אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ח

אדם יכול לקבל אחריות רק על עצמו והאחריות הזו תוביל אותו לשנות את עצמו את מה שמפריע לו ואת מה שמעכב אותו לצמוח, אנחנו לא יכולים לשנות את העולם כי בעולם ישנו רע אבל כל אחד כן יכול לשנות את עצמו ואת סביבתו.

   בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה, ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.

    ה"אור החיים" כתב, במי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה ללומדיה הוא בכלל מוציא שם רע על התורה חס ושלום, ואם ראית שאין קמח דע שזה בגלל שאין תורה.

חז"ל אומרים על שינוי הרגלים שזה קשה מאוד אבל אם תתחיל בשינוי הרגל קטן הוא יתהפך לך.

חסד של אמת II(פניני עין חמד, גיליון 670)

    להלן סיפור המעובד מתוך 'האמנתי ואספרה', ויש בו כדי ללמדנו, כי כאשר האדם גומל חסד עם הזולת, למעשה הוא גומל עם עצמו הרבה יותר. ומעשה שהיה - כך היה:

    לאחר שקיבלנו בס"ד אישור להרחיב את הדירה בחמישים מ"ר. החלטנו להוסיף חדר אחד, וביתר המטרים נבנה יחידת דיור להשכרה. כך נוכל לכסות במשך הזמן את עלות הבנייה, ואולי גם לחסוך עבור הילדים. לווינו כספים והרחבנו את הדירה. את יחידת הדיור ריהטנו ופרסמנו מודעת השכרה המיועדת לזוג צעיר. כבר בשעה רבע לשבע בבוקר קיבלנו טלפון. על הקו הייתה אישה קשישה. ששאלה לא מעט שאלות, ובסיכומו של עניין הביעה את רצונה בשכירות למרות שעדיין לא ראתה את יחידת הדיור. בעלי חזר בשבע מהתפילה. הוא לקח את הטלפון והסביר, שכל עוד אנחנו לא מקבלים המחאה לשלושה חודשים מראש וחתימה על חוזה, אנחנו לא מתחייבים.

    לאחר כשעה נשמעו נקישות בדלת ובפתח עמדה אישה קשישה, שלא שומרת מצוות, כשהיא נשענת על מקל. לא ציפינו לשוכרת כזאת, אולם הראנו לה את הדירה. 'אני אשכור כאן עד סוף חיי', אמרה, ואז התחילה לספר את סיפור חייה. חתנה נהרג במלחמת ששת הימים, ומאז היא לא התחתנה. כעת היא גרה בתל-אביב בדירה הסמוכה לשפת הים, אבל השכנים לא מתייחסים אליה. היא חושבת שהדתיים נחמדים, ולכן החליטה לגור בבני ברק. היא הביאה צ'קים, 'בבקשה, הנה הכול חתום וטוב', והיא גם מוכנה לחתום על חוזה. לא ידענו מה לעשות. ברור שהיא לא הייתה הדיירת שהיינו מקבלים מלכתחילה, היא לא מתאימה לאורח החיים בשכונה. אבל היא הבטיחה, שתלך בצניעות. מאותו יום השתנו חיינו. אם עד היום דאגנו לעצמנו ולילדים, מאותו היום נוספה דאגה נוספת – דיירת חדשה. היא הייתה קשישה וערירית, אבל להוטה לשיחה. היא נקשה על כל דלת ודלת בדירות הבניין והציגה את עצמה כדיירת חדשה. היו שכנים, שכעסו עלינו. הם לא הבינו, איך הכנסנו דיירת, שלא מתאימה לאורח החיים במקום. אולם רוב השכנים ריחמו עליה ושאלו אותה שאלות. היא בודדה והיא תשמח ללכת לבית הכנסת.

    לפני השואה, הם גרו בפולין, אבא שלה היה רב, והם הלכו לביה"כ. אבל פה בארץ הביאו אותה לקיבוץ. שנים שלא ידעה, שיש יהודים שנראים כמו היהודים ההם בעיירה. השכנים וגם אנחנו התרשמנו מאוד מהסיפורים שלה וריחמנו עליה מאד. באופן טבעי לקחנו על עצמנו את עול הדאגה לחייה. כך שכאשר קנינו במכולת, רכשנו גם בעבורה. כאשר בישלנו לשבת, הכנו אוכל גם עבורה. היא מעצמה לא ביקשה להתארח בשבתות וגם סירבה כשהציעו לה. היו חגים, שבהם היא הסכימה להתארח. כגון: בחג הפסח ובראש השנה. הסיפור היה יכול להיות נחמד, אילולא הייתה בעיה שהלכה וגדלה עם הזמן והציקה לנו מאד. בתחילה שילמה בעבור שלושה חודשים מראש, הצ'קים נפדו והכול היה בסדר. לאחר מכן ניגשנו אליה וביקשנו לקבל המחאות בעבור החודשים הבאים. "צריך להיכנס מהביטוח לאומי, אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא, בסדר?". היא חייכה ורשמה המחאה לחודש הבא. יומיים לפני תאריך ההפקדה פנתה אלינו ואמרה: "אל תפקידו את הצ'ק, כי אין כיסוי" . ניסיתי להסביר, שלקחנו חובות כדי לבנות, אולם היא לא הבינה. "מה לעשות? שאני אישן ברחוב?! חכו סבלנות. אני אישה זקנה" . בכל פעם שדיברנו, הייתה אומרת: "אני צריכה לקנות תרופות. מה לעשות? לגור ברחוב?!". מצד אחד ריחמנו עליה. מצד שני, שילמנו בעמל רב את חובות הבנייה. נוצר מצב, שהדירה לא רק שלא מימנה את עלותה, אלא גם הייתה מקור להוצאה. בשלב מסוים הלך בעלי לרב לשאול איך מוציאים דיירת קשישה ומבוגרת מהבית?! אישה ערירית, שאיש בעולם אינו דואג לה, כיצד שייך לעשות דבר כזה?!

    הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי, שהוא לא מסוגל לגרש אישה קשישה, שהסתמכה על יהודים רחמנים. היינו יכולים להרוויח עוד 3,000 שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאישה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה.

    האישהַ העריריתַ התגוררהַ אצלנוַ במשךַ חמשַׁ שנים! שנים שבהן כיבדה את אורח החיים שלנו והתקרבה אל היהדות. חשבנו לעצמנו שעל אף שמדובר באישה, שגילה נוסק לתשעים, היא בתו של הקב"ה, והוא רוצה את התשובה שלה.

    יומיים לפני שנפטרה, היא לא הרגישה טוב והזמינה אמבולנס. שאלנו, אם לבוא איתה, והיא השיבה שלא. אחרי יום הגענו לבקר, והחלטנו לעשות תורנות בין כל השכנים. סיפרנו לה על התורנות, והיא הייתה מאושרת. אבל למחרת היא נפטרה. כל השכונה הגיעה להלוויה. איש לא ישב עליה 'שבעה'. השכנים ארגנו תפילות בביתה, והילדים התכנסו לומר תהילים. אחרי ה 'שבעה' התפנינו לפנות את חפציה. כשפינינו את השידה, מצאנו מכתב במגירה מעו"ד, שעליו היה כתוב 'צוואה'. היא כתבה, שלא ידעה שתרגיש כאן טוב כל כך. היא החליטה להפסיק לשלם ולראות, אם אנחנו נחמדים רק בגלל הכסף. התברר לה, שהיינו נחמדים, כי אנחנו יהודים גומלי חסדים, ולכן היא רוצה להשיב לנו, יש לה דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב בעבורנו. עם הצוואה פנינו לעו"ד, והדירה נרשמה על שמנו. לא חשבנו שמדובר בסכום רציני אבל אז התברר, שהדירה שווה כמעט שלושה מליון שקלים בגלל מחירי הדיור בתל אביב ובשל הנוף שצופה לים. כך זכינו, בס"ד בדירה. את הכסף שנותר לה, תרמה בעבור כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתה. ניכר בבירור, שהתקרבה לאביה שבשמים לפני פטירתה. אני לא רוצה לחשוב, מה היה קורה, אילו היינו מתעקשים לפנותה. אני אסירת תודה לבורא על שהיה לנו אורך רוח כדי לאפשר לה לגור בדירה. אנחנו זכינו לכך.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ז

''אחריות" א- אני, אח- משפחה, אחר- לזולת,  אחרי- למשוך אחרינו את האחרים (ע"י כך שנהווה דוגמא) אחריו- על פי ה' רק אז ניתן לומר "שלקחת אחריות"...

     אמונה ובטחון כרוכים הם יחדיו, המאמין בוטח ושאינו בוטח אינו מאמין. )רבי אהרן מסטרוסילה זצ"ל(

     החיים לימדו אותי שנדרשת שנים רבות לבנות אמון אך רק מספר שניות  להרוס אותם.

     חכם אחד טען שהוא לא משחק שח?  מפני שאתה לא יכול לחזור ממהלכים שעשית.

השיחה שנענתה ( ש. תפילינסקי)

     הוא אברך יקר הקובע עיתים לתורה. לא רק עיתים קצרים, אלא שעות רבות הוא מקדיש ללימוד התורה. זאת מעבר לרוב שעות היום בהן הוא עסוק בחנותו להביא מחיה לפי הטף שבביתו.  השבוע נפגשנו. הוא היה בסערת נפש. "אתה חייב לשמוע את מה שאירע לי היום" – זרק בהתרגשות.  בהמשך החל לתאר באוזניי את ה 'יצר הרע' שאינו מרפה ממנו אף לרגע אחד. 'לא ידעתי שהתורה והתפילה שלי חשובות כל כך במרומים, כפי שנראה מהמאמצים העילאיים שהיצר הרע משקיע ובלבד שאופרע ממלאכת הקודש היומית שלי'. הוא מצביע על עובדה מעניינת. בשעות שאני בחנות במסגרת העבודה, קורה לפעמים שהטלפון אינו מצלצל אפילו פעם אחת במשך זמן רב, ואילו ברגע שאני נכנס לבית הכנסת ומתיישב ליד הגמרא מיד הטלפון מתחיל לרטוט ולרטון ללא הרף. כך גם בשעת התפילה.  הגעתי למסקנה, בעקבות מציאות עגומה זו, כי בעת שאני לומד ומתפלל אין מנוס אלא להותיר בחוץ את המכשיר הקטן הזה בו מוטמן יצר הרע גדול ורב ממדים,  אף שמדובר במכשיר רגיל שאינו משמש אלא לדיבור ולא לקריאת הודעות וכדומה כלל. "

     היום" – מספר האברך היקר – "משום מה עמדתי בפני ניסיון קשה. אני זקוק לסכום כסף גדול ומצפה מאוד לכמה הזמנות עבודה האמורות להיסגר בימים אלו. בקיצור, התלבטתי מאוד לפני התפילה מה לעשות. חשבתי שאולי הפעם מותר לי לחרוג מהרגלי הטוב וכן להחזיק את המכשיר בכיס כדי לאפשר הצצה חטופה באמצע התפילה. אולי בכל זאת 'עסקת המיליון' תגיע בדיוק ברגע זה ..." "אולם, בסופו של דבר" – הוא ממשיך בסיפורו – "קיבלתי החלטה אמיצה שלא להתקפל לגחמות היצר. אני לא מכניס את הסלולארי לבית הכנסת בעת התפילה ויהי מה" . "זכיתי להתפלל בניחותא ללא הפרעות, כאשר רק בסיום 'עלינו לשבח' יצאתי החוצה לבדוק את המכשיר. כלל לא הופתעתי למראה 28 (!) שיחות שלא נענו... ההפתעה הגדולה שלי הייתה לאחר מכן. התחלתי לחזור לכל המתקשרים היקרים ולשמוע מה בפיהם" . "אחד רצה לדעת מה שעות הפתיחה בימי בין המצרים... –  אכן חשוב מאוד. השני רצה לברר על בעל מקצוע מסוים שאני עובד אתו האם הוא אמין וזול... – גם נורא חשוב.  השלישי... בכלל טעה במספר. הוא התכוון למישהו אחר...  וכן הלאה. בקיצור, לא הייתה שום שיחה רצינית וחשובה בשלל השיחות שלא נענו על ידי ב"ה, בשל שיחה אחת וחשובה באמת אותה ניהלתי עם בורא כל העולמים אשר החיים בידו והפרנסה אך ורק ממנו". "לעומת עשרות השיחות שלא נענו, הייתה לי ב"ה שיחה אחת ויקרה 'שנענתה' בשמים לתקוותי" – י.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' טבת ה'תשע"ז

האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה.

     הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצ"ל : נכנסתי פעם אל מרן הרב מפוניבז' זצ"ל והוא אמר לי: "הבה אשאלך שאלה. אדם חלם שנכנס ליער עבות, והתנפלו עליו אריות ונמרים, דובים וזאבים מכל העברים. עוד רגע יטרפוהו. איך אפשר לעזור לו?!" הבטתי בו בלא אומר, מה אפשר לומר? "אגלה לך",  השיב בעצמו: "להעיר אותו, והחלום ייעלם... מבין אתה, אנשים כה רבים אומללים כי גולשים הם בחלום אימים ונתונים באין ספור לחצים –והכול חלום!"... עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם –ותהא זו יציאתכם משעבוד מצרים שלכם וגאולתכם הפרטית! )והגדת(

    הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת בקריירה העצומה שהצליח הילד לפתח ולהשיג - ולא בהישגיו הגשמיים והחברתיים, אלא בעוצמה הרוחנית ובקדושה והטהרה שלו, ואיכות מידותיו. אם שם נחל ההורה הצלחה כבירה, הרי שהצליח בתפקידו הגדול. אך אם בנקודה הזו הוא מעד, הרי שהוא איבד את העיקר - ועליו להתאבל על כישלונו הגדול.

     חיים אנו היום בדור בו אבדו הרגשות העדינים ונשחקו פנימיות הערכים, וחינוך הילדים איבד את איכותו ומהותו. לא נעים להגיד, אבל... היום הורים רבים מעניקים לילדיהם "חינוך אופנתי" - ולא "חינוך אמתי", והם עוד בטוחים שחינוכם מושלם ובורא עולם מתפאר בהם בכל העולמות.

"וגנובתי לילה" - (מטעמים לשולחן שבת(.

     אנשים חושבים: אם נראה גנב פורץ, ו 'הסחורה' כבר הועמסה על מכוניתו, ונבוא ונוכיחו על הגניבה, ונזכיר לו שהתורה אוסרת לגנוב - הוא בוודאי יצחק עלינו... כך אנחנו חושבים בטעות, כי לא למדנו כיצד להנחיל את האמת שבתורה, ואת קדושתה לפשוטי העם. אצל רבי אריה לוין היה עניין זה כמשימת חיים, ומכאן הצלחתו הנדירה לקרב לתורה גם פושעים וחוטאים. פעם, בשעת ליל מאוחרת, דפקו אנשים על דלת ביתו והעירוהו משנתו. ' ברגעים אלו נמצא גנב בחנות בשוק מחנה יהודה, ומרוקן סחורה מהחנות', האנשים אמרו שהם חוששים לגשת שמא יאונה להם רע. ר' אריה קם, התלבש ויצא לחנות, והנה הוא רואה שהסחורה אכן כבר פורקה ממדפי החנות , וכולה נמצאת בחוץ בדרך להברחתה מהמקום. ניגש ר' אריה לגנב וא"ל 'כיצד אתה מעז לגנוב, הרי התורה אסרה זאת', הדברים נאמרו כדרכו של אותו צדיק בנועם ובחן, אם כי הייתה בהם גם התקיפות הנדרשת לאותה שעה.  הגנב, שהופתע מהשאלה, החל לשתף פעולה, ושאל את הרב מה הוא מציע לעשות לאחר שכבר פורקה הסחורה ממקומה... ר' אריה הציע לו להחזירה למדפים, 'ואני אסייע לך בכך'... 'ומה עם המשטרה?' שאל הגנב, 'הרי היא תעצור אותי!' ענה הרב: 'כל עוד אני כאן, המשטרה לא תעשה לך מאומה'. ראשי המשטרה, בהכירם את ר' אריה,  סמכו עליו, ואם היו מזדמנים למקום, היו שומעים בקול הרב, שלא לעצרו. בשלב זה השתכנע הגנב.

     רבי אריה נשאר במקום עד שהגנב החזיר את הסחורה, ואף סייע לו בכך. בסיום ה 'מבצע' עשה לו 'מי שברך' על שזכה לקיים 'והשיב את הגזלה' בהידור רב. ראינו כי קדושת דברי התורה משפיעה גם על אנשים חוטאים, אך המוכיח - צריך לדעת איך לומר את דבריו ובאיזו כוונה לעשות זאת. אם ברצוננו להחדיר הדברים ללב השומע ולהשיבו למוטב, נעשה זאת מתוך אהבת ישראל אמתית, ובסייעתא דשמיא נצליח בכך! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ז

 

"אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

     אין קיצורי דרך אל עבר הפסגה. מתקדמים בפסיעות מדודות ובטוחות עד למטרה. בדרך ליעד צוברים הישגים, אך גם כישלונות הן חלק בלתי נמנע בהתקדמות. הערכת המכשול ולמידה מטעויות הן הכנה להמשך העלייה. 'כִּי שֶׁבַע ייּפוֹל צַדִּיק וָקָם' צדיק נבנה מתוך שהנפילות חיזקו אותו ומהן למד להתמודד. (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא. (הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים")

     "יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו אלא שעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אע"פ שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפילתו ועושה חפצו". ("ספר חסידים")

אחריות (פניני עין חמד, גיליון 547)

     דממה השתררה באולם הישיבה. רק בכיו החנוק של אחד מבחורי הישיבה נשמע. דמעות חמות ניגרו על לחייו והוא התקשה להירגע. חבריו ניסו לשחזר את אשר אירע זה לא מכבר. לפני זמן קצר הם ישבו סביב השולחן, באווירה הנעימה של חנוכה, לאחר הדלקת הנרות ושירת במזמורים. עתה משסיימו את תפילתם החליטו להעביר את הזמן הנותר והשתעשעו במשחק קלפים. לפתע נכנס לאולם רבנו , בעל 'ייטב לב'. הוא קרא לאותו בחור הצידה, לחש באוזנו כמה מילים, ופתאום פרץ הבחור בבכי מר קורע לב. מה פשר הבכי ומה אמר הרבי? הסתקרנו. החברים ניסו לדלות מפיו פרטים, אך הוא נצר את לשונו וכבש את סודו. כך שנים רבות שמר את סיפורו. רק ערב מלחמת-העולם השנייה סיפר באזני אחד מרבותיו:

     בישיבה שבה למד הייתה קרן צדקה ששימשה לקניית בגדים לבחורים עניים. בכל ערב ראש השנה היו בחורי הישיבה מבקרים בבתי בעלי הבתים ומתרימים לטובת הקרן. גם מיודעינו קיבל רשימת כתובות ויצא לדרכו. במשך כל היום כיתת את רגליו, התרים לפי רשימת בעלי הבתים שהיה ברשותו ומאמציו הוכתרו בהצלחה. הללו תרמו בעין יפה. ההצלחה דרבנה אותו להמשיך, והוא סיים את מלאכת ההתרמה סמוך לחג ממש. הוא לא הספיק לאכול דבר והרעב הציק לו מאוד. הנוהג בישיבה היה כי הבחורים אוכלים את ארוחותיהם אצל בעלי בתים קבועים. מיודענו היה רגיל לאכול בבית הגביר ר' קלמן, אשר החזיק בית כנסת משלו. הלך הבחור לאותו בית כנסת והמתין לתחילת התפילה. כשהתיישב בבית-הכנסת חש שעיניו נעצמות. הוא הניח את ראשו על השולחן... ונרדם.

     בשנתו זו חלם חלום, ובו מצא את עצמו ניצב לפני ביה"ד של מעלה. כל חייו עוברים לפניו. חבילות של מעשים טובים מוצגים שם, מנסים להכריע את הכף, אך המצב מר. המעשים הטובים תמו, ואילו מלאכי החבלה מוסיפים להביא עוד משלהם. באימה ורעד הוא ממתין להכרעה. והנה הב''ד פוסק כי באותה שנה יחזיר את נשמתו ליוצרו! בחלומו הרגיש את הפחד האימה הבושה והחרטה. לפתע התייצב לצידו רבו הקדוש, ה 'ייטב לב'. הוא קרא אל ביה''ד" בקריאה לעזרת תלמידו: "הלוא צעיר הוא, ומה הספיק לעשות בחייו? אנא השאירוהו בחיים, ואני אהיה ערב עליו ואחראי לו ". בעודו אומר את הדברים תפס את הבחור ומשך אותו אליו. נעשה רעש בשמים. דבריו של הרב התקבלו וכרוז יצא כי יזכה לאריכות ימים. באותו רגע התעורר הבחור. מזיע מהאימה, נרגש ומותש מהחלום הנורא הרים את ראשו ונדהם לגלות כי ביה"כ ריק לגמרי. התברר כי תפילת ליל ראש השנה הסתיימה כבר, וכי לא הרגיש בתחילתה ובסיומה. הוא התפלל ביחידות, בלב שבור על שהחמיץ את תפילת ראש ה- שנה בציבור. כשסיים להתפלל הלך לבית הגביר ר' קלמן. למרבה אכזבתו התברר לו כי הסעודה כבר נסתיימה. "בוודאי הלך בעל-הבית עם אורחיו אל בית- מדרשו של הרבי", הרהר. הלך הבחור אל בית-המדרש, ומצא את הרבי בעיצומה של עריכת ה 'שולחן'. הוא נעמד בקצה השולחן והביט בנעשה, תוהה מניין ישיג עכשיו יין לקידוש וחלות לסעודת החג. פתאום פנה הרבי אל שמשו והורה לו למלא גביע יין ולהביא שתי חלות, ולמוסרם לבחור העומד בקצה השולחן. ברגע זה היה ברור לו כי הרבי יודע על החלום ועל כל מה שעבר עליו. הוא קידש על היין ואכל את סעודת החג.

     הגיעו עשרת ימי תשובה. כמנהג חסידים עבר לפני הרבי ומסר 'קוויטל' ובו ביקש את ברכת השנה החדשה. הוא ציפה כי הרבי יאמר דבר מה הקשור בחלום המסעיר. לאכזבתו, הרבי לא אמר מאומה. לפתע עבר הרהור במוחו: אולי החלום אין בו ממש? אולי הרבי שלח לו יין וחלות משום שהבחין כי בא מאוחר והוא רעב? המחשבה השתרשה והתחזקה בליבו. כשבאו הימים שלפני חג-הסוכות החליט 'לנסות' את הרבי שוב. הוא עשה מאמצים להימנות עם הבחורים הבונים את סוכת הרבי. "אם החלום אמיתי, ודאי אזכה להתייחסות כלשהי מהרבי בשעות בהן אעסוק בבניית הסוכה, בנוכחותו", אמר בליבו. אך גם עתה לא זכה לשום תגובה. הרבי לא דיבר איתו בדרך שונה מדיבורו לבחורים האחרים, ואף זאת רק בדברים הקשורים לבניית הסוכה. "אם-כן", סיכם הבחור, "כל עניין החלום אינו אמת. עתה אוכל להיות רגוע יותר שאין מידת הדין מעלי". חלפו החגים והבחור לא שינה מדרכיו. אם בתחילה חשב לקחת את עצמו בידיים ולהתחזק בעבודת ה' ובתכליתו האמתית. הרי עכשיו שהוא רואה כי אין ממש בחלום, אין צורך במיוחד להשתפר במעשי , וכך סבר עד שהגיעו ימי החנוכה. היה זה באותו ערב בו ישב עם חבריו ושיחק קלפים. באותו רגע נכנס הרבי לביהמ"ד, קרא לבחור הצידה ולחש באוזנו: "וכי לשם כך קיבלתי עליי את האחריות עליך? התחייבתי לשמור עליך שתלמד ולא תבטל את זמנך . ואתה מבלה בהבלים?!" - "עתה תוכל להבין מדוע פרצתי בבכי מר באותו ליל חנוכה", סיים את סיפורו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ו

 

  המילה: "אחריות" טומנת בחובה מסר אדיר:  אחריות- מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת' = לומר לנו שהיא חייבת לכלול הכול.  בנוסף כל חלק במילה: "אחריות" מסמל את המעגלים שהאחריות נושאת בתוכה:  א- אני אחראי לעצמי,  אח – למשפחה,  אחר- לזולת,  אחרי- אני יכול להוביל.  אחריו- על פי אמונה בה' אחריות - ולאחר שכל המעגלים בשליטה רק ניתן לומר שזוהי אחריות מלאה

    הנה כתיב (תהילים קמה יח): '''קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'', ושמא תדעו מהו 'יקראוהו באמת' האמור כאן? אלא הכתוב מדבר על המצב שבו הינכם עומדים, שהרופאים ייאשו אתכם, ומעתה הנכם יודעים כי אין לכם אל מי לפנות אלא לאבינו שבשמים. זהו 'קרוב ה'... אשר יקראוהו באמת'. (בעל ה'לשם' זצוק"ל)

     ידוע שבטרם נסע הגה"ק מסטמאר זי"ע מארץ הקודש לחוץ לארץ, נכנס אליו הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ושאל אותו:  למי יוכלו לפנות וליתן קוויטל לאחר שיסע לחו"ל,  והשיב לו הרבי זי"ע:  כשתיכנס לבית המדרש ותראה יהודי שמרים את שרוולו להניח תפילין,  ותראה שחקוק על זרועו המספר שהנאצים ימ"ש חקקו בשנות המלחמה הנוראה,  לו אתה יכול ליתן קוויטל...

     יכול אדם להתפלל שמונים שנה רצופות מדי יום ביומו, ולבסוף לא נשאר מתפילותיו כלום. אוי, "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". כמה תפילות צריכים להתפלל, כדי שנוכל להתפלל בכוונה.

כסַפּו של החכם (פרפראות וגימטריות-תולדות)

     פעם גר לו אדם חכם וידוע בעירו, איש עשיר מאוד, היו לו אישה ילדים ונכדים. כולם אהבו וכבדו אותו מאוד והוא דאג לילדיו וגם לא חסך מכספו לעניי עירו. יום אחד מתה אשתו והוא נותר לבדו בביתו. כאשר עברה שנת האבל באו אליו כל ילדיו ודיברו איתו, שחבל שיגור לבדו בבית הגדול והוא עכשיו לבד. תמכור את הבית ואת השדות שלך, תן לנו את הכסף ואתה תגור בבית של הבן הבכור וכל מחסורך יהיה עלינו ולא תצטרך לדאוג לכלום.

     הסכים האיש, מכר את כל מה שהיה לו ואת כל הונו חילק בין ילדיו ועבר לגור בביתו של הבן הבכור. בתחילה, לא החסירו ילדיו ממנו מאומה, והיו גם מבקרים אותו ולוקחים אותו אליהם. אך אט אט הפסיקו הילדים והנכדים להגיע לביקורים, ובבית הבן הבכור התנכלו לו, בקושי היו מכינים לו אוכל והוא היה רעב תמיד, את בגדיו לא כיבסו ואם נקרעו גם לא תיקנו אותם. וכך עבר זמן והאיש התדרדר במצבו עד כדי שהתבייש לצאת לרחוב, לחבריו הוותיקים שלא יראו אותו במצבו העלוב.

     יום אחד, אמר האיש לבנו הבכור, תקרא לראש העיר ותאסוף לכאן את כל אחיך ואחיותיך יש לי משהו חשוב לתת לכם. כאשר שמע הבכור שהם צריכים לקבל דבר מה, מיד אסף את כל אחיו ואחיותיו והזמין גם את ראש העיר. כאשר כולם התאספו מולו, אמר האיש, תראו אמרתי לכם שמכרתי את כל רכושי וחילקתי אותו ביניכם, אבל נשארה אצלי עדין מזוודה אחת גדולה ומלאה. מאחר ויום מותי מתקרב, אני רוצה להוריש לכם את המזוודה ואת כל מה שיש בה. המזוודה קבורה מתחת לעץ הגדול, בכניסה לעיר שלנו והיא נעולה בשני מנעולים רק שני המפתחות ביחד יכולים לפתוח את המזוודה. הנה מפתח אחד אני נותן לך ראש העיר ומפתח אחד לך בני הבכור, אחרי מותי תפתחו שניכם את המזוודה וראש העיר יחלק ביניכם שווה בשווה את כל הנמצא בה... מאותו היום, השתפר מצבו של האיש לאין ערוך וחזר להיות מה שהיה, בניו ובנותיו דאגו לכל מחסורו, באוכל בגדים כסף, כל מה שביקש האיש קיבל וכך חי לו בשקט ובכבוד.

     יום אחד, הגיע יומו והוא מת. עשו לו הילדים הלוויה שלא הייתה כמוה וישבו עליו שבעה. לאחר שעבר חודש הלכו כל בניו ובנותיו יחד עם ראש העיר, אל העץ שבכניסה לעיר... חפרו וחפרו עד שמצאו את המזוודה הגדולה, פתח הבן את המנעול הראשון ואחריו פתח ראש העיר, כאשר פתחו את המזוודה מצאו שם רק ראש של חמור ומכתב. ובמכתב היה כתוב בכתב ידו של האיש: 'רק חמור נותן בחייו כל מה שיש לו'

     מוסר השכל: תנו לילדים כמה שאפשר. אבל תשאירו כדי שלא תזדקקו להם...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

דרושה מיידית ל"חוויה היהודית" מנחה ליהדות ממרכז הארץ

נקודה שבועית פרשת השבוע בחוקותי

השבת בעזרת ה' נסיים את חומש "ויקרא" כאשר נקרא את הפרשה החותמת את החומש השלישי, היא פרשת "בחוקותי".

בחציה הראשון של הפרשה אנו קוראים את החלק המפורסם שלה בו נאמר לעם ישראל אלו ברכות יחולו עליהם אם וכאשר יעמדו בתנאי הברית עם ה' ויקיימו את מה שציווה אותם ה' ומצד שני הם שומעים שאותן ברכות יהפכו לקללות אם לא יעמדו באותם הצווים.

ה' ממש מפרט להם את הברכות והטובות שהם יכולים לזכות בהם: פוריות הארץ, שלום עם האויבים, ריבוי הצאצאים והשראת השכינה בעם כולו.

לאחר מכן מפרט להם ה' את הקללות שהם עלולים לקבל, אולם סדר הקללות נאמר מהקל אל הכבד: בריאות, בצורת, חיות רעות, מלחמה מלווה במגפות ורעב וגלות.

המיוחד בכל מה שכתוב בחלק זה של הפרשה שהוא תלוי בכל עם ישראל כולו. 

חייבת להתקיים ערבות שלימה בין כל חלקי העם כדי ליצור את התנאים לזכות בברכות מה'.

כתוב במסכת סנהדרין "כל ישראל ערבין זה לזה"  ואותה ערבות באה  לידי ביטוי בקיום כל המצוות והחוקים שיש לעם ישראל ומצד שני כשהתורה מלמדת את המצוות אחת אחרי השניה היא מזכירה את העונש האישי של כל אחד ואחד מישראל.

מכאן אנו לומדים שכאשר התורה מפרטת לנו איסורים היא מטילה באופן אישי אחריות אישית על כל אחד ואחד ואת העונש על כך, אולם בפרשת הברכות והקללות שיש בפרשה שלנו, התורה פונה לכלל עם ישראל,באחריות קבוצתית של כולם ביחד. אין בפרשה הזאת איזכור  לגמול בצורת עולם הבא.

זוהי אחריות כלל ישראלית!

לאדם מעגלים רחבים סביבו ותמיד מוטלת עליו אחריות. כלפי משפחתו הקרובה והרחוקה, כלפי חבריו הקרובים והרחוקים, כלפי שכניו, כלפי עמיתיו לעבודה, כלפי קהילתו, כלפי החברה והסביבה שברחוב וכלפי כל העולם כולו.

על כולנו מוטלת אחריות לקיום תקין,ראוי ובריא של העולם. שנזכה אכן להיות כלי לשליחותנו בעולם הזה.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ה

"דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה). "דווקא עובדות אינן בנמצא, כי אם פירושים בלבד" (פרידריך ניטשה) "האדם מטבעו מתאמץ תמיד להסיר מעל עצמו כל אחריות למעשיו, ולא רק כלפי אחרים, אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר..." (רבי חיים שמואלביץ) המקנא - ימיו מועטים, מפני שדואג למה שלא יזיק לו ולא יועיל לו, וימות ביגון", (רבי שלמה אבן גבירול) הפרי והשורש (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א) המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון סיפר פעם סיפור ששמע מיהודי ת"ח אשר השתתף במסיבה שערכו קבוצת פעילים לכבודו של בחור מישראל שנכנס להיכלה של תשובה. לאותה מסיבה ביקשו הפעילים לקרוא גם לאביו של הבחור אשר מחלציו יצא פרי תפארת זה, אביו של הבחור היה יהודי יליד רוסיה אשר עלה לארץ לפני למעלה משלושים שנה, ובתחילה סירב לבוא לאותה מסיבה בטוענו כי אין לו מה לחפש שם, ודרכו של בנו אינה נושאת חן בעיניו, אולם משהרבו להפציר בו נתרצה ובא. באותה המסיבה השתתפו רבנים ואורחים חשובים, האווירה היתה נינוחה ונעימה, דרשות הושמעו בטוב טעם ודעת, ואבי הבחור ישב כל העת דומם אוזניו כרויות והוא מקשיב לנאמר אינו מוציא מפיו הגה. איש אינו יודע את המתחולל בליבו. המסיבה התקרבה לסיומה, הנואמים כולם סיימו את דבריהם, ואז קם האב ממקומו וביקש כי ברצונו לומר מילים מספר ולהביא בפני הנוכחים סיפור אישי מעברו. היה זה טרם עלותו ארצה, לפני כמה עשרות שנים, בעודו ברוסיה הקומוניסטית נעצר בידי השלטון בגין עבירה כלשהי שעבר לפי חוקיהם, נשפט משפט מהיר ונשלח אל ארץ גזירה סבירה שם ירצה את עונשו משך שנים מספר. בהיותו שם בסיביר בודד מנותק מכל קשר עם בני משפחתו, שמח לפגוש את אחד מחבריו שאף הוא נידון על עבירה כלשהי לגלות באותו מקום. כעבור תקופה סיים לרצות את עונשו והגיע זמנו להשתחרר מן המחנה, כאשר לחברו עדיין נותרו שנים מספר לרצות את עונשו, כשבא להפרד ממנו אמר החבר: הנה, אתה כבר זכית ויוצא אתה מן הגלות הארורה הזאת במקום נידח זה והולך אל העולם הגדול, הבה ואספר לך מעשה שאינו אלא משל: "אצלנו בחצר" סיפר החבר "גדל עץ תפוחים גדול ורב פארות אשר הצמיח מדי שנה תפוחים אדומים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, מתענגים היינו על התפוחים המתוקים ואף היינו מוכרים מפרותיהם לשכנים. כה יפה היה העץ בהבשיל פירותיו עד כי לא היה מי שיעבור בסמוך לחצר ולא יעמוד על מקומו להביט ביופיים הנשגב, עתים אף היינו רואים אנשים המזילים ריר למול התפוחים האדומים, כה יפה היה העץ. חשבנו לעצמנו, הרי שרשי העץ החבויים עמוק בבטן האדמה, אין להם לא חן ולא צורה, לא יופי ולא הדר, ובכל זאת מצמיחים הם פירות נהדרים שכאלו, הרי פשוט וברור שאם ענפי העץ היפים על פירותיהם הנהדרים יהיו טמונים באדמה, יוציא העץ פירות יפים פי כמה באיכות ובכמות. כך חשבנו, וכך עשינו. נטלנו את כלי עבודת האדמה חפרנו ותלשנו, הכנו בור גדול, ואת העץ הפכנו על פניו, העץ ושורשיו למעלה אל פני השמש, והענפים ופרותיהם למטה בתוך מעשה האדמה, כיסינו היטב את הענפים, והמתנו לפירות המיוחלים. נו, יכול אתה לשער בעצמך כי תקוותנו נכזבה עד מהרה, משעבר חורף אחד וגם שני, השורשים יבשו, ומן העץ הנהדר לא נותר אלא שלד יבש מתאים למתיחת חבלי כביסה ותו לא. שוב לא היו אנשים עוצרים ליד החצר, שוב לא נהנו ממראה הפירות הנהדרים ומטעמם המתוק. בטוחים היינו כי אין עוד תקווה לראות תפוחים בחצרנו. אלא שביום מן הימים צד את עינינו לפתע מחזה מרנין, בצדו של גזע העץ ההפוך, עלה לו ניצן ירוק, עלהוגם פרח, והחל מעפיל בביטחון כלפי מטה כאילו לא נתהפכו כאן סדרי בראשית. מסתבר שאחד התפוחים שנרקב נקלט זרעו והוא זה העולה ונותן תקווה לעתיד חדש של עץ רב פארות ותוצר פירות. ואכן כעבור תקופה יכולנו כבר ליהנות מפירותיו המתוקים של העץ הצעיר, שבהחלט לא נפל טעמם מן העץ הוותיק". סיים אבי הבחור את סיפורו באומרו: "כך סיפר לי חברי אז במעמד הפרידה בערבות סיביר. לא הבנתי אז מה הוא מתכוון, מה מסתתר מאחורי אותם המלים, ומה רוצה הוא לומר לי, למעלה משלושים שנה עברו מאז, ולא הבנתי לא את הסיפור והמשל, ובודאי שלא העליתי בדעתי שום נמשל מתאים. אבל, עכשיו, כאן, במקום הזה ובמעמד הזה, מבין אני היטב". דמעה קלה של התרגשות נצצה בעיניו, ואז המשיך: גם אני הייתי בין אלה שבקשו להפוך את העץ על פניו, את השרשים העלתי למעלה ואת העץ על פירותיו הטמנתי עמוק למטה, ובכך חשבתי כי תם הסיפור, העבר אין, ואין עוד תקווה. עכשיו רואה אני כי מן התפוח שהטמנתי באדמה עלה לו ניצן והוציא פרי זהו בני היקר". כשדמעות אושר בעיניו סיים את דבריו: "היה בריא בני היקר, לך בדרך אשר בחרת לך, תציל את האבא שלך ואת כולם!..." חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/