אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ז

 

"אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

     אין קיצורי דרך אל עבר הפסגה. מתקדמים בפסיעות מדודות ובטוחות עד למטרה. בדרך ליעד צוברים הישגים, אך גם כישלונות הן חלק בלתי נמנע בהתקדמות. הערכת המכשול ולמידה מטעויות הן הכנה להמשך העלייה. 'כִּי שֶׁבַע ייּפוֹל צַדִּיק וָקָם' צדיק נבנה מתוך שהנפילות חיזקו אותו ומהן למד להתמודד. (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא. (הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים")

     "יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא שעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אע"פ שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפילתו ועושה חפצו". ("ספר חסידים")

אחריות (פניני עין חמד, גיליון 547)

     דממה השתררה באולם הישיבה. רק בכיו החנוק של אחד מבחורי הישיבה נשמע. דמעות חמות ניגרו על לחייו והוא התקשה להירגע. חבריו ניסו לשחזר את אשר אירע זה לא מכבר. לפני זמן קצר הם ישבו סביב השולחן, באווירה הנעימה של חנוכה, לאחר הדלקת הנרות ושירת במזמורים. עתה משסיימו את תפילתם החליטו להעביר את הזמן הנותר והשתעשעו במשחק קלפים. לפתע נכנס לאולם רבנו , בעל 'ייטב לב'. הוא קרא לאותו בחור הצידה, לחש באוזנו כמה מילים, ופתאום פרץ הבחור בבכי מר קורע לב. מה פשר הבכי ומה אמר הרבי? הסתקרנו. החברים ניסו לדלות מפיו פרטים, אך הוא נצר את לשונו וכבש את סודו. כך שנים רבות שמר את סיפורו. רק ערב מלחמת-העולם השנייה סיפר באזני אחד מרבותיו:

     בישיבה שבה למד הייתה קרן צדקה ששימשה לקניית בגדים לבחורים עניים. בכל ערב ראש השנה היו בחורי הישיבה מבקרים בבתי בעלי הבתים ומתרימים לטובת הקרן. גם מיודעינו קיבל רשימת כתובות ויצא לדרכו. במשך כל היום כיתת את רגליו, התרים לפי רשימת בעלי הבתים שהיה ברשותו ומאמציו הוכתרו בהצלחה. הללו תרמו בעין יפה. ההצלחה דרבנה אותו להמשיך, והוא סיים את מלאכת ההתרמה סמוך לחג ממש. הוא לא הספיק לאכול דבר והרעב הציק לו מאוד. הנוהג בישיבה היה כי הבחורים אוכלים את ארוחותיהם אצל בעלי בתים קבועים. מיודענו היה רגיל לאכול בבית הגביר ר' קלמן, אשר החזיק בית כנסת משלו. הלך הבחור לאותו בית כנסת והמתין לתחילת התפילה. כשהתיישב בבית-הכנסת חש שעיניו נעצמות. הוא הניח את ראשו על השולחן... ונרדם.

     בשנתו זו חלם חלום, ובו מצא את עצמו ניצב לפני ביה"ד של מעלה. כל חייו עוברים לפניו. חבילות של מעשים טובים מוצגים שם, מנסים להכריע את הכף, אך המצב מר. המעשים הטובים תמו, ואילו מלאכי החבלה מוסיפים להביא עוד משלהם. באימה ורעד הוא ממתין להכרעה. והנה הב''ד פוסק כי באותה שנה יחזיר את נשמתו ליוצרו! בחלומו הרגיש את הפחד האימה הבושה והחרטה. לפתע התייצב לצידו רבו הקדוש, ה 'ייטב לב'. הוא קרא אל ביה''ד" בקריאה לעזרת תלמידו: "הלוא צעיר הוא, ומה הספיק לעשות בחייו? אנא השאירוהו בחיים, ואני אהיה ערב עליו ואחראי לו ". בעודו אומר את הדברים תפס את הבחור ומשך אותו אליו. נעשה רעש בשמים. דבריו של הרב התקבלו וכרוז יצא כי יזכה לאריכות ימים. באותו רגע התעורר הבחור. מזיע מהאימה, נרגש ומותש מהחלום הנורא הרים את ראשו ונדהם לגלות כי ביה"כ ריק לגמרי. התברר כי תפילת ליל ראש השנה הסתיימה כבר, וכי לא הרגיש בתחילתה ובסיומה. הוא התפלל ביחידות, בלב שבור על שהחמיץ את תפילת ראש ה- שנה בציבור. כשסיים להתפלל הלך לבית הגביר ר' קלמן. למרבה אכזבתו התברר לו כי הסעודה כבר נסתיימה. "בוודאי הלך בעל-הבית עם אורחיו אל בית- מדרשו של הרבי", הרהר. הלך הבחור אל בית-המדרש, ומצא את הרבי בעיצומה של עריכת ה 'שולחן'. הוא נעמד בקצה השולחן והביט בנעשה, תוהה מניין ישיג עכשיו יין לקידוש וחלות לסעודת החג. פתאום פנה הרבי אל שמשו והורה לו למלא גביע יין ולהביא שתי חלות, ולמוסרם לבחור העומד בקצה השולחן. ברגע זה היה ברור לו כי הרבי יודע על החלום ועל כל מה שעבר עליו. הוא קידש על היין ואכל את סעודת החג.

     הגיעו עשרת ימי תשובה. כמנהג חסידים עבר לפני הרבי ומסר 'קוויטל' ובו ביקש את ברכת השנה החדשה. הוא ציפה כי הרבי יאמר דבר מה הקשור בחלום המסעיר. לאכזבתו, הרבי לא אמר מאומה. לפתע עבר הרהור במוחו: אולי החלום אין בו ממש? אולי הרבי שלח לו יין וחלות משום שהבחין כי בא מאוחר והוא רעב? המחשבה השתרשה והתחזקה בליבו. כשבאו הימים שלפני חג-הסוכות החליט 'לנסות' את הרבי שוב. הוא עשה מאמצים להימנות עם הבחורים הבונים את סוכת הרבי. "אם החלום אמיתי, ודאי אזכה להתייחסות כלשהי מהרבי בשעות בהן אעסוק בבניית הסוכה, בנוכחותו", אמר בליבו. אך גם עתה לא זכה לשום תגובה. הרבי לא דיבר איתו בדרך שונה מדיבורו לבחורים האחרים, ואף זאת רק בדברים הקשורים לבניית הסוכה. "אם-כן", סיכם הבחור, "כל עניין החלום אינו אמת. עתה אוכל להיות רגוע יותר שאין מידת הדין מעלי". חלפו החגים והבחור לא שינה מדרכיו. אם בתחילה חשב לקחת את עצמו בידיים ולהתחזק בעבודת ה' ובתכליתו האמתית. הרי עכשיו שהוא רואה כי אין ממש בחלום, אין צורך במיוחד להשתפר במעשי , וכך סבר עד שהגיעו ימי החנוכה. היה זה באותו ערב בו ישב עם חבריו ושיחק קלפים. באותו רגע נכנס הרבי לביהמ"ד, קרא לבחור הצידה ולחש באוזנו: "וכי לשם כך קיבלתי עליי את האחריות עליך? התחייבתי לשמור עליך שתלמד ולא תבטל את זמנך . ואתה מבלה בהבלים?!" - "עתה תוכל להבין מדוע פרצתי בבכי מר באותו ליל חנוכה", סיים את סיפורו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ו

 

בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

    הכתיבה והחתימה של ראש השנה ויום כיפור, מתחיל מיום ראשון סליחות. (הרה"ק מסטרעליסק(

     העיקרון הפיזיקאלי של כוח התגובה מלמדנו: אם גוף אחד פועל על גוף שני בכוח - פועל השני על הראשון, באותו כוח ובכוון שונה. למשל, כשמכווצים קפיץ כלפי מטה - נגרם לחץ ותנופה כלפי מעלה. נמצא שדווקא תהליך הירידה, הוא המחיש והמאיץ, בסופו של דבר, את תנופת העלייה. כך שנו חז"ל במדרש (שמות רבה לא, ג) "גלגל הוא חוזר בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." "מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה.. מתוך נפילה - קימה, שנאמר 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. ודרשו על כך חז"ל (מדרש תהלים) "אלמלא נפלתי - לא קמתי. ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי".

     ישנו סיפור פלאי בירושלמי (מסכת תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את... כלבו! הרב,  שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין אותי, כלב זה, אינו "סתם כלב"... מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתופסה,  והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה. וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ

"והַּיָתֹום והָאַלמָנָה אֲשֶר ּבִשעָרֶיָך" (דברים י"ד, כ"ט(  )אדרבה תן בליבנו(

     את המעשה הבא, שאירע לפני כמה עשרות שנים באירופה, סיפר רבי אשר דרוק:   

     היו שני ילדים שלמדו יחד בחידר. לאחד קראו יענקל'ה ולשני קראו יוסי [אין אלו שמותיהם האמתיים, רק לצורך הסיפור]. בגיל צעיר התייתם יוסי, התייתם מאביו, לא עלינו. יום אחד צועד יענקל'ה ברחוב, ובאמצע הדרך מי מגיע מולו? חברו יוסי עם אמו האלמנה. בזמנם, נעלים חדשות היו מצרך יקר שקנו אותו פעם בכמה שנים. לכבוד פסח היו קונים מתנה לילד – נעלים חדשות. היתה זו מתנה הרבה יותר גדולה מאופנים בימינו!  ובכן, יוסי היתום רואה שלחברו, יענקל'ה, יש נעלים חדשות באמצע החורף. התחיל יוסי לבכות לאמו האלמנה: " אמא, גם אני רוצה נעלים חדשות!..." הנעלים שלו קרועות ובלויות, מחוררות מכל הכוונים. אמו האלמנה,  שמצבה הכלכלי היה קשה, אמרה לבנה: "יוסי, אין לי עכשיו בשום אופן כסף לקנות נעלים. אולי עוד כמה חודשים, לקראת הפסח, אעשה מאמץ ואוכל לרכוש עבורך זוג נעלים". אבל יוסי מתעקש: " לא, אני רוצה נעלים חדשות עכשיו! הנה תראי, אמא, נכנסים לי מים לתוך הנעלים".יענקל'ה, שהיה ילד מאד רחום, ראה שיוסי היתום כל כך בוכה. פנה אליו ואמר: "יוסי, קח את הנעלים שלי". אמא של יוסי לא הסכימה. "מה פתאום תביא לו את הנעלים שלך?!" אבל כידוע לכולם, כשילדים מחליטים משהו – אי אפשר להזיז אותם מההחלטה... ובכן, יענקל'ה הוריד את הנעלים ונתנם ליוסי, ויוסי נתן לו את שלו. פעם לא היו מודדים את הנעלים אם הן מתאימות או לא. מכניסים את הרגלים והולכים... יוסי היה שמח וטוב לב. יענקל'ה נתן לו את הנעלים החדשות שלו. אמו נסתה למחות, אך הם כבר נעלו כל אחד את נעלי השני והסתלקו מן המקום בצהלה.  

     לאחר תקופה חלתה אמו האלמנה של יוסי רח"ל ונפטרה. יוסי נהיה יתום מאבא ואמא. יענקל'ה כל כך ריחם עליו. הוא בא הביתה ואמר לאביו: "יוסי, החבר שלי, נפטרו לו שני ההורים, אני רוצה להביא אותו אלינו הביתה". אולם אבא של יענקל'ה סרב. היתה להם דירת חדר והרבה ילדים. "מצטער, אך הדבר בלתי אפשרי", אמר האבא, "גם אם אני רוצה אין לנו מקום". "אבא, אתה מוכרח!" התחנן יענקל'ה, אך האב בשלו.  למחרת, מחכים ליענקל'ה שיחזור מהחידר, לא מגיע. השעה כבר חמש , שש, שבע, שמונה בערב – ויוסי לא מגיע. התחילו לחפש. בתשע וחצי בלילה מצאו את יענקל'ה ויוסי באיזה בית כנסת, שוכבים על ספסל אחורי וישנים. התברר כי יענקל'ה כל כך ריחם על החבר שלו, יוסי היתום, שהוא אמר לו: "אני לא עוזב אותך, בוא ונישן ביחד בבית כנסת". אביו של יענקל'ה העיר אותם, ולקח את שניהם הביתה.  אחרי יומיים-שלושה פרצה מלחמת העולם השניה, וכל אחד ברח למקום אחר.

     אחרי גלגולים רבים הגיע יענקל'ה לארץ ישראל, ואילו יוסי היתום התגלגל והגיע לארצות הברית. עברו שנים מאז. יענקל'ה, שכבר נקרא ר' יעקב, נעשה אברך והתגורר בירושלים עיר הקודש. הוא אירס את הבת הגדולה שלו בשעה טובה ומוצלחת ולא ידע מהיכן ישלם אפילו פרוטה לחתונה. היה זה בדיוק תשעה באב, כמה שנים אחרי ששחררו את הכותל. הוא אמר לאשתו: "אני הולך להתפלל בכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם". אמרה לו אשתו: "יענקל'ה, כל כך חם, ואתה צם..." אמר לה: "אף על פי כן". הלך לכותל,  התפלל ואמר קינות. אחרי שסיים נעמד ליד הכותל להתפלל מעט.  הוא שם לב שאיזה יהודי אמריקאי מסתכל עליו, והדבר הפריע לו מעט.  אמר ר' יעקב לעצמו: "אולי אני סתם מדמיין". עזב את מקומו ועבר למקום יותר מרוחק בכותל, להתפלל שם. לא חולפות שתי דקות והאמריקאי שוב עוקב אחריו... הוא לא יכול יותר להתאפק, הסתובב אליו ושאל: "ר' איד, אתה רוצה משהו ממני?" " אמור לי", שאל האמריקאי, "קוראים לך יעקנל'ה?" " כן, אני יעקב". "אתה היית בילדותך בפולין?" "כן". הוציא האמריקאי מכיסו חבילה של עשרת אלפים דולר [בזמנם זה היה כמו לפחות מאה חמישים אלף דולר היום] ואמר לו בבכיות: "זה בשביל הנעלים שנתת לי כשהייתי יתום ורציתי נעלים" . יענקל'ה היה בהלם מוחלט. ויוסי מצדו המשיך להתלהב, הלך לקרוא לאשתו: "בואי אתי. את זוכרת שסיפרתי לך שהיה ילד שריחם עלי, ולקח אותי לאיזה בית כנסת לישון ביחד? הנה, זה הוא" . היהודי האמריקאי הזה חתן לו את כל ילדיו בכבוד. הקב"ה הראה כאן עין בעין ש"אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה". הוא עשה חסד עם חברו כשהם היו ילדים – וחברו השיב לו בכפל כפלים כשנזקק הוא לעזרתו.  על עזרה לזולת, על עניינים שבין אדם לחברו – משלם הקב"ה שכר,  גם כאן, בעולם הזה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "קדושים" ה'תשע"ו

פרשת השבוע, פרשת "קדושים", היא פרשה שמלאה במצוות ודינים העוסקים בבן אדם לחברו.

אחד הדינים המוכרים מהפרשה הוא הפסוק: "...ולפני עיוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'", על המילים "ויראת מאלוקיך" מסביר רש"י: "כל דבר המסור לליבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו: ויראת מאלוקיך."

על פניו ופשט הפסוק, מדובר פה על אדם שהניח מכשול בפני אדם עיוור וגרם לנפילתו, אלא זוהי פרשת קדושים, היא מכנה אותנו בני האדם כקדושים, ובכלל, למנוע נפילה של עיוור זוהי תכונה אנושית, מכאן שברור שהתורה לא התכוונה למשהו כל כך פשוט לכאורה ויש פה עומק הרבה יותר חשוב.

דווקא הסיום של הפסוק, "ויראת מאלוקיך" מעיד על כך שהבסיס לאיסור הזה בפסוק נובע מיראת אלוקים.

כאשר מדובר על עבירה שהשופט האנושי יכול לדון ולשפוט את הנידון אזי מספיקה הערה ואזהרה לעונש שמי שיניח מכשול בפני עיוור צפוי לעונש, שמי שיעבור על חוק ייקנס וכו' וכו',אולם כאן, יש פנייה אל יראת השמים של האדם והרצון להניעו ממעשים מסוימים שהם מעל לאפשרות שפיטה אנושית.

הפסוק המיוחד הזה מדבר על כל מעשה שלאו דווקא מרמז על כוונות האדם.

מדובר פה על מעשים שאין לשופט ראיה ברורה לדון את האדם לכף חובה אלא רק יראת השמים שלו תהיה בעלת יכולת לעצור אותו מהמעשה שלו ולחסום אותו מהשאיפות הפסולות.

גם למונח "עיוור" שבפסוק יש משמעות כפולה, עיוור ממש בעין ועיוור בלב.

בכל מקרה בכוונת הפסוק כאן האדם מסוגל להכשיל את הזולת והתורה קוראת לו להיות בעל יראת שמים ולמנוע עצמו מלהגיע למדרגה נמוכה שכזאת.

לא לתת מכשול יכול להיות בכל תחומי החיים: במסחר, בבחירת אישה, בסכסוכי הורים, בענייני ממונות, ואני באחריותי נדרש לצאת בתוצאות אם הכשלתי בעצמי את הזולת יהא מי שזה.

הרמב"ם כותב: "שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו" - העיוורון זוכה למימד עמוק בו היצר יכול לכבוש את האדם על ידי תאווה וחמדה וזה חוסם את האדם מראיית האמת. זהו גם עיוורון.

אנו נדרשים לפעול היטב על ידי יראת ה' שלנו ולגבור על הנפילות הללו בכל תחומי החיים למען לא נגיע לשימת מכשולים בפני הזולת.

שבת שלום ומבורך!

תודות :לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם