אסור לנו להביט בזלזול על הישגיו של הזולת, ככל שהם נראים בעינינו קטנים, מכיוון שבכל רמה שבה אנחנו נמצאים, הא-לוקים מצפה מאיתנו רק ... לעשות כמיטב יכולתנו.
אצל מצות שנינו: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה " (אבות ב). ולמה אצל עברות לא נאמרה אזהרה על קלה כבחמורה -? כי אצל בעל העברה אין כלל עברות חמורות – כולן קלות אצלו ..
האדם בכל ענייניו הגשמיים הוא רק כשליח הממלא שליחות !
" הון ועושר - בביתו"... באופן זה: "הון ועושר בביתו" היינו, שאת העושר והממון שצבר האדם בחייו, הוא משאיר לאחר מותו בביתו... ברם, "וצדקתו עומדת לעד" - אך את המצוות והמעשים הטובים שעשה במשך חייו, נשארים עמו לעד.
הכל קצוב לאדם וכל פעולותיו ומעשיו לא יעזרוהו ולא יקבל יותר ממה שהוקצב לו.
יהודי, אפילו הרשע ביותר, חבויה בו נקודה אמיתית.
יש אנשים שאוכלים בשביל לחיות , יש אנשים שחיים בשביל לאכול.
יש כאלה הרבה מנשקים ספר תורה ומראים בזה כמה אוהבים , אבל מצאנו בעורפה שנישקה את נעומי וסוף מה היה? עזבה אותה . אבל רות דבקה בה . העיקר זה לקיים, לשמוע, בקול התורה הקדושה.
ונמצה דמו (המשל והפירוש מובאים בספר "קול יעקב"(
האולם היה חשוך למחצה. מאות זוגות עיניים עקבו אחר המתרחש. המנחה פקד על שני אברכים לגשת לפרגוד הגדול שניצב בצד מערב ולהסיטו. אור חזק ומסנוור שטף את האולם. הנוכחים שפשפו עיניהם במשך כמה רגעים, ולאחר מכן החלו להתרשם מן המחזה שנגלה לעיניהם. במרכז עמד שולחן ענק וארוך מאוד. בתחילתו הוקמה במה גבוהה ורחבה. משני צדי השולחן הוקמו טריבונות. התפאורה היתה מושלמת. הקירות כוסו בשטיחים מפוארים, ומהתקרה השתלשלו נברשות פאר אשר הפיצו אור חזק מסביבם. היה זה כנס ענק לציון יובל שנים לייסוד קהילת "מקדשי השם" בעיירה קטנה "ווסטונריה", לא רחוק מן העיר הגדולה יוהנסבורג בדרום אפריקה.
קשה להאמין. רק חמישים שנה עברו מאז נחתה קבוצה קטנה של עשרים וחמישה יהודים פליטי שואה, אשר ביקשו להקים קריה נאמנה של יהודים יראי שמים, על מנת לבנות בתים נאמנים בישראל, לחנך את ילדיהם על טהרת הקודש, ולהיזהר מכל השפעה של האווירה הגויית אשר שטפה את הרחובות במידה רבה של מתירנות והפקרות. הקשיים היו אדירים. רוב היהודים אשר הגיעו לחופי דרום אפריקה שכחו ממסורת אבות ופרקו לדאבוננו עול תורה ומצוות. גם היהודים אשר ביקשו להמשיך לשמור מצוות נקטו בדרך הפשרה וההקלות. מייסדי הקהילה עמדו במצב בלתי אפשרי. התנאים הבסיסיים לקיום חיים תורניים, אשר אותם משיגים באזורים חרדיים כמעט כלאחר יד וללא כל שימת לב, היו קשים להשגה בארץ הרחוקה. מוצרים כמו בשר כשר, ספרי קודש, מצות לפסח, ארבעה מינים לסוכות, דרשו מידה רבה של מסירות נפש ומלחמה ללא פשרות. אך בני דור המייסדים לא ויתרו על קוצו של יו"ד. עם הזמן הגיעו תושבים נוספים. דור חדש נולד והתחנך במקום עד שהקהילה התפתחה והגיעה למימדים העכשוויים. חמישים שנה עברו מאז ייסוד הקהילה, וכמה צעירים נמרצים החליטו לקיים כנס הוקרה יוקרתית לכבודם של קבוצת המייסדים, אשר חלק מהם כבר עברו את גיל ה'גבורות'. כל בני הקהילה ואף אורחים רמי מעלה מארצות שכנות ורחוקות טרחו להגיע ולכבד את המעמד. בשיא המעמד, כך נכתב במודעות, יוצג לפניהם מחזה מרתק, משעשע מחד, ומאידך סוריאליסטי והזוי. בהמשך, אתם - קוראים יקרים - אמורים להיות מופתעים לא פחות מהם.
שני שערים גדולים מימין הבמה הרחבה נפתחו. בעלי חיים מכל מיני סוגים נכנסו פנימה. החמור הופיע ראשונה, לאחריו - הפרה והגמל. מאחוריהם זינקו במהירות, הנמרים, הזאבים והדובים. הטורפים החשובים תפסו את מקומותיהם ליד השולחן. בעלי החיים הצמחוניים לעומת זאת התיישבו בספסל מאחוריהם. אחריהם הגיעו הכבשים והעזים . מבעד לשערים הופיעו עוד ועוד בעלי חיים, זקנים וצעירים. כל אחד תפס את מקומו על פי חשיבותו. כאשר כל מקומות הישיבה התמלאו, החלו הטריבונות להתמלא. בעלי הכנף הופיעו אחרונים. אלו נעמדו באופן טבעי במרומי הטריבונות, שם הרגישו במיטבם. ועדיין נותרה בימת הכבוד פנויה. ואז הופיעו השפנים אשר קיבלו את תפקיד המלצרות. אלו הסתובבו בין הקהל וחילקו אוכל ביד רחבה. בעלי החיים הטורפים התכבדו במנות בשר מכובדות. הצמחוניים כובדו במגוון צמחים ועשבים. באגף מיוחד, טבול כל כולו במים, ישבו והסבו הדגים לסעודה. אלו קיבלו תולעים וחרקים מכל הסוגים. על במה מיוחדת נעמד הזמיר ועמו להקת המזמרים, ויחד שרו את "פרק שירה'' . הרעשים, השאגות הנהימות והצרחות היו כמעט בלתי נסבלות. אך אז בפתע פתאום הושלך הס בין קהל החיות והבהמות. כל בעלי החיים קמו על רגליהם. האריה מלך החיות הופיע במלוא הדרו. הוא התהלך לאיטו ולחץ את ידיהם של נתיניו בחום. לאחר מכן התיישב במקומו על כסא המלכות במרכז הבמה. הנשר מלך העופות ביצע כמה ביצועים מעוררי רושם באוויר, ונחת לימינו של האריה. ועדיין המקום לשמאלו של האריה נותר פנוי . דממה שרתה במקום. כל בעלי החיים ישבו בהדרת כבוד במקומם. על הטריבונה האחרונה בסוף עמד בעל כנף חום וקטן. פתאום התנתק ממקומו ועף עד לבימת הכבוד. הוא התקרב לראשו של האריה מתוך תעוזה רבה ולחש משהו לתוך אוזנו. המיקרופון שעמד על השולחן קלט את הלחש וזה נשמע היטב ברמקולים האדירים שנתלו מסביב . וכך אמר הציפור לאריה: "יש לי חשיבות רבה מאוד יותר מכל בעלי החיים המסובים כאן. אני הייתי מעופף מעל בית המקדש, ואף זכיתי לאכול בשר קדשים מן הנותר על המזבח. לקינוח הייתי טועם מן היין שנתנסך על גבי המזבח. ראוי אני לשבת בראש". האריה השתכנע והושיבו לצידו . לא עברו אלא רגעים אחדים. היונה הצחורה שמעה את דברי הציפור, ופתחה אף היא במעוף. היא הגיעה ונעמדה על המיקרופון מול פניו של האריה, וכה היו דבריה: "הציפור אכלה מבשר הקדשים וגם שבעה מטובו, אך אני נשחטתי למען כבוד שמים ומיצו את דמי על קרנות המזבח. חשובה אני יותר" . כל הנוכחים היו דרוכים ומתוחים. האריה הסתובב לעבר הציפור, כיבד אותה לחזור למקומה הראשון על הטריבונה בסוף, ואת היונה הושיב לצידו. בשלב זה נסגר הפרגוד וכל המחזה נעלם פתאום. שוב שרר חושך באולם.
המנחה כיבד את קבוצת המייסדים לעמוד על רגליהם, נורות ניאון קטנות נדלקו והאירו את פניהם. וכך אמר המנחה: דוד המלך אומר בתהילים: "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך"... זוהי הציפור אשר אכלה ושתתה מן המזבח. וממשיך דוד המלך ואומר "אשרי אדם עוז לו בך" - אשר את הכוח והעוז שלו תרם לא-לוקים. הנה יש בקהילתנו הרבה מאוד אנשים יראי שמים, אשר נמנים על קהילתנו המעטירה, הם אלו שנהנים ממה שקהילה עושה למענם. זה חשוב מאוד, אך יש הרבה יותר חשוב מזה. לפנינו ניצב דור המייסדים, אלו אשר תרמו את חייהם ומיצו את דמם למען בניית קהילתנו המעטירה. להם אנו חייבים הכרת טובה מיוחדת.
חנפנות
סיפר ר' שבתאי יודלביץ' : פעם אחת החמור בא לכלב ושאל: "תראה, אני באמת עובד קשה, מה זה קשה... כמו חמור! עובד קשה כל היום... בסוף היום אני מגיע מותש מהעבודה, שמים אותי באורווה, קצת קש.. וזהו נגמר העניין. אבל אתה כלב, לא עושה כלום רק מכשכש בזנב, וכל היום קונים לך... בשר ובונזו ודוגלי, ומספרה מיוחדת לכלבים, וטרינר.... איך אתה עושה את זה? תגיד לי את האמת... גם אני רוצה..." אמר לו הכלב: "צריכים לדעת ללקק... תשמע, כשבעל הבית מגיע בערב הביתה, אני רץ אליו, קופץ עליו, מתחכך בו, מלקק אותו, הוא אוהב את זה והוא קונה לי. תעשה את זה גם אתה...", "תודה רבה!", ענה החמור.
למחרת בערב בעל הבית הגיע לאורווה לתת לחמור לאכול... החמור נתן זינוק! קפץ על בעל הבית, השכיב אותו על הרצפה, התחכך בו, חנק אותו כמעט, ועוד בסוף הוציא את הלשון ונתן לו לק על כל הפנים... ובעל הבית התחיל לצעוק: החמור השתגע!!! באו הילדים של בעל הבית, התחילו להרביץ לחמור... למחרת החמור בא לכלב צולע עם גבס, ואומר לו: "אתה חתיכת כלב! לא רצית לגלות לי את הסוד שלך... בסדר. אבל למה נתת לי עצה שאינה הוגנת? בגללך חטפתי מכות..." ענה לו הכלב: "תאמין לי שנתתי לך עצה הוגנת, זאת האמת, זה בדיוק מה שאני עושה. רק מה לעשות, כנראה שבשביל ללקק – צריך להיות כלב!"
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
