אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ז

אז ישיר. אומר בעל הטורים ישיר ר"ת י' שיר, שיש 10 שירים: שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד פעם נשיר בב"א.

     אם אתה מזכיר את גאולת קריעת ים סוף, "וים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים עברו ים, ויכסו מים צריהם,  אחד מהם לא נותר...", ששם הייתה הגאולה על ידי צעקה ל-ה''...  ומאחר שאתה מאמין שאפשר להיגאל ע"י צעקה ל-ה', אתה בעצמך עומד ומתפלל וצועק אל ה'... או... אז זה מראה שאתה בוטח בה', ואתה מתפלל כי אתה מאמין בתפילה, ואתה יודע שזו הכתובת.

     בפרשת המן פרק ט"ז פסוק ט"ז כתוב כל הא'-ב'. אומר בעל הטורים שמי שמקיים את התורה שניתנה בא'-ב' לא יחסר לו פרנסה. ובט"ז באייר התחיל המן לרדת, וסימנך ט"ז ט"ז ט"ז. פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יום ט"ז.

     "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ד'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון ". )אמרי שפר(

     הכנה לימי הפורים. "ט"ו בשבט" בגימ' פורים (בלי היו"ד(,  בבחינת שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג (פסחים ו.) (. אמרי חיים)

     "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד, כט ( ״ובני ישראל״, בעיני אנשי מעלה הנקראים ישראל, ״הלכו ביבשה״ גם ההליכה ביבשה בכל יום, הוא נס ממש כמו ״בתוך הים״, כי אף הטבע נס הוא.... ) .לקוטי שושנה(

     ויסע משה את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להישאר עוד לאסוף כסף וזהב, ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שווה כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? )בעלי המוסר(.

     "חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ו??ן העיקרים הנדרשים מן האדם... וחייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים"... (רבינו יונה שע"ת שער ג-יג,נד)

איני יודע קרוא וכתוב (ופריו מתוק).

     סיפור השגחה מדהים ביותר, התרחש ביהודי ירא ה', שגר לפני כמה עשרות שנים במרוקו, וביום מן הימים החליט לעלות לארץ ישראל. הבעיה היתה, שהיהודי לא ידע כלל קרוא וכתוב, ואפילו את צורת האותיות לא הכיר, וכאשר כמה מחבריו שמעו על כוונתו לעלות לארץ ישראל, לגלגו עליו והזהירו אותו: "בארץ ישראל האנשים מלומדים ואינטליגנטים, איך עולה על דעתך שתוכל להתקבל שם לעבודה?!".  בצר לו, החליט היהודי התמים שילך להתייעץ עם מורו ורבו - הגאון הקדוש רבנו מאיר אבוחצירא זצ"ל, וככל אשר יורה לו,  יעשה. רבי מאיר האזין ללבטיו, ואמר: "סע לארץ הקודש, והסר חשש מליבך! הלוא הקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכי הם יודעים קרוא וכתוב?! ואף על פי כן הקב"ה מפרנסם, ולמה הינך חושש שה' יתברך לא יפרנס גם אותך?" . כשהבחין רבי מאיר שהיהודי עדיין נתון בדאגה וחשש, אמר לו: "דע לך, שאם ירצה הבורא, דווקא בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, תהיה לך בס"ד פרנסה...".

     היהודי החליט לציית לקול הצדיק, ועלה ארצה, ומיד בהגיעו נישק את אדמת ארץ ישראל.  לאחר שהתאקלם מעט בארץ, שכר דירה, ופנה ללשכת העבודה כדי לחפש עבודה. המתין שעה ארוכה בתור, וכשהביט מסביב, וראה למול עיניו בני אדם צעירים ממנו, מלומדים ומשכילים, נתמלא במבוכה ותסכול, "איזה מעביד יעדיף אותי על פניהם של הצעירים המוצלחים האלו...".  כשהגיע סוף סוף תורו, אמר היהודי לפקיד: "עליתי זה עתה לארץ ואני מחפש עבודה" - ומרוב לחץ ובלבול, 'פלט' לפתע - "אך איני יודע קרוא וכתוב"...  הפקיד רשם הכל לפניו, ומיודענו לא ידע את נפשו מרוב אכזבה, מדוע הייתי צריך לספר על בעייתי... אך התעשת וחיזק את עצמו באמונה בה' יתברך ובאמונת חכמים, שהקב"?? לא יעזבנו, אלא ידאג לפרנסתו.

     למחרת בבוקר, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של היהודי, ממשרד הביטחון. "אתה מוזמן לראיון עבודה אצלנו, ונבקש שתגיע בהקדם". היהודי הגיע למקום, וביקשוהו לשבת בחדר ההמתנה, עד שיפנו אליו. היהודי יושב וממתין שעה ארוכה, מתבונן באנשים הרבים שנכנסים ויוצאים, אבל לפליאתו אף אחד אינו מזמין אותו להיכנס.  חולפות כבר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים, וכמעט שהאיש מחליט לשוב בחזרה לביתו.  לפתע, קראו לו וביקשו שיכנס למשרד. הפקיד שישב שם, תחקר אותו מעט, ובעיקר התמקד על אי ידיעתו קרוא וכתוב.  היהודי סיפר את האמת, "בצעירותי לא למדתי בבית ספר. לאחר מכן כשבגרתי, לא הצלחתי לקלוט את הקריאה והכתיבה". וכאן, קם הפקיד ומודיע לו: "התקבלת לעבודה, אתה תועסק בחברה לפיתוח אמצעי לחימה... עבודתך תהיה - גריסת ערימות מסמכים...".  היהודי השתאה, כיצד התרחש הנס?! אך מאוחר יותר, כשהתחיל לעבוד בשורות החברה, כבר הבין מה עומד מאחורי העסקתו; לחברה היתה ניירת רבה מאוד, של מסמכים סודיים ביותר, שהיה צורך יום-יומי לגרוס אותם. אך כאן מנהלי החברה נתקלו בבעיה - מי יטפל בגריסת המסמכים; עובדי החברה הינם מהנדסים ומומחים לייצור נשק, ולא שייך לבזבז את זמנם בגריסת ניירות, ולהביא סתם עובד מבחוץ, הם חששו מאוד, שמא יקרא את המסמכים הביטחוניים החשאיים.  הציע אחד המנהלים, לחפש אחר אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא יתעסק בגריסת המסמכים. בתחילה הדבר נשמע לשאר חברי ההנהלה הזוי, היכן ניתן למצוא יהודי שכזה, אך בכל זאת הם פנו ללשכת העבודה, וביקשו שאם מגיע אליהם אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שיודיעו להם מיד.  סיבבו מן השמים, שלאחר שהגיעה הבקשה ממשרד הביטחון, מיודענו יגיע ללשכת העבודה, ו'יפלוט' שאינו יודע קרוא וכתוב... וכאן הודיעו אפוא למשרד הביטחון שנמצא עובד בשבילם, והם הזמינו אותו לראיון.  כעת התברר שההמתנה בחוץ למשך שלוש שעות, היתה לשם 'בחינה' - לברר האם הוא אכן לא יודע לקרוא. האיש הושב בחדר ההמתנה, כאשר מסביבו הונחו עיתונים וספרים מעניינים. המצלמה הנסתרת צילמה אותו, והפקיד שישב בפנים צפה בו דרך המסך שלוש שעות רצופות, לראות האם יציץ בעיתון. בשלב מסויים, כעבור זמן ארוך של שיעמום, הוא באמת נטל לידיו את העיתון, אבל הוא פתח אותו לרוחב...  לאחר שעבר את המבחן, התקבל מיד לעבודה.

     היתה זו עבודה קלה ומסודרת, עם תנאים כלכליים מעולים שחבריו ה"מלומדים" לא חלמו עליהם ... והסיפור עדיין לא נגמר. לאחר שהיהודי נהנה במשך שנים ממשכורת הגונה, ברווח ולא בצמצום, החליט לצאת לפנסיה,  ולקבל את דמי הפנסיה הגבוהה המגיעים לו.  אמנם לא חלף זמן רב, והנה מגיע אליו שליח מטעם החברה בה הועסק. "תשמע - פנה אליו - היינו בטוחים שנמצא עובד אחר תחתיך, אך לא הצלחנו למצוא עוד אחד כמוך... נבקש שתחזור לעבודה" . היהודי התנצל ואמר שמעדיף להישאר פנסיונר. וכאן אומר לו השליח: "תחזור לעבודה, ונדאג שתמשיך לקבל פנסיה, וגם תזכה למשכורת מהחברה...".  היהודי סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "זכיתי לראות בחוש, איך מתקיימים דברי מורי ורבי, הגר"מ אבוחצירא זי"ע, שדווקא מפאת חסרון ידיעת הקריאה והכתיבה, אתקבל לעבודה; ומי יודע אילו כן הייתי יודע לקרוא, אם הייתי זוכה למצוא כזו עבודה..."

 הפמוטים )'אורחות החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל(

     ''כאשר הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר –  "נהוג היה בחוץ לארץ כי יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים בדווקא.  יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו... בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב את בקשתו ריקם.  עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר... הדבר כבר היה מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל,  וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד על שולחנו את סעודות השבת...  

     זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של יום , וסעודות השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי.  דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו... זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם, להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר.  המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו...  

     התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח להתאפק, פנה אל זלמן , והקשה: 'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך,  איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'.  אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה אם שלי הם אם לאו?' ' מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי,  אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!'  אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו...', הניד בראשו, 'אין זה הבדל כה גדול...  שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל..." ' אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך... מאחר והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה,  אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'..."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א שבט ה'תשע"ז

אישה אחת באה פעם אל כ"ק מרן מהר"ש מבעלזא זי"ע בגין איזה דבר ישועה ורחמים שהייתה זקוקה לכך. כשנכנסה אל הקודש שאל אותה מרן האם יש לך אמונה. ענתה האישה, רבי, קודם כתיב ויושע ד' ואחר כך כתיב ויאמינו בד', תחלה צריכה לבוא הישועה, ואחר כך תבוא האמונה. הפטיר מרן, צודקים דבריה. ואמנם עד מהרה נתמלאה משאלת ליבה ונושעה.

   הגאון מוילנא, נותן הסבר יפיפה : התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה – כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. 

     ידוע שכל מי שקורא את פרק "אז ישיר" בשמחה, מוחלים לו על כל עוונותיו (מובא במשנה ברורה נא, יז). ויש להבין מדוע? ושמעתי מהמחנך המפרסם הרב מאיר מונק שליט"א, שבאר את הדברים כך: על מה הייתה שמחתם הגדולה של בני ישראל בקריעת ים סוף? פשוט מאד, עד אז בני ישראל פחדו גם מפרעה וגם מהקב"ה. ובים סוף, לאחר מפלת המצרים, לא נותר לבני ישראל עוד פחד מפרעה, ומעתה הם פחדו רק מה' – וזו הייתה הסבה לשמחה הגדולה!

     ידוע ששני בע"ח קיבלו שכר על כך שהיו שותפים ליציאת מצרים: כלב (לא יֶחֱרַץ כֶלֶב לְשֹנוֹ), חמור (נשא את הזהב של המצרים): א-לוהים ברא את החמור ואמר לו: תהיה חמור, תעבוד קשה מהזריחה עד השקיעה, תישא על גבך משאות, תאכל דשא, לא תהיה חכם ותחיה 50 שנה. ענה לו החמור: ריבונו של עולם, אני אהיה חמור, אבל לחיות 50 שנה זה יותר מידי, אסתפק ב- 20 שנה. לאחר התחשבות מה נענה א-לוהים לבקשתו של החמור.

     אחריו, ברא א-לוהים את הכלב ואמר לו: אתה תשמור על בני הבריות, תהיה חברם הכי טוב, תאכל את השאריות שיתנו לך ותחיה 25 שנה. נאנח הכלב וענה: ריבונו של עולם, אני אהיה כלב, אבל לחיות 25 שנה ככלב, זה יותר מידי, אסתפק ב- 10 שנים. א-לוהים התחשב ונענה לבקשתו.

    למחרת ברא א-לוהים את הקוף ואמר לו: היה קוף, קפוץ מענף לענף, הצחק את האנשים ותחיה 20 שנה כקוף. חשב הקוף וענה: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות קוף אבל לחיות 20 שנה כקוף זה יותר מידי, אבקשך להוריד מחצית מחיי. התחשב א-לוהים ואישר לו 10 שנות חיים.

     לבסוף, ברא א-לוהים את האדם ואמר לו: תהיה אדם, שלוט עם שכל על כל פני כדור הארץ ותשתמש בו כדי לשלוט על כל העולם ותחיה 20 שנה. ענה לו האדם: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות אדם אבל לחיות רק 20 שנה זה מעט מידי, תוסיף לי בבקשה את ה- 30 שנה שהחמור ויתר, את 15 השנים שהכלב לא רצה ואת 10 השנים שהקוף דחה. ואז אהיה מרוצה להיות אדם. חשב א-לוקים וכך עשה. ומאז חי האדם 20 שנה כאדם, מתחתן, מקבל משכנתא, מביא ילדים ועובד כמו חמור 30 שנה, כשהילדים עוזבים את הבית הוא חי לבד כמו כלב 15 שנה וכשמגיע לפנסיה חי לו 10 שנים כמו קוף, קופץ מבית לבית של הילדים ועושה צחוק מעצמו על מנת להצחיק את הנכדים... זו מציאות החיים...

כוחה העצום של התפילה  (להתעדן באהבתך, גיליון 146)

     המעשה אירע במשפחתו של אברך תלמיד חכם, שזכתה ללידתו של ילד נוסף, אבל לפתע פתאום התברר שיש לו פגם מולד, והטיפול הטוב ביותר לכך ניתן רק בבית חולים באמריקה, וצריך להטיסו לשם. עלותו של הניתוח הגיעה ל –100,000 דולרים, וכיון שמדובר במשפחה של בן תורה היושב כל ימיו ולילותיו על התורה ועל העבודה, ברור היה שלרש אין כל.  הקרובים והידידים נרתמו למבצע איסוף הכספים, וההורים וילדם התינוק עלו על המטוס בדרכם לבית החולים האמריקאי. בתוך שעות מאז נחיתתם היה כבר התינוק על שולחן הניתוחים. האב והאם, אין צריך לומר, ישבו בחדר ההמתנה, ושפכו את ליבם לפני ה' יתברך שישלח רפואה שלמה ומהירה לתינוקם.

     והנה, כעבור שעתיים יוצא הרופא מחדר הניתוח בפנים חמורות סבר, ולוקח את ההורים לפינה צדדית. הם כבר מרגישים שמשהו לא התנהל כשורה,  וליבם מחסיר כמה פעימות.  ואכן, הרופא מבשר להם כדלהלן: הניתוח שלשמו הגעתם לכאן הצליח במאה אחוזים, אבל במהלך הטיפולים הכירורגיים מצאנו פגם מולד נוסף בתינוקכם, הגורם אף הוא לסכנה גדולה, וצריך אפוא, לבצע ניתוח נוסף. עלותו של הניתוח הנוסף, ציין הרופא מגיעה אף היא למאה דולרים! ההורים קבלו את הידיעה בתדהמה, והחלו לבכות לפני הרופא ולומר לו שאין בכיסם פרוטה לפורטה, וגם את מאה אלף הדולרים הראשונים, שנועדו לכסות את הניתוח שכבר עבר בהצלחה בס"ד, גייסו מתרומות. ברם, לרופא לא היה מה לעזור להם בעניין זה, והוא הודיע שבתוך כמה דקות הם צריכים להחליט מה הם עושים.  לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שההחלטה של האב והאם הייתה לעשות גם את הניתוח השני, ובאשר לכסף – ירחם המרחם. ומי שעזר להם להגיע עד הלום, יסייע בעדם גם בהשגת סכום העתק הנוסף.

     הרופא נכנס שנית לחדר הניתוח כדי לבצע את הניתוח השני, וההורים תפסו שנית את ספר התהילים, ובכו ובכו... בעוד הם יושבים לפני חדר הניתוח, ומתפללים ובוכים, עובר שם יהודי שומר מצוות, שהבין שקרה כאן משהו, ומתעניין אצל בני הזוג במה ניתן לסייע להם. הם מספרים לו את המעשה, והאיש מצידו מפתיע באומרו שהוא מכיר את אחד הגבירים היהודיים הגדולים המתגוררים בקרבת מקום, 'ואם תרצו אסדר לכם פגישה במשרדו '. ההורים לא ידעו מאיפה 'נפל עליהם' מושיע שכזה, ובעצם הם כן ידעו... הרי ספר התהילים לא מש מידיהם... עד שהצליחו להוציא מילה מפיהם, סיכם איתם האיש שיגיעו למחרת היום, בשעה 4 אחר הצהריים, למשרדו של הגביר השוכן באחד מגורדי השחקים הסמוכים.

     בשעה היעודה הגיעו ההורים, יחד עם האיש ההוא, למשרד המדובר. הגביר עצמו לא היה שם, אבל מזכירו האישי פותח את הדלת, וכשראה את האברך התלמיד חכם שאל אותו שאלה אחת, קצרה: "אתה יונגרמן מבני ברק?" (המילה "יונגרמן", באידיש, מורכבת משתי מילים, ופירושה: איש צעיר(.  האברך היה בטוח שהמזכיר שואל אותו האם אתה האיש הצעיר עימו סיכמו על הפגישה, והשיב מיד: 'כן '. המזכיר לא דיבר מילה נוספת, והגיש לו מעטפה. התלמיד חכם פותחה, ומתחיל לספור את השטרות שהיו שם, ומגיע לסכום של... 100,000 דולר בדיוק!!! לא אחד פחות, וגם לא אחד יותר.  בני הזוג לא מצאו את המילים בפיהם להודות על המתנה העצומה, ופרצו שוב בבכי... הפעם היה שהבכי של הודיה לה' יתברך. בין לבין התברר שהניתוח השני הסתיים אף הוא בהצלחה. הם שבו לארץ ישראל בהרגשה מופלאה על שזכו לניסים גלויים שכאלו, כשבנם התינוק בריא לחלוטין.

     מספר ימים לאחר שובם ארצה, נשמעות דפיקות בדלת ביתם, ועל הסף עומד תלמיד חכם מפורסם, ממקימי עולה של תורה. הם לא ידעו על מה ולמה הגיע התלמיד חכם לביתם, אך הוא לא הותיר להם זמן רב לחשוב. ' ברצוני לומר לכם, שהכסף שקבלתם אצל הגביר באמריקה שייך לי' - - - הלם ותדהמה נראו על פניהם של האב והאם. מה פירוש הדבר שהכסף שייך לך, הרי קבלנו אותו כדת וכדין בלשכתו של הגביר? – שאלו . והתלמיד חכם השיב: אני מחזיק מוסדות מסועפים עם תלמידים רבים, ולאחרונה הגענו ממש עד קצה היכולת באחזקת המוסדות, והגיעו מים עד נפש. כדי לשפר את מצבנו הכלכלי, נסעתי לאמריקה, ועשיתי עבודת שטח מאומצת עד שהסכימו לקבלני אצל הגביר, וסיכמו איתי לשעה 4 אחר הצהריים, באותו יום שאתם הגעתם למשרד. הסיכום היה שאקבל מאה אלף דולרים לאחזקת המוסדות שלנו.  כיון ש??נני מכיר את אופן התנהלותם של הגבירים, וידעתי שאם אאחר בדקה אחת לא יקבלוני כבר, הזדרזתי להקדים את בואי, ונקטתי בכל האמצעים האפשריים על מנת להגיע בזמן. אבל ה' יתברך רצה אחרת. כבר בשעה שלוש נכנסתי למעלית שתובילני אל הקומה בה שוכן משרדו של הגביר, אבל לפתע נתקעה המעלית, וגם כוחות החילוץ שהגיעו, לא הצליחו לשחררני עד השעה חמש... כאשר חולצתי סוף סוף מהמעלית, מיהרתי כל עוד רוחי בי אל משרד הגביר, ואז אמר לי המזכיר, לתדהמתי הגדולה, ש 'מישהו כבר לקח עבורך את הכסף'... לא ידעתי במי ובמה מדובר, עד שהוא הסביר לי שהיה כאן אברך צעיר, ושאלתי אותו האם אתה 'יונגרמן', וכשהשיב לי בחיוב נתתי לו את המעטפה...

     עכשיו אפשר כבר לגלות מי היה התלמיד חכם שהתדפק על דלתו של האברך בבני ברק. היה זה הגאון ר' שלום מאיר יונגרמן זצ"ל, שיסד והקים את מוסדות התורה והחינוך בזיכרון יעקב. הוא – הוא היה התלמיד חכם שאיתו סיכמו להגיע בשעה 4( והדגישו שלא ימתינו מעבר לשעה ההיא(, וכשמזכירו של הגביר ראה את האברך נכנס למשרד, שאל אותו האם אתה יונגרמן מבני ברק, וכשהתשובה הייתה חיובית – נתן לו את כל הכסף...  והאברך הבין שהמזכיר שאל האם אתה 'יונגערמאן', דהיינו האם הינך האברך הצעיר מבני ברק, ולכן השיב בחיוב... פלאי פלאים של השגחה!

    הגרש"מ יונגרמן זצ"ל סיפר ששאל את מורו ורבו כיצד קורה הדבר שלאחר שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים לקבוע פגישה עם הגביר, והפגישה נקבעת, והנה מגלגל הקב"ה שבסופו של דבר יגיע הכסף לידיו של אדם אחר, שלא טרח ולא יגע כלל בענין זה? ותשובתו של אותו גדול הייתה: אתה אמנם השקעת מאמצים כבירים כדי לקבוע פגישה עם הגביר, אבל שום דבר אינו עומד בפני דמעות – תפילה המגיעות עד כסא הכבוד! ובמיוחד כשבני הזוג הללו התפללו, כעדותם, כל אחד על השני, וכפי שסיפרנו לעיל. תפילה מסוג כזה, דוחה את כל הדברים האחרים! והנה נמצינו למדים על כוחה העצום של תפילה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/