות, ולמוסרם לבחור העומד בקצה השולחן. ברגע זה היה ברור לו כי הרבי יודע על החלום ועל כל מה שעבר עליו. הוא קידש על היין ואכל את סעודת החג.

     הגיעו עשרת ימי תשובה. כמנהג חסידים עבר לפני הרבי ומסר 'קוויטל' ובו ביקש את ברכת השנה החדשה. הוא ציפה כי הרבי יאמר דבר מה הקשור בחלום המסעיר. לאכזבתו, הרבי לא אמר מאומה. לפתע עבר הרהור במוחו: אולי החלום אין בו ממש? אולי הרבי שלח לו יין וחלות משום שהבחין כי בא מאוחר והוא רעב? המחשבה השתרשה והתחזקה בליבו. כשבאו הימים שלפני חג-הסוכות החליט 'לנסות' את הרבי שוב. הוא עשה מאמצים להימנות עם הבחורים הבונים את סוכת הרבי. "אם החלום אמיתי, ודאי אזכה להתייחסות כלשהי מהרבי בשעות בהן אעסוק בבניית הסוכה, בנוכחותו", אמר בליבו. אך גם עתה לא זכה לשום תגובה. הרבי לא דיבר איתו בדרך שונה מדיבורו לבחורים האחרים, ואף זאת רק בדברים הקשורים לבניית הסוכה. "אם-כן", סיכם הבחור, "כל עניין החלום אינו אמת. עתה אוכל להיות רגוע יותר שאין מידת הדין מעלי". חלפו החגים והבחור לא שינה מדרכיו. אם בתחילה חשב לקחת את עצמו בידיים ולהתחזק בעבודת ה' ובתכליתו האמתית. הרי עכשיו שהוא רואה כי אין ממש בחלום, אין צורך במיוחד להשתפר במעשי , וכך סבר עד שהגיעו ימי החנוכה. היה זה באותו ערב בו ישב עם חבריו ושיחק קלפים. באותו רגע נכנס הרבי לביהמ"ד, קרא לבחור הצידה ולחש באוזנו: "וכי לשם כך קיבלתי עליי את האחריות עליך? התחייבתי לשמור עליך שתלמד ולא תבטל את זמנך . ואתה מבלה בהבלים?!" - "עתה תוכל להבין מדוע פרצתי בבכי מר באותו ליל חנוכה", סיים את סיפורו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ו

 

בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

    הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום כיפור, מתחיל מיום ראשון סליחות. (הרה"ק מסטרעליסק(

     העיקרון הפיזיקאלי של כוח התגובה מלמדנו: אם גוף אחד פועל על גוף שני בכוח - פועל השני על הראשון, באותו כוח ובכוון שונה. למשל, כשמכווצים קפיץ כלפי מטה - נגרם לחץ ותנופה כלפי מעלה. נמצא שדווקא תהליך הירידה, הוא המחיש והמאיץ, בסופו של דבר, את תנופת העלייה. כך שנו חז"ל במדרש (שמות רבה לא, ג) "גלגל הוא חוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." "מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה.. מתוך נפילה - קימה, שנאמר 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. ודרשו על כך חז"ל (מדרש תהלים) "אלמלא נפלתי - לא קמתי. ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי".

     ישנו סיפור פלאי בירושלמי (מסכת תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את... כלבו! הרב,  שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין אותי, כלב זה, אינו "סתם כלב"... מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתופסה,  והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה. וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ

"והַּיָתֹום והָאַלמָנָה אֲשֶר ּבִשעָרֶיָך" (דברים י"ד, כ"ט(  )אדרבה תן בליבנו(

     את המעשה הבא, שאירע לפני כמה עשרות שנים באירופה, סיפר רבי אשר דרוק:   

     היו שני ילדים שלמדו יחד בחידר. לאחד קראו יענקל'ה ולשני קראו יוסי [אין אלו שמותיהם האמתיים, רק לצורך הסיפור]. בגיל צעיר התייתם יוסי, התייתם מאביו, לא עלינו. יום אחד צועד יענקל'ה ברחוב, ובאמצע הדרך מי מגיע מולו? חברו יוסי עם אמו האלמנה. בזמנם, נעלים חדשות היו מצרך יקר שקנו אותו פעם בכמה שנים. לכבוד פסח היו קונים מתנה לילד – נעלים חדשות. היתה זו מתנה הרבה יותר גדולה מאופנים בימינו!  ובכן, יוסי היתום רואה שלחברו, יענקל'ה, יש נעלים חדשות באמצע החורף. התחיל יוסי לבכות לאמו האלמנה: " אמא, גם אני רוצה נעלים חדשות!..." הנעלים שלו קרועות ובלויות, מחוררות מכל הכוונים. אמו האלמנה,  שמצבה הכלכלי היה קשה, אמרה לבנה: "יוסי, אין לי עכשיו בשום אופן כסף לקנות נעלים. אולי עוד כמה חודשים, לקראת הפסח, אעשה מאמץ ואוכל לרכוש עבורך זוג נעלים". אבל יוסי מתעקש: " לא, אני רוצה נעלים חדשות עכשיו! הנה תראי, אמא, נכנסים לי מים לתוך הנעלים".יענקל'ה, שהיה ילד מאד רחום, ראה שיוסי היתום כל כך בוכה. פנה אליו ואמר: "יוסי, קח את הנעלים שלי". אמא של יוסי לא הסכימה. "מה פתאום תביא לו את הנעלים שלך?!" אבל כידוע לכולם, כשילדים מחליטים משהו – אי אפשר להזיז אותם מההחלטה... ובכן, יענקל'ה הוריד את הנעלים ונתנם ליוסי, ויוסי נתן לו את שלו. פעם לא היו מודדים את הנעלים אם הן מתאימות או לא. מכניסים את הרגלים והולכים... יוסי היה שמח וטוב לב. יענקל'ה נתן לו את הנעלים החדשות שלו. אמו נסתה למחות, אך הם כבר נעלו כל אחד את נעלי השני והסתלקו מן המקום בצהלה.  

     לאחר תקופה חלתה אמו האלמנה של יוסי רח"ל ונפטרה. יוסי נהיה יתום מאבא ואמא. יענקל'ה כל כך ריחם עליו. הוא בא הביתה ואמר לאביו: "יוסי, החבר שלי, נפטרו לו שני ההורים, אני רוצה להביא אותו אלינו הביתה". אולם אבא של יענקל'ה סרב. היתה להם דירת חדר והרבה ילדים. "מצטער, אך הדבר בלתי אפשרי", אמר האבא, "גם אם אני רוצה אין לנו מקום". "אבא, אתה מוכרח!" התחנן יענקל'ה, אך האב בשלו.  למחרת, מחכים ליענקל'ה שיחזור מהחידר, לא מגיע. השעה כבר חמש , שש, שבע, שמונה בערב – ויוסי לא מגיע. התחילו לחפש. בתשע וחצי בלילה מצאו את יענקל'ה ויוסי באיזה בית כנסת, שוכבים על ספסל אחורי וישנים. התברר כי יענקל'ה כל כך ריחם על החבר שלו, יוסי היתום, שהוא אמר לו: "אני לא עוזב אותך, בוא ונישן ביחד בבית כנסת". אביו של יענקל'ה העיר אותם, ולקח את שניהם הביתה.  אחרי יומיים-שלושה פרצה מלחמת העולם השניה, וכל אחד ברח למקום אחר.

     אחרי גלגולים רבים הגיע יענקל'ה לארץ ישראל, ואילו יוסי היתום התגלגל והגיע לארצות הברית. עברו שנים מאז. יענקל'ה, שכבר נקרא ר' יעקב, נעשה אברך והתגורר בירושלים עיר הקודש. הוא אירס את הבת הגדולה שלו בשעה טובה ומוצלחת ולא ידע מהיכן ישלם אפילו פרוטה לחתונה. היה זה בדיוק תשעה באב, כמה שנים אחרי ששחררו את הכותל. הוא אמר לאשתו: "אני הולך להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם". אמרה לו אשתו: "יענקל'ה, כל כך חם, ואתה צם..." אמר לה: "אף על פי כן". הלך לכותל,  התפלל ואמר קינות. אחרי שסיים נעמד ליד הכותל להתפלל מעט.  הוא שם לב שאיזה יהודי אמריקאי מסתכל עליו, והדבר הפריע לו מעט.  אמר ר' יעקב לעצמו: "אולי אני סתם מדמיין". עזב את מקומו ועבר למקום יותר מרוחק בכותל, להתפלל שם. לא חולפות שתי דקות והאמריקאי שוב עוקב אחריו... הוא לא יכול יותר להתאפק, הסתובב אליו ושאל: "ר' איד, אתה רוצה משהו ממני?" " אמור לי", שאל האמריקאי, "קוראים לך יעקנל'ה?" " כן, אני יעקב". "אתה היית בילדותך בפולין?" "כן". הוציא האמריקאי מכיסו חבילה של עשרת אלפים דולר [בזמנם זה היה כמו לפחות מאה חמישים אלף דולר היום] ואמר לו בבכיות: "זה בשביל הנעלים שנתת לי כשהייתי יתום ורציתי נעלים" . יענקל'ה היה בהלם מוחלט. ויוסי מצדו המשיך להתלהב, הלך לקרוא לאשתו: "בואי אתי. את זוכרת שסיפרתי לך שהיה ילד שריחם עלי, ולקח אותי לאיזה בית כנסת לישון ביחד? הנה, זה הוא" . היהודי האמריקאי הזה חתן לו את כל ילדיו בכבוד. הקב"ה הראה כאן עין בעין ש"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". הוא עשה חסד עם חברו כשהם היו ילדים – וחברו השיב לו בכפל כפלים כשנזקק הוא לעזרתו.  על עזרה לזולת, על עניינים שבין אדם לחברו – משלם הקב"ה שכר,  גם כאן, בעולם הזה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/