אם ְּבחקוֹּתי ֵּתלכּו. אם
זאת תהיה דרככם שתלכו בה, שכל המצוות תשמרו כחוק בלי טעם רק בגלל ציווי ה',
אז תזכו לכל הברכות. (זרע קודש)
אם
בֻחקוַֹּתי תֵּלכּו... וָנַתִתי גְּשֵּמיֶכם בִעָתם אִם כאשר תלכּו לעסקי פרנסתכם יהיה
זה בשביל שתוכלו לעסוק בֻחקוַֹּתי... אז וָנַתִתי גְשֵּמיֶכם בִעָתם שיספק לכם צרכיכם בשפע ולא
תצטרכו לעמול בשביל פרנסה. (מאור ושמש(
דוגמה חיה - יהודי בא אל רבי ישכר־דב
מבעלז והתאונן כי בנו אינו שוקד על לימודו ואין הוא נוטה אהבה יתרה ללימוד התורה. " האם אתה עצמך שאלו
הצדיק: קובע עיתים לתורה ?". התנצל היהודי ואמר שהוא עובד קשה מאוד לפרנסתו,
ובשובו הביתה הוא כבר עייף מאוד. נענה
הרבי: "כשם שלך יש תירוצים שלא ללמוד, אך לבנך כך. אם הבן יראה שעל־אף
עייפותך אתה לוקח ספר ליד ולומד — יספוג גם הוא אהבה לתורה".
" ואיש כי יקדיש את ביתו
קודש..." (כז, יד( - אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק, קדוש הוא זה שביתו קודש.
העמל המתוק (אור השבת
גיליון 7 66 )
השולחן
המפואר בסלון הבית היה ערוך במיטב הכלים והמאכלים. מסביב ישבו כל בני המשפחה
והאווירה הייתה נעימה, אך פניו של בעל הבית, הקבלן דן גולדשטיין, היו עגומות
ומוטרדות. 'מה קרה, אבא?' שאל עידו, הבן הבכור שכבר הצטרף לעסק של אביו. 'היום
נפגשתי שוב עם אדון זכאי', אמר הקבלן, 'הוא פשוט מוציא אותי מדעתי'. 'מי זה אדון
זכאי?' שאל גדעון, הבן הצעיר יותר. 'אדון זכאי הוא האדם הערמומי, החמדן והעקשן
ביותר שפגשתי מאז שאני בעסקי הבנייה', אמר הקבלן.
ואכן,
רק עקשנותו של אדון זכאי מנעה את בנייתו של הקניון הגדול שדן גולדשטיין תכנן לבנות
במרכז העיר. את המגרש הוא רכש כבר לפני עשר שנים, אך הבעיה היתה שבמרכז המגרש עמדו
שישה צריפים שבהם התגוררו דיירים ותיקים מאז קום המדינה. דן גולדשטיין היה מיומן
בניהול משא ומתן לפינוי דיירים, והגיע במהירות להסכמים עם חמישה מדיירי הצריפים. אבל אז הוא
הגיע לאדון זכאי, והלה התגלה כאגוז קשה לפיצוח. 'הוא עושה את עצמו כאילו הוא בכלל
לא רוצה למכור', סיפר הקבלן. 'הוא מתחיל לספר לי זיכרונות מימי קום המדינה ולהראות
לי תבלינים שהוא מגדל בחצר... כמה כסף שאני לא מציע - לא מספיק לו. הוא אפילו לא
מביע נכונות להיכנס למשא ומתן. מה הוא חושב לעצמו? כמה אני יכול לשלם בעד
הרבע-דונם העלובים שלו?' רעייתו של הקבלן לא נהגה להשתתף בשיחות העסקים, אבל הפעם
היא אמרה: 'ואולי הוא באמת לא רוצה למכור? 'דן הביט בה בתימהון ואמר: 'לא רוצה
למכור? את יודעת אלו סכומים הצעתי לו? הוא פשוט רוצה לסחוט ממני הצעות גבוהות
יותר'. 'אתה יודע מה?' אמרה האישה, 'הייתי רוצה לפגוש אותו'. דן גולדשטיין חשב רגע
ואמר לאשתו: 'אדרבה, נראה אותך משכנעת אותו. בואי ניסע אליו יחד ביום ראשון'.
למחרת
בבוקר עצרה מכוניתו המפוארת של הקבלן ליד הצריף של אדון זכאי. 'בוקר טוב', בירך
אותו דן גולדשטיין, 'תכיר, זאת אשתי, דליה'. 'ברוכה הבאה', אמר אדון זכאי שפניו
היו חרושות קמטים ועל ראשו חבש כובע ברט, 'תרצי לשתות משהו?' 'לא, תודה', אמרה
אשתו של הקבלן, 'האמת שמעניין אותי לדעת מדוע אינך מוכן למכור את ביתך לבעלי'.
'תראי, גברת', אמר אדון זכאי, 'אני גר בבית הזה שישים שנה. מאז שהתחתנתי עם אשתי זיכרונה
לברכה. במו ידי בניתי את הבית. לא היו פועלים ולא בנאים. בואי, תראי את ערוגות
הפרחים והתבלינים שאני מגדל בחצר. תראי, תראי, זה שיח שושנים ששתלתי ביום שבו נולד
לנו בננו הבכור, ועד היום אני משקה ומטפח אותו. את רואה את הנדנדה הזו? בעשר
אצבעותיי בניתי אותה למען נכדיי. היא יותר חזקה מכל מה שמוכרים היום. והגדר הזו
מסביב לחצר - אותה בניתי נגד שועלים שהסתובבו כאן באותם ימים רחוקים, כשמסביב
הייתה רק שממה...'אשתו של הקבלן שמעה את אדון זכאי עוד שעה ארוכה, ואז נפרדה ממנו
לשלום.
'הוא
לא ימכור את הבית', חרצה את דינה כשהיא ובעלה נכנסו למכונית. 'הוא פשוט לא מסוגל
להתנתק מהבית. שום סכום לא ישכנע אותו'. 'איך את יודעת?' 'כי אני מכירה את ההרגשה
הזו. אתה בוודאי יודע שעברנו כבר כמה דירות בחיים, וכל פעם לדירה יפה ויקרה יותר.
אתה זוכר שלפני חצי שנה רצית לעבור מהבית שלנו ולא הסכמתי? אתה יודע למה? כי בדירה
הזו השקעתי מאמץ. בעבר הייתי מזמינה מעצב פנים שהיה עושה את העבודה, אבל בדירה
הזו החלטתי לעשות הכול לבד. השקעתי בכל פרט ופרט. הסתובבתי ימים שלמים לבחור את
הריהוט ואת השטיחים, בזבזתי שעות ארוכות בגלריות כדי לבחור תמונות, שתלתי לבד את
הצמחים וטיפחתי אותם. בבית הזה השקעתי והתאמצתי והכנסתי את הנשמה, ולכן כאשר הצעת
שנעבור דירה לא יכולתי. הבית הזה כבר חלק ממני. אדון זכאי לא ימכור לך את הבית, כי
הוא עמל עליו והשקיע בו עשרות שנים. הבית הוא חלק מאישיותו, ואדם לא מוכר חלק
מעצמו תמורת כל סכום שבעולם'.
פרשת
השבוע פותחת במילים 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ ...
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ
...' ורש'י מפרש במקום: 'אם בחוקותיי תלכו - שתהיו עמֵלים בתורה'. אבל... מדוע צריך לעמול
בתורה? מה אכפת לרש'י אם התורה תבוא לנו בקלות? האם המצוות צריכות להיות דווקא
קשות לביצוע באופן שנתאמץ בביצוען? התשובה היא: כן! כאשר אדם עמל ומשקיע בנושא
מסוים, הדבר הופך להיות קרוב לליבו ויקר בעיניו. מי שלא משקיע מאמץ, מוכן לוותר על
הדבר ביתר קלות. אם נעמול בתורה ונשקיע מאמץ וקושי, נרגיש שהתורה
והמצוות אהובים וחביבים עלינו והם יהיו חלק מעצמנו ומאישיותנו, וכך נזכה להתחבר
אליהם בקשר בל ינותק.
חוויית השבוע
שלי
