אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ח

אמר אדם גדול: לימודים חשובים אנו לומדים ממסכת נדרים: ראשית - אודות כוח הדיבור של האדם.  בדיבור האדם יש כוח להחיל קדושה, התחייבות ואיסור. דבר נוסף שמסכת נדרים מלמדת אותנו: אי קיום נדרים גורר עונשים חמורים של מיתת אישה ובנים. אנחנו למדים דבר נורא: כשדיבורו של האדם פרוץ, אין לו זכות להקים בית ואינו ראוי לחנך את ילדיו, כי יסוד החינוך הוא קדושת הדיבור, ואם חלילה הוא נכשל - הקב"ה לוקח ממנו את מחמד עיניו. 

     אמר הגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר זי"ע בשם אביו הרה"ק בעל קדושת יו"ט זי"ע, עה"פ נשא את ראש,  היינו כשקורין בפרשת נשא, צריכים כבר להכין עצמו לאת ראש, היינו ראש השנה שכבר בפרשה זו צריכים לעשות הכנה לראש השנה הבעל"ט. הגה"צ מנאנאש שליט"א

     העומד בבהכ"נ מאחורי קיר או מחיצה, אינו צריך לזוז בברכת כוהנים, שאף מחיצת ברזל לא מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.

         השותה לשוכרה מביא את עצמו לידי חטא. כפי שמובא במדרש רבה,  במדבר, פרק ו: "כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא סוד". היצר הרע מחכה לרגע שתאבד את דעתך על מנת 'לתקוף' 

כחּה שלַ לשֹוןַ רכה (פניני עין חמד, עלון 685)

     עד כמה גדול כוח הפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. אולם עלינו לדעת, שכשם שניתן להרוס ולהחריב בעזרת הדיבור, הרי שאם אנו משתמשים בלשון רכה - אזי ניתן להשיג בדיוק את ההיפך. להלן סיפר מופלא המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה'  .

     שמונה ילדים בדירת שלושה וחצי חדרים. כמה זמן אפשר לשרוד כך? התקשינו למצוא מקום לילדים, בעיקר בגלל העובדה שהרוב המוחלט הוא בנות. שני הבנים הם דווקא הקטנים, כך שכולם נמצאים בבית ולא בישיבות, והילדים נולדו ברוך השם בהפרשים של שנה-שנתיים. כאשר נולדה בתי התשיעית, הבנו שזה הזמן לשפץ.  התרוצצתי רבות כדי לקבל אישורי בניה. אנחנו גרים בקומה ראשונה ולא אמורים להיות מתנגדים. קיבלנו אישור, הזמנו קבלן, תיאמנו מחירים. היום הראשון הגיע. הערנו את הילדים מוקדם ושלחנו אותם ללימודים, סגרנו את החלון מרעש ואבק , ואז נקישות בדלת. בפתח שני פקחים, ובידיהם צו עיכוב. ' הגיעה תלונה נגדך, אתה חייב להפסיק את הבניה', הודיעו לי חד משמעית.

     רוב השכנים חתמו. לגבי השאר- לא הייתי זקוק להם כי היו לי שבעים אחוז חתימות. הבנייה שעוד לא התחילה נפסקה. הקבלן התרגז, העובדים התפזרו, ואני מיהרתי לעירייה לסדר את העניינים. הם טענו שהאישור לא תקף, כי השכנים מתנגדים. ושוב עולה השאלה: מי עלול להתנגד? הנחתי שוב את האישורים של השכנים, הבטיחו לתת לי תשובה למחרת.  אחרי יומיים הגיעה התשובה המיוחלת: האישור תקף. אפשר להמשיך. התקשרתי לקבלן, עדכנתי אותו, שהפעם הכול בסדר.  היום הראשון עבר בשלום. ביום השני בשעות הצהריים מזעיקה אותי רעייתי. שוב הפקחים נמצאים ומורים על הפסקה.  שוב אני הולך לעירייה. בודק. מתברר, שהגיעו תלונות חמורות, האמורות לגרום לי נזק אמיתי של קנסות. 'כדאי שתברר, מיהו האיש שמתלונן', מסביר לי הקבלן בייאוש. 'רק כך תוכל לפתור את הבעיות'. בינתיים, נפסקת הבניה. רעייתי על סף דמעות.

     תקופת שיפוצים אינה קלה ובפרט בבית עם שמונה ילדים ותינוקת, שזה עתה נולדה.  הלכתי שוב לעירייה. דיברתי עם אחד הפקידים. נראה שהדבר נגע לליבו, אבל הוא סירב לגלות מי ה 'מלשין'. הוא רק אישר,  שמדובר באותו אדם שהלשין פעם קודמת. הייתי חסר אונים. שילמתיַ קנסַ בסכוםַ רציני, והתפללתיַ לטוב. בינתיים התחלתי להפיץ בין השכנים את מה שאירע, תוך שאני חוזר ואומר, שאם למישהו יש בעיה, אני קשוב ומוכן לשמוע. אבל איש לא בא.

     אחרי יומיים המשכנו את הבנייה. כצפוי, באותו בוקר, שוב מגיעים הפקחים. הפעם יש בידם הוראת הפסקה ודיון מחודש באישור שניתן לי. רצתי כאחוז אמוק לעירייה. הקבלן רמז על פיצוי כספי. העובדים היו מרוגזים ונעצו בי עיניים כעוסות.  הצלחתי להגיע לאותו פקיד, שחמל עליי בפעם קודמת. הוא השפיל את מבטו ולבסוף אמר: 'אסור לחשוף את השמות של המלשינים. אבל אני רואה שאתה חסר אונים. אגלה לך, רק תבטיח לי, שתתנהג עם המידע הזה בהתאם'. הבטחתי. ואז הוא נקב בשם. הייתי המום. מדובר בשכן המתגורר מולי. יהודי ישיש,  אלמן, קצת נרגן, אך בסך הכול נסבל.

     חזרתי לביתי. ראשית,  הודעתי לקבלן על הפסקת בניה. שנית, ישבתי עם רעייתי וניסיתי לחשוב כיצד לפעול.  נזכרנו, שמהשכן הזה לא ביקשנו כלל חתימה. תחילה עלה הרעיון לגשת אליו ולשאול, האם הבנייה מפריעה לו. אחר כך הבנו,  שמהלך כזה עלול לגלות לו, שאנחנו יודעים, כי הוא המלשין. בסופוַ של דבר החלטנו ללכת על הכיוון החיובי. ניגשתי לשכן בערב וסיפרתי על התקריות שאירעו, ושאני רוצה לערוך אסיפת שכנים כדי לדעת למי הבנייה מפריעה. מאחר שאת האסיפה אי אפשר לעשות אצלי בגלל התחלת הבניה, ביקשתי לערוך אותה בביתו . הוא התלבט מאוד, אבל הסכים. הזמנו את כל השכנים. עמדתי מולם ודיברתי, כאשר אני בעצם מדבר לשכן אחד ויחיד. הודיתי על הכנסת האורחים של השכן. דיברתי על החובות שלקחתי, סיפרתי על עוגמת הנפש, שנגרמה לי ולמשפחתי ואמרתי, שאני מצפה לשמוע על כל התנגדות שישנה. שתיקה כבדה שררה במקום. שכנים הביטו בי ברחמים. גם שכני הקשיש לא פצה פה. אחרי שיצאו השכנים נשארתי לשבת בביתו. ביקשתי ממנו, עקב ניסיונו בחיים, שייתן לי עצה מה לעשות. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר: " אתה צריך להבין, שיש כאלו שישנים בצהריים מפני שאינם נרדמים בלילה. אדם שסובל מנדודי שינה בלילה - בשבילו שנת הצהריים היא הדבר היחיד שמחזיק אותו. אולי תתחייב להפסיק את העבודה משתיים עד חמש אחר הצהריים ". פנינו לקבלן. הוא התמרמר מאוד, כאשר שמע על זמני העבודה ושאל: "איך ייתכן להפסיק לבנות בצהריים?" הסברנו לו, שאלו התנאים שלנו והוא גבה בהתאם לכך סכום נוסף אותו שילמנו בלי לפצות פה. באופן מפתיע התקשרו מהעירייה וסיפרו על ביטול התלונה ועל האישור להמשיך את הבניה כרגיל.  למחרת חידשנו את הבנייה.

     השבוע כולו עבר ללא פקחים. לקראת שבת שלחתי לשכן זר פרחים ענק בתוספת מילות תודה, שבח ומחמאות. הוא הגיע להודות ולומר ש 'לא הייתם חייבים'. הסברתי לו, שהעצה שלו 'שווה זהב'. הוא נכנס חזרה עם הפרחים לביתו וחזר שוב אלינו. הוא הושיט לי מעטפה. כשפתחתי אותה לא האמנתי. היה שם את הסכום, שהיה עליי לשלם לקבלן וגם את הכסף של הפיצויים. 'אני יודע, שאתה יודע'... הטיח בפניי את האמת. 'היום בבוקר התקשר הפקיד מהעירייה וסיפר לי, שהוא הודיע לך'. 'אז למה אתה משלם לי? שאלתי בחוסר הבנה.  עיניו הקשישות והקמוטות זהרו לפתע. "מצאה חן בעיניי הגישה שלך לעניין. לא כל אחד היה מתנהג כך. עשיתי 'חושבים' והבנתי,  שאת התלונות שלי אני צריך לממן בעצמי ולא להפריע לכם. וחוץ מזה אני לא זקוק לכל החסכונות שלי. את הקבר שלי לא יצפו בזהב, אבל מעשים טובים ילכו איתי'.  אני הדוגמא החיה ללימוד הגדול, שלשון רעה גודעים בעזרת לשון טובה ומתנות. כדאי מאד להיות חכם ולהישאר צודק".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ח

    אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכול אסור שלא ירגיל עצמו בכך. עכ"ל הרמב"ם (בהלכות גניבה פ"א ה"ב). וכ"כ מרן השלחן ערוך בחו"מ (סימן שמח) וע"ש בבית יוסף.

    ברכת כוהנים היא הברכה שמשפיעה לכל עם ישראל יש בה 15 מילים ו- 60 אותיות גם בליל הסדר יש את סימני הסדר שהם 15 מילים המורכבים מ- 60 אותיות...

   "כתונת בד קודש ילבש" (טז,ד) - הסביר רבנו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהכתוב בא להדגיש ולומר, שלא נחשוב שבגדי הכהונה הגדולה (חושן ואפוד, המעיל ופעמוניו וציץ הזהב) הם שצריכים להיות של קודש, אבל הכתונת – שכל אדם לובשה – הרי היא לבוש בסיסי ויכולה להיות של חולין. לא כן, אלא הכתונת והמכנסיים, אף הם קודש. ומכאן נלמד, שלא רק מעשים נשגבים כתפילה ולימוד קודש הם, אלא גם מעשים בסיסים כאכילה ושתייה, שינה ומנוחה, שיחה ודיבור חייבים להיעשות בקדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

    מסופר על אישה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחן את בנה. בחן המגיד את הילד והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד תי ו" , טוב מאד! עכשיו – אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה! התעקש הילד וסירב. שלף המגיד כמה פרוטות ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך. לאחר הבחינה שאלה אם הילד: נו! יאמר לי רבינו! מה יהיה הילד לכשיגדל? השיב המגיד מיד: חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך!...

הרבי במעקב צמוד יום ולילה... (הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)

הסיפור הבא הוא סיפור חיים מסעיר, המשתרע על פני כמה עשרות שנים וכולל תהפוכות מורכבות. מופלא ככל שהוא נשמע, אך נכונות פרטיו אינה מוטלת בספק, וזה דבר המעשה:

השמועות החלו טיפין טיפין, ואט אט הפכו לגל גדול וחזק, אשר שטף את אירופה היהודית לפני יותר ממאתיים שנה. השמועות דיברו על יהודי פלאי, שהפך לדמות מחוללת מופתים באופן על טבעי. עדים נאמנים סיפרו על חולים חשוכי מרפא שהפכו לבריאים לחלוטין באורח פלאי, על חשוכי בנים שהפכו לאבות צוהלים, ועל יהודים עניים שהתברכו בעשירות והפכו לעשירים מופלגים... השמועה אודות 'איש הפלאים', עוררה תמיהה רבתי בכל שדרות היהדות הנאמנה.  האיש עסק לפרנסתו במכירת יין ושיכר, ולא נודע כאדמו"ר או כרב,  ואפילו לא כצאצא של אחד מהם.  מנגד, שמו יצא למרחקים כפועל ישועות בקרב הארץ, ומכל רחבי אירופה נהרו יהודים לביתו, להתברך מפיו ולהיוושע מאמירותיו, שמעולם לא אכזבו...  הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי"ע, אשר כונה בפי כל 'הרבי מאפטא', יצא למשימה להכיר את האיש ולתהות על קנקנו. מיהו, מה מעשיו,  מה הן זכויותיו, וכיצד הגיע למדרגת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' - עד שדבר מדבריו לא נופל ארצה, וככל היוצא מפיו כך נעשה. שכר הרבי עגלה קטנה, ויצא אל העיירה הקטנה בה התגורר המוזג הפלאי. הרבי נכנס לחנותו בלי להזדהות, ומיד הבחין במוזג שהכול סחים בנפלאותיו, עומד מאחורי הדלפק, מוכר יין ומוזג שיכר... הרבי היה נראה כהלך יהודי נודד,  והמוזג שש ושמח להיענות לבקשתו, ולקיים בו מצות 'הכנסת אורחים' בלי לדעת, כמובן, מיהו היהודי הנודד ומה מטרת בואו...  אך התמקם הרבי בפינתו, ומיד פתח בעבודת 'בלשות' מתוכננת היטב. הוא התחקה בכל רגע אחר המוכר, עקב בדריכות אחר תנועותיו וחיפש את צדקותו הנסתרת, או לחילופין כוחות אחרים, מהם הוא שואב את היכולת להושיע במוצא פיו. אפס, כי המוזג התנהל כמו כל מוזג אחר, לפעמים מתמקח על המחיר, לפעמים נפרד מלקוח ותיק בלחיצת יד... החליט הרבי לעקוב אחריו בלילה, אולי אז יגלה כי המוזג הוא צדיק נסתר, העובד את ה' במסירות נפש בלילות. אך גם כאן לא נפתרה התעלומה - אחרי תפילת ערבית שגרתית כמו כל יהודי אחר, סעד המוזג ארוחת ערב עם משפחתו, קרא קריאת שמע, ועלה על יצועו...  הרבי הבין כי זה לא יתכן, ואדם בעל כוחות סגוליים ופלאיים חייב להסתיר משהו... כל אותו הלילה לא עצם הרבי עין, אלא עקב בדריכות אחר דלת חדר השינה של המוזג, ממתין לראות מתי הלה יקום לעבודת קדשו... אלא שהמוזג לא קם ולא נע, קול נחירותיו הקצובות נשמע היטב בחלל הבית כל הלילה, משמע אין הוא מעובדי ה' בלילות... הבוקר שלמחרת היה רגיל לגמרי. המוזג קם מוקדם, התפלל שחרית שגרתית, ומיהר לפתוח את בית המזיגה.. שוב עמד שעות ומכר יין ושיכר, ומדי פעם עצר לרגע לברך, ולהבטיח ישועות ליהודים ששיחרו לפתחו. אך עדיין, לא נגלה כל קצה חוט לפתרון התעלומה - מנין הכוחות השמימיים העילאיים לפעול ישועות בהבל פיו?  מי הוא זה ואיזה הוא המוזג הלז, ומה הסוד שהוא מסתיר  ?

שלושה ימים של עבודת מודיעין אינטנסיבית עשה הרבי בביתו של המוזג,  אך ללא תוצאות. העובדות היו ברורות: המוזג הוא יהודי רגיל, וסדר יומו ולילותיו רגילים ופשוטים מאוד. מאידך, אין ספק כי אכן הוא מחולל מופתים, וכבר בשלושת הימים שהוא נמצא, נוכח הרבי לראות זאת במו עיניו! בחלוף היום השלישי, החליט הרבי כי זה הזמן לגשת אל המוזג ולשאול את פיו. לנוכח עיניו הנדהמות אמר לו כהאי לישנא: "יהודי יקר! אני הוא הרבי מאפטא, וכבר שלושה ימים שאני מתחקה אחריך ומנסה לגלות את סוד כוחך לפעול ישועות, אך ללא הצלחה עד כה. גוזרני עליך בכוח התורה, כי תגלה לי מה מעשיך, וכיצד הגעת לדרגה שככל היוצא מפיך כך נעשה, כביכול כל צבא השמים עובד בשירותך!". המוזג הופתע. הן שמו של הרבי ידוע ומפורסם, ועצם העובדה כי זכה לארח את צדיק הדור בלי לדעת, גרמה לו להתרגשות יתירה. אך יותר מכך, הוא הופתע מהדרישה הנחרצת לגלות את סודו, את סוד חייו הכמוס שמעולם לא גילה... הוא ניסה לשכנע את הרבי כי הדבר הוא סוד, אך הרבי לא נענה, אלא שב וחזר במפגיע על הדרישה לשמוע ממנו את תהלוכות חייו, להבין מכלי ראשון כיצד זכה יהודי פשוט לחולל מופתים. בלית ברירה פתח המוזג וסיפר את סיפורו האישי המדהים, המופיע לפרטיו בעמוד 197 בספר 'יורו משפטיך ליעקב', אשר הודפס לפני כמאה ושלושים שנה:

שני ארגזים מתחת הדלפק...

במשך שנים רבות, ידע המוזג דנן חיי עושר ופאר. הוא נחשב סוחר מצליח בעסקים מגוונים, וכל שועי עולם שיחרו לפתחו, לעשות עמו עסקים ולשפוך לשותפיו. סביב שמו הילכה הילת קסם, על סוחר שמגע זהב באצבעותיו, וכל עסק שהוא נוגע בו - מצליח מיד, ומזכה אותו ברווחים נאים... לימים, התהפך עליו הגלגל. עסקיו הלכו והידרדרו מדחי אל דחי, והשמועות על מצבו הכספי הרעוע הרחיקו ממנו כל שותף פוטנציאלי. הוא הפך מאיל הון ידוע, ליהודי עני, רעב ללחם וחסר כל. יום ועוד יום חולף, ואין כל בשורה באופק. הוא ומשפחתו החלו להתרגל לחיי עוני ודוחק, הורגלו לקבל תמיכה מבתי תמחוי ומקופות צדקה להן נהג לתרום בעבר... העתיד נראה שחור וחשוך, ובני ביתו התלויים בצווארו כריחיים מבקשים לחם, פרוסה אין להם... באחד מהימים הקשים ביותר, פנתה אליו רעייתו והציעה: "שמע נא בעלי היקר! הן הכול יודעים כי אתה סוחר ישר, ועד לא מזמן גם נחשבת ממולח ומוצלח. אולי תצא לשוק בעיירה הסמוכה, תחפש מישהו שהכיר אותך בעולם העסקים בעבר, ועדיין מאמין בכישוריך, ותבקש ממנו להיות שותף עמך - הוא יעניק סכום כלשהו, ויקבל אחוזים מהרווחים שתפיק מהעסקים שתעשה בכסף. אולי יחוס הלה ואולי ירחם, וייתן לך סיכוי נוסף לחזור לעולם העסקים...". בחוסר חשק בולט, הסכים האיש להצעת רעייתו. ידוע ידע כי מצבו הכספי הקשה ידוע ומפורסם, ולא באמת האמין בסיכוי כי יצליח למצוא שותף. אך בלית ברירה, ומתוך שהרעב הגובר של בני משפחתו הכריחו לעשות משהו, עשה כעצת רעייתו ויצא לדרך, לעיירה הסמוכה...

והנה בדרכו, הוא מהפך בדעתו בהצעת רעייתו, והדבר נראה לו לא סביר באופן קיצוני. להשיג שותף? למה שיסכים? למה שירצה? האם ניתן לסמוך עליו שיזרים כסף במועד? ואם הלה ייעלם לפתע פתאום? - זה לא נשמע הגיוני! מצד שני, הרי חייבים לעשות משהו, אי אפשר להישאר רעבים, ובני ביתו ממתינים בקוצר רוח שישוב עם כסף למחייתם! ואז, נצנצה בו הברקה. הוא הרים עיניים לשמים, ואמר במילים פשוטות וברורות: "בורא עולם! לך הכסף ולך הזהב. אינני חפץ בשותפים בשר ודם, אני רוצה שותפות איתך. אתה תושיט לי חבל הצלה ואני אתחיל לסחור. את הרווחים נחלוק שווה בשווה - מחצית אתן לפרנסת משפחתי, ומחצית אני נותן לך, להחזיק לומדי תורתך. כל רובל שארוויח אחלק לשניים - חצי לי, וחצי לך שותפי הנאמן, פיפטי פיפטי. בורא עולם!", אמר הסוחר והרים ידיים אל על, "מבחינתי, העסקה חתומה, אני מתפלל שתתן את חלקך, ונהיה שותפים חצי חצי. הכול שריר וקיים!", הכריז בהתרגשות…

צעדיו נעשו קלים לפתע, הוא חש כי יד נעלמה מסייעת בעדו. לפתע נזכר כי בצרורו מטבע זהב קטנה, שקודם לכן הייתה נראית בעיניו חסרת משמעות, אך עתה, כך החליט, תהא זו מטבע הפתח לעולם העסקים... הוא חזר לביתו, כינס את משפחתו והודיע כי מצא שותף טוב לעסק אשר יחלוק עמו ברווח חצי חצי, ומטבע הזהב הקטנה היא ההשקעה הראשונית של השותף... באותו יום שב ויצא לשוק, וקנה במטבע סחורה, אותה מכר ברווח פעוט יחסית. את הרווח לא שמר לעצמו אלא 'התחלק' עם השותף - מחצית הרווח נתן למשפחתו, ואת המחצית השנייה העביר בו ביום לעמלי תורה. מאותו יום החל שוב לעסוק במסחר, תוך שהוא מקפיד להעביר מחצית מהרווחים לשותפו - לבורא עולם, להחזקת עמלי תורתו, ועם הזמן רכש את בית המזיגה, בו הוא מוכר יין ומתפרנס, עד ששוב הפך לעשיר מופלג... "הנה", סיכם אותו יהודי בהתפעלות באוזני הרבי מאפטא, "הבט וראה את שני הארגזים המונחים מתחת לדלפק המכירה. מדי יום, עם ספירת הקופה, אני מחלק את הרווח. מחצית אני מניח בקופה הימנית, זה לשותף שלי. מכאן אני מחזיק ידי עמלי תורה ומעניק להם לפרנסתם, ואת המחצית השנייה אני מניח בקופה השמאלית, משם בני משפחתי לוקחים לפרנסתם...". "אינני יודע למה", משך הסוחר בכתפיו, "אך שמתי לב, שמאז שהשותפות שלנו פורחת - אני מצליח לחולל מופתים בהבל פי. השותף שלי עומד יפה בהסכם, מצווה את ברכתו בעסקיי, ואף מקבל את חלקו מדי יום ביומו. אך מדוע הוא מבצע את כל מה שאני אומר לו - אין לי מושג!", אמר הסוחר בתמימות...

    הרבי האזין בהתפעלות רבה לסיפורו של הסוחר, סיפור אישי רווי בטחון ואמונה, ושותפות אמת אמיצה ששינתה את חיי הסוחר לבלי הכר, וגם הפכה אותו למחולל מופתים. את ההסבר לכך הוסיף הרבי בעצמו: "הלכה פסוקה היא, ששותף, כל מה שהוא עושה וקובע, כך מוכרע על כורחו של השותף השני. מהרגע שזכית להפוך לשותפו הנאמן של בורא עולם, ההלכה קובעת כי כל מה שתקבע, כביכול על השותף לבצע. אין פלא עוד כי אכן זכית, שכל היוצא מפיך הופך לעובדה מוגמרת, הלא שותפים אתם...".

הרבי מאפטא זי"ע מגלה, כי כשיהודי זוכה לתמוך בלומדי תורה, הוא משדרג את מעמדו ל'שותף בכיר' עם אביו שבשמים. זה לא רק שהוא עושה מעשים טובים ומועילים, אלא הופך לבעל המעמד הגבוה, המשתייך לקבוצת איכות של שותפי אמת עם בורא עולם. זו לא פעולה שמסתיימת בתרומה ונתינה, אלא חתימת עסקה המניבה פירות רוחניים וגשמיים, המשתלמת לשנים ארוכות! החזקת תורה, היא שותפות אמת מועילה במיוחד - היא מעניקה ברכה בעסקים, מסייעת לפרנסה, ופותחת שערי שמים אצל השותף החדש שלנו - השותף הטוב בעולם. כמה צריך להודות ולשמוח על הזכות הנפלאה, שבני אנוש רשאים וזכאים לגשת אל הקודש, להפוך לשותפים קרובים עם בורא עולם, ולזכות לשמירתו ההדוקה ולברכתו הצמודה להם ולבני משפחותיהם.

    בפעם הבאה שתזדמן לנו 'עסקת' שותפות כזו, כשניתקל שוב באפשרות להחזיק לומדי תורה, נחטוף את העסקה הזו בשתי ידיים, כי זו העסקה הכדאית בעולם! איזה טיעון מנצח בעולם האמת?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ה

״בבית א־להים נהלך ברגש״, המילה ״ברגש״ נדרשת נוטריקון: ״ברד, רוח, גשם, שלג״.

      

     החוזה מלובלין עבר פעם אחת ליד בית המדרש וראה אור גדול בוקע ממנו. סבור היה שיושבים שם יהודים ולומדים תורה לשמה. כשנכנס, מצא שני יהודים יושבים ומספרים בשבחי צדיקים.

     הצדיק רואה ומכיר את העולם הבא, ואילו על העולם הזה הוא רק שומע. לעומתו, האדם הפשוט רואה ומכיר את העולם הזה, ואילו על העולם הבא הוא רק שומע. (רבי משה מקוברין)

     ״חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם״ (סנה׳ לז, א)

ברכת כהנים שלא נשכחה (מתוך הספר סיפור לשבת(

”     רצה ה‘ אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה“ הסתלסל קולו של החזן בחגיגיות יתירה. דריכות הורגשה ברחבי בית הכנסת הממוקם באחת הקהילות הגדולות בחו“ל, שם ברכת כהנים אינה מנהג של כל יום חול כבארץ ישראל. בחו“ל כידוע, ברכת כהנים יחסנית היא ואינה נוהגת אלא רק בתפילת מוסף של שלוש רגלים.

     רב בית הכנסת ר‘ שלום בער המשמש גם כשליח חב“ד באותה עיר שם לב לתופעה מעניינת. עינו לכדה את מראהו, של אחד המתפללים, ר‘ עזריאל לנדאו, הממהר לצאת מבית הכנסת בדיוק באותה שעה בה כולם היו בכיוון ההפוך, כאשר אף אחד לא רצה להפסיד את הברכה הנדירה, ר‘ עזריאל מיהר להימלט החוצה כבורח מן הדליקה.  זה היה תמוה בעיניו של השליח, אולם, חשב בליבו, אך מקרה הוא.  אולי חש שלא בטוב, אולי מישהו קורא לו החוצה לאיזה ענין שאינו סובל דיחוי. אולי היה רעב ומיהר לביתו אל הסעודה?  אולם, ברגל הבא שוב חזר ונשנה המחזה. הקהל כולו מקבל בשמחה עצומה, בצימאון ובהתרגשות את ברכת כהנים, כמי שזוכה במרגלית יקרה, ואילו ר‘ עזריאל נושא את רגליו, במקום שהכהן נושא את כפיו, וינס ויצא החוצה, ויעש ”ויברח“ אל ביתו.  זה כבר דבר חידוש! יהודי שנמלט החוצה מבית המדרש ואינו רוצה לשמוע ברכת כהנים?! מדרש פליאה כזה לא שמעתי מעולם.  

     החליט השליח לעשות מעשה, ולקראת החג הבא של שלש רגלים,  התיידד עם ר‘ עזריאל ככל האפשר עד שהיו היחסים ביניהם יחסי קרבה וידידות, כאשר ראה את המצב כי טוב, עמד השליח והזמינו לר‘ עזריאל לסעוד על שולחנו ביום החג לאחר התפילה.  ואולם גם באותו חג, בו היה אמור ר‘ עזריאל לסעוד בביתו של ר‘  שלום בער לאחר התפילה, כאשר הגיע החזן אל התפילה ”רצה ה‘ אלוקינו“ והקהל השתחווה קלות במודים דרבנן, הרים ר‘ עזריאל את רגליו ונחפז שוב לצאת מבית הכנסת, שם עמד וחיכה לר‘ שלום בער בחצר בית הכנסת.  כאן כבר לא יכל היה ר‘ שלום בער לכבוש את תמיהתו וכראותו את ר‘ עזריאל עומד ברחוב ניגש אליו ואמר לו ”אני מתפלא עליך“ . ”מתפלא עלי?“ שאל ר‘ עזריאל. ” אכן“ ענה לו ר‘ שלום בער. ”ברכת הכהנים כל כך קדושה וחביבה לנו, כולם רצים פנימה אל היכל בית המדרש כדי להתברך מפי הגבורה ואילו אתה בורח החוצה כאילו אסון עומד להתרחש, איני יכול להבין דבר כזה?“ פניו של ר‘ עזריאל קדרו כאילו עננה חשוכה נחתה עליהם. ”שאלתך, שאלה של טעם היא,“ ענה בשפה רפה, ”אולם אם תשמע את סיפורי, כבר תבין אותי.“ ” אדרבה, אני מוכן לשמוע,“ ענה ר‘ שלום בער. ובעת סעודת החג, בביתו של ר‘ שלום בער, סביב שולחן ערוך במיטב המאכלים ובקבוקי יין לרוב, וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות,  נפתח סגור ליבו של ר‘ עזריאל והוא סיפר למארחו:

     בחור צעיר היה ר‘ עזריאל כאשר פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים הארורים ימ“ש כבשו את אירופה והציפו אותה בנהרות של דם יהודי שפוך. התמזל מזלו של עזריאל והוא לא נהרג אלא רק נשלח למחנה כפיה, שם עבד יחד עם עוד אלפי יהודים עבודת פרך בתנאים תת אנושיים. הם היו מורעבים, המזון הדל שקבלו ליממה לא הספיק אפילו לארוחה אחת, הקור האירופאי היה נורא ולגופם רק סמרטוט דקיק, מים דלוחים שתו ועל דרגשים שורצי פשפשים וכינים ישנו בלילות.  רוחם היתה נפולה. כבר ראו את הגרוע מכל מתרחש מול עיניהם.  יקיריהם נטבחו במיתות משונות ואכזריות ואילו מעל ראשם ריחף צילו של מלאך המוות שביקוריו במחנה העבודה היו יום יום.  אולם, יהודי אחד, הדור צורה היה איתם באותו בלוק, ובזכותו שמרו הכל על מורל גבוה. היה זה יהודי חסידי מלא וגדוש בתורה ובחסידות שאצר במוחו מלבד אמרות חסידיות יקרות שהפיחו רוח חיים בלבם בשעות הקשות, גם את לוח השנה היהודי ידע על בוריו. הוא ידע כל ברכת כהנים שלא נשכחה יום איזה תאריך הוא היום לפי הלוח העברי ודאג ליידע את כל חבריו לצריף היום הוא יום פלוני. שלא לדבר על כך שהוא ידע בדייקנות מתי חל כל חג ומועד.  

     יום אחד הודיע האיש לחבריו האסירים היהודיים בבלוק: דעו לכם יהודים יקרים, כי חודש ניסן עתה, חג הפסח הולך ומתקרב.  עמדנו והבטנו בו כלא מבינים. פסח הרי הוא חג החירות והמצות, שני דברים שנשללו מאיתנו לחלוטין. בקושי היתה לנו פרוסת לחם יומית שהצילה אותנו ממיתת רעב, אבל מצות כשרות לפסח במחנה, מי יעז לחלום על דבר כזה? ”אל תתנו ליאוש להשתלט עליכם!“ אמר לנו היהודי החסיד, ”הבה ונטכס עצה. חרות אמיתית היא חירות הרוח, ואת רוחנו הנאצים ימ“ש לא יצליחו לשבור. ובכן מה דרוש לליל הסדר? בעיקר יין, מרור, ומצות. יין? נמלא ארבע כוסות בדמעות. לכל אחד מאיתנו יש די והותר דמעות שטרם מצאו את דרכן החוצה. מרור? יש לנו די והותר ואותו אנו אוכלים בכל עת ובכל שעה.... אבל מצות כשרות חייבים אנו להשיג. לכן הודעתי לכם מבעוד מועד על החג המתקרב. יפקח נא כל אחד עין, אולי תיקרה על ידו הזדמנות לזכות את אחיו במצוות אכילת מצות בליל הסדר.“  ומאותו רגע ואילך היו עינינו בולשות בהיחבא ומשוטטות ומחפשות פירור מצה, שמא כבר הספיק מישהו לאפות מצה בסתר, או כמה גרגרי קמח ממנו נוכל לאפות מצות.

     ואמנם, יום אחד גילה אחד מאסירי הבלוק פירור מצה מתגלגל על הארץ, וזה היה עבור כולנו סימן מובהק כי יש כאן מישהו עם גישה למחסן קמח כלשהו.  התחלנו לברר במרץ, ואמנם גילינו די מהר במי מדובר. היה זה אסיר שנבחר על ידי הרשעים להיות מנקה ביתו הפרטי של אחד ממפקדי המחנה. בתוקף תפקידו היתה לו גישה חופשית למטבח ולמחסן ביתו של המפקד הנאצי, ושם במזווה גילה האיש כמות גדולה של קמח שלא נעשה בו שימוש הוא הצליח להבריח משם מעט קמח, ובשעה שהכל היו עסוקים בעבודת הפרך היומית תחת השגחתם האכזרית של המפקדים, אפה בסתר כמה מצות בתנאים מחתרתיים.  אחת המצות נשברה בדרך וזה היה פתרון הפירור שמצאנו.

     התנפלנו על היהודי בתחנונים. ”נא ונא, אתה הרי יכול, גם אנחנו רוצים לאכול מצות בליל הסדר“. ”אני מקוה שאצליח, כמה אתם רוצים“. השבנו בתמימות. ”אנחנו 800 אסירים, בדוחק אפשר לחלק כל מצה לשמונה חלקים. מאה מצות יספיקו לנו“.... האיש נתקף בולמוס צחוק שלא מן המקום והזמן. ”אתם מדברים כאילו וורשה עומדת על תילה, ולודז‘ ולובלין לא חרבו. לכו לחנות המצות ברחוב נאלבקי בוורשה ושם תזמינו מאה ק“ג מצות.. האם יצאתם מדעתכם? מאה מצות?!“ ”אתה יודע מה?“ אמרנו לו, ”תעשה מה שאתה יכול“. והוא עשה מה שהיה יכול, וזה הסתכם בשתי מצות שלמות! שמחנו עליהן כעל כל הון. הבנו שנכרסם פירורי מצה בליל הסדר. כזיתים? שיעורים? מושגים אלו רחקו מאתנו מרחק שנות אור. העיקר שיהיה זכר למצה.  

     בליל הסדר התכנסנו בבלוק מאוחר בלילה, לאחר יום עבודה מפרך.  חיכינו שהשומרים ילכו לישון ואז התאספנו כולנו למרכז הצריף. שתי המצות עליהן שמרנו כעל בבת עינינו נשלפו ממקום מחבואן וכולנו ובראשינו אותו יהודי חסיד הדור צורה, ישבנו לסדר ליל פסח, בלי יין,  בלי כרפס, בלי חרוסת, בלי הגדה, אבל עם שתי מצות שלמות!  רוחנו היתה מרוממת. הנה אנחנו מצליחים, מתחת לאפם של הארורים ימ“ש, להתכנס ולשבת בצוותא. רצינו לשאול את ארבע הקושיות.  דלת הצריף נפתחה בבעיטה ומפקד המחנה התפרץ פנימה כחיה טורפת. חמת רצח ניצתה בעיניו למראה 800 יהודי המחנה יושבים במרכז הצריף סביב שתי מצות עגולות. ” מה חשבתם שאנו לא יודעים שהיום אתם חוגגים את חג הפסח שלכם?“ קרא בשאגת קרב, ”עקבתי אחריכם והנה הצלחתי לתפוס אתכם בשעת מעשה!“ ישבנו המומים, קפואים, ומאובנים. כל חלומנו התנפץ ברגע אחד. המפקד השתולל מזעם. ”אני דורש לדעת מי ארגן את ה‘סדר נאכט‘ )ליל הסדר( במחנה“. שתקנו, אף אחד לא רצה להלשין.  המפקד ניגש באופן אקראי אל אחד היהודים הצמיד קנה אקדח לראשו וצרח עליו. ”תגיד לי מי עומד מאחורי הסדר נאכט, שאם לא כן אירה בך מיד כמו בכלב“ . ”אתה יכול לירות בי,“ ענה היהודי בעוז רוחו. ”לא אגלה לך את שמו“ . ”צא החוצה וגש אל הקיר,“ ציווה עליו המפקד הנאצי. היהודי קם ופניו לבנות כשלג. הוא החל לפסוע לעבר הקיר.  כולנו התבוננו במחזה כשלבנו צונח מטה. שערי הגיהנום שתמיד היו פתוחות כאן לרווחה כמו נפערו עוד יותר. ” אל תירה בו, זה אני!“ נשמעה קריאה נרגשת. היה זה היהודי החסיד הדור הצורה. הוא לא רצה שמישהו אחר ישלם את המחיר על המעשה שלו. ”אני סיפרתי לכולם שהלילה זה חג הפסח ובגללי התארגנו לעשות ליל סדר''.האקדח שהיה מופנה לעבר חבירו סטה כעת מנתיבו ואיים עליו. ”טוב מאד,“ גיחך הקצין הגרמני. ”מיד תשלם בחייך על הפשע“ . אולם במחשבה שניה שינה הקצין את דעתו. ”לא. אני לא אתן לך את התענוג הזה של מוות מהיר כל כך. מחר נערוך לך משפט ראווה מול כל אסירי המחנה ואז נוציאך להורג בנוכחות כולם. למען ישמעו וייראו“.

     בשעה 4:30 לפנות בוקר, רעם כל המחנה. כל האסירים הוקפצו ממיטותיהם אל משפט הראווה שהכינו הנאצים ליהודי הפושע שהעז לגלות לאחיו כי חג הפסח הוא היום.  המשפט היה כהלכות המשפטים הנאציים, קצר וקולע, כל אורכו לא עבר את שתי הדקות. התובע תבע, סניגור לא היה, והשופט חרץ את דינו. מוות בירייה.  הנאשם הצטווה לגשת את הקיר כדי לספוג את הכדורים, אולם כשעמד שם מול עיניהם העצובות של כל האסירים, לבש לפתע עוז ותעצומות נפש יהודיות ופנה אל המפקד. ” בכל העולם מקובל כי לנידון למות נותנים זכות לבקשה אחרונה, גם אני רוצה לבקש בקשה זו“ . המפקדים ה‘יקים‘ לא יכלו לסרב לבקשה כזו. הם הסכימו והנידון למוות ביקש לשאת דברי פרידה בטרם יישלח לעולם שכולו טוב. גם לזאת הסכימו הקצינים.  החסיד הסתובב אלינו, ופתח בדברים: ”אחי!“ – קרא אלינו, ”אני עומד להיפרד מכם וברצוני להעניק לכם משהו. רכוש אין לי. ובגדי שעלי אינם שווים מאומה. אך דבר אחד יש לי - כהן אני, והיום - יום טוב ראשון של פסח. אזכה אתכם בברכת כהנים“. החסיד נשא את כפיו החשופות. מילות הברכה, בלולות מדמעות של דם ואש ותימרות עשן, נחצבו מפיו ומנשמתו העומדת לטוס אל כסא הכבוד בעוד רגע ונחתו עלינו כסלעי אש מהר סיני. מעולם - ולעולם – לא שמענו ברכת כהנים כזו.

     אנו אלפי יושבי המחנה – השפלנו את ראשינו כדי שלא להביט בו. כשסיים במילה ”שלום“, היתה האדמה שתחתינו ספוגת דמעות. הדי המילה ’שלום‘ התגלגלו באויר כאשר הרובים רעמו והוא, הכהן, נהרג על קידוש ה‘, וצנח ארצה מתבוסס בדמו. כעבור חדשים מספר הסתיימה המלחמה - המשיך ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט באזני ר‘ שלום בער- ואני הפלגתי לארה“ב. כאשר באתי שמה החלטתי כי מה שהיה – היה, אבל מהיום, ביני לבין רבש“ע - אין יותר קשר. באחד הימים נכנסתי לחנות בשר ובקשתי לקנות חתיכת בשר. היתה זו כמובן חתיכת בשר טריפה,. שילמתי והגוי - בעל החנות ארז לי את מנת הבשר, אך כאשר רציתי לקחתה איתי – קפצה ונעמדה מולי ברכת הכהנים של החסיד יושב המחנות, ואני נטשתי את בשר הפיגולים בחנות, לא יכולתי לקחתו איתי.  במשך הזמן התקבלתי לעבודה. הייתי אמור לעבוד שבעה ימים בשבוע.  אך בשבת כאשר הגעתי אל שערי המפעל בו עבדתי, לא יכולתי להכנס פנימה. שוב טסו ועמדו מולי ידיו הפרושות של אותו חסיד, ומנעו ממני לחלל את השבת . וכך גם היה כאשר אביתי להתחתן עם הנערה הנוכריה אותה הכרתי. ברכת הכהנים של החסיד חצצה ביני לבינה ומנעה ממני לבצע את תוכניותי“.

”     אתה הראת לדעת“ - סיים ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט - ”שברכת הכהנים המיוחדת הזו שמרה עלי כיהודי. ולכן איני יכול לשמוע ברכת כהנים אחרת. איני יכול להמיר את ברכת הכהנים של החסיד הקדוש הי“ד, בשום ברכת כהנים אחרת“. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il