נקודה שבועית פרשת "במדבר" ה'תשע"ח

בשעה טובה אנו מתחילים השבת את החומש הרביעי, חומש "במדבר".

חומש במדבר מתרחש היסטורית, גיאוגראפית ומעשית כשמו, במדבר.

עם ישראל נמצא בהליכה במדבר סיני מאז יציאת מצרים ומעמד הר סיני ופניו לכיוון ארץ ישראל.

ההליכה בדרך מציינת את המהות של האדם. אם בתחילת חומש בראשית בבריאת האדם דיברנו על האדם כ"כוח ממללא" - שהוא בריאה שמדברת, כאן בחומש במדבר נתאר את האדם כבריאה "מהלכת" לעומת המלאך שהוא נקרא "עומד".

האדם הוא ייצור בהתהוות ותמיד בתנועה מתמדת. אם מדרגת "הצדיק" שנחשבת גבוהה אולם היא מדרגה סטטית, מדרגת ה"בעל תשובה" נחשבת למדרגה גבוהה יותר ועליה נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד" וזה מפני שהבעל תשובה תמיד בתהליך של התקדמות והתעלות. הבעל תשובה תמיד בתהליך דינאמי.

אמנם ההליכה, ובטח הליכתם של בני ישראל במדבר לאורך החומש מלווה במכשולים ומהמורות אולם יש מצבים בהם ההתקדמות האמיתית באה דווקא מתוך אותם נפילות, מכשולים ומשברים.

המשברים שיעבור עם ישראל לאורך המדבר אינם אלא הכשרה להתעלות שתבוא בעקבותיהם. דרך המשברים מתגבש עם ישראל ונעשה מוכשר לחיות חיי עם בארצו כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

כמו עם ישראל שמהלך במדבר ומתעלה ומתקדם כך האדם הפרטי נמצא במדרגת מהלך ופניו תמיד צריכות להיות להתעלות והתקדמות.

שבת שלום ומבורך!

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "וישלח" ה'תשע"ח

חומש בראשית לא מרובה במצוות. בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מוזכרת מצווה אחת, איסור אכילת גיד הנשה: "עַל-כֵּ֡ן לֹֽא-יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף-יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה"- לאחר שהמלאך נאבק ביעקב ונגע בגיד הנשה שלו ציוותה התורה שלא לאכול ממנו. 

רש"י במקום מפרש שהגיד נקרא גיד הנשה משום "שנשה ממקומו ועלה" - הגיד בירך יעקב קפץ וזז ממקומו הטבעי שאליו היה מחובר. כלומר נשייה לפי פירוש זה הוא ניתוק דבר ממקומו. 

ניתן לפרש את הפועל גם אחרת, לאור מה שנקרא בשבוע הבא שיוסף קורא לבנו מנשה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"  - נשני מלשון שכחה. יוסף מודה לה' על שניתק והוציא ממוחו את הצרות שהיו מנת חלקו בבית אביו הוא מודה על השה' סילק את הזכרונות האלה שהיו במוחו. 

אם כן השכחה גם היא באה מהמילה נשה, במשמעות שהזיכרון נעקר מהמקום בו היה בראש האדם.

השכחה היא מתנה שקיבלנו מה' וטובה היא לאדם, כמובן במינון, שאי אפשר לחיות בלעדיה. בזכות השכחה האדם מאבד זיכרונות ואירועים קשים שהוא לא רוצה שיישארו במוחו. היא מסייעת לאדם ביחסים שבין אדם לחברו שהרי אם לא היה שוכח דברים תמיד היה נשאר בכעס על מעשים כאלה ואחרים שעשו לו. 

אולם לא תמיד טובה השכחה. יש דברים שאסור לו לאדם לשכוח. השכחה היא מתנה דווקא בדברים שהשוכח לא התכוון לכך, אבל מי שמשכיח דברי תורה מלבו בכוונה זהו דבר חמור, כפי שכתוב במשנה "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"  - המשנה לא מדברת על מי שזיכרונו קצר אלא במי שיושב ומבטל זמנו לריק ומסיר דברי תורה מלבו ובטלה זו גורמת לו לשכחה.

להבדיל מהשכחה לא מעטים הפעמים בתורה שאנו מצווים לזכור. החל מזכירת השבת בעשרת הדברות, זיכרון מעשה בראשית, זיכרון העבדות והיציאה ממצרים, וכמובן לא לשכוח את עמלק ולזכור את המלחמה בו ועוד ועוד. 

זיכרון ליסוד קיומנו מחד ומינון נכון של השכחה בראשנו זה אחד מהדברים שאנו מצווים ממאבקו של יעקב במלאך. 

שבת שלום ומבורך!  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ז

אין דבר כזה "יהודי פשוט". אומנם רואים איזה גזע בודד, משהוא שלא עושה הרבה רושם ורעש, אך צריך לדעת שאם נחדור פנימה את הגזע הזה, נגלה שהוא חובק עולמות ומחובר באלפי שלוחות לכל מיני נקודות, נגלה לפתע עד כמה הוא באמת מיוחד. כן כן, כך יש להביט על כל יהודי. לדעת שדווקא בזכות פשטותו וצניעותו - מושפע שפע בעולם. 

    בגימטרייה "עבירה" זה 287, שזה גם הגימטרייה של המילה "אפור". ללמדך, שכל עבירה מלכלכת את הנשמה לנצח. גם אחרי התשובה, הנשמה כבר לא לבנה, בבחינת "נייר חלק", אלא היא קיבלה כבר גוון "אפור", בבחינת "נייר מחוק".

    ''ועברתי בארץ מצרים" (יב, יב  - ( ועברתי... אני ולא מלאך.  כתבו המקובלים, שאווירת מצרים הייתה כה טמאה, עד שאילו היה מלאך יורד אליה היה נטמא! אז נכון שהרחוב כאן איננו כמו טומאת מצרים, אבל גם אנחנו איננו מלאכים... כמה יש לנו להדיר ולשמור אותנו מאוירת הרחוב! (מעיין השבוע(

     חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ"ב ו')  , הרי שלכל אחד מנערותו ועד זקנותו יש את הדרך שבה הוא צריך לעבוד את בוראו, וצריך להיזהר לא להיסחף ולערבב. אמת, הכול נכון וקדוש, לכל השקפה אפשר למצוא מקור תורני, אך למרות זאת, האדם לא צריך לחקות את הכלים של אנשים אחרים, אלא להתבונן "בכלי שלו", שהרי לכל כלי יש צורת מילוי שונה. כוס ממלאים עם קנקן, חבית ממלאים עם דלי, צלחות ממלאים עם מצקת, לא כל הכלים שווים, וצריך למלא כל כלי בצורה המותאמת לו.

"אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים!".

     רבותינו אמרו: "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם- אל יתייאש מן הרחמים!". צריכים אנו לזכור, כי עלינו לשים את מבטחנו ומאוויינו במי שאמר והיה העולם. ורק הוא יכול לעזור ולהושיע אותנו מכל צרה וצוקה.

     מספר ידידי ורעי, ר' עודד מזרחי, בספרו 'עין רואה', מעשה נפלא שאירע בימינו: "הרב יהודה יוספי שליט"א, מזכה הרבים בדורנו, מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבת-הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי 'בית הכנסת הגדול' בבני ברק.  אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, חברו שעדיין לא זכה לראות את האור, שיגיע לשיעור.  הוא הבטיח, שמדובר בשיעור רציני ומעמיק שבו יוכל להרחיב אופקים. בתחילה סירב הלה, ואלם לבסוף, התרצה והסכים להגיע.  תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא: 'לאחר שראה משה מצרי מכה עברי וטמנו בחול,  ציווה פרעה לעבדיו ללכוד את משה ולהביאו לפניו. משה הובא לפני פרעה והוצא להורג. ציווה פרעה על אחד מעבדיו לערוף את ראשו של משה בחרב, ואז נעשה נס... כאשר הונפה החרב על צווארו, צווארו של משה הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה.  הרב יהודה יוספי שליט"א סיים את המדרש בהתלהבות עצומה ואמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,  אל יתייאש מן הרחמים!" . אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: " האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הסיפור הזה על חרב חדה?!" . הוא יצא בעזות מופגנת, ואף הרב הבחין בכך.

     אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות . והשיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו...  לאחר כשנתיים מבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם כבוד הרב זוכר אותי?"... הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך, למען האמת...", הודה. " אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים, על המדרש עם משה רבנו". "אה, נכון... נו, ומה עבר עליך מאז?"... אייל פנה לרב וסיפר: "לאחר זמן מה מהשיעור,  נסעתי למזרח הרחוק והגעתי עד ליפן". "רציתי להרוויח שם כסף ונכנסתי ל"ע לעסקים עם המאפיה היפנית הנקראת בשם 'היאקוזה'. לאחר תקופת עסקים עימם, עשיתי טעות חמורה. ניסיתי להערים עליהם, אך הם הצליחו לעלות עליי.

     המאפיה לקחה אותי וערכו לי 'בית דין שדה', מה לעשות איתי ובמה להענישני. לאחר דיונים פסקו להוציאני להורג בחרב סמוראית חדה ומפחידה". "הזדעזעתי, כל גופי רעד עד למועד ההריגה. והנה, הגיע יום ביצוע גזר הדין הנורא. הם השכיבו אותי על מיטה מיוחדת,  כשגופי קשור היטב לקראת הריגתי בחרב סמוראית" . מה עובר לאדם בראש ברגעים שכאלו? ממשיך מיודענו מספר: " כששכבתי שם בפחד כולי מול היפנים צמאי הדם, קפץ לראשי אותו שיעור, ששמעתי מפי הרב. אותו משפט, שנחקק בזיכרוני: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!" . מיד כשנזכרתי בכך, הרמתי את עיניי למרום וזעקתי: "ריבונו של עולם. אנא הוציא אותי מפה! נראה, אם יש אמת בדברים שלך", התחננתי.

     היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו.... ו.... לפתע נשמע קול דק בוקע מפאתי החדר. היפני פקח את עיניו המבועתות והבחין באישה יפנית שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!" ... לאחר מספר רגעים התברר, שמדובר באשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו מדברת, והיא החלה לומר לו, שלפני חמש שנים הייתה רעידת אדמה גדולה בעירם, ומיודענו הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אני מביט בה בזווית עיני, כשראשי עקוד ולא מאמין למשמע אוזניי.  ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט, שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם.

     לאחר שניצלתי בדרך ניסית, ניסיתי להבין, כיצד הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, הרי היא מדברת על הצלה, שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו אני כאן נמצא פחות משנתיים...  סיפרתי על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה מישהו אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כולנו (היהודים) נראים אותו דבר, והיא אינה מבחינה ביני לבין מישהו אחר...

     הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: " איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה, שהשלכתי באותם רגעים הכול על בוראי. שאני בוטח בבורא העולם ולא מתייאש. לאחר המקרה החלטתי מיד לחזור לישראל, וכמובן גם לחזור לשיעוריו של הרב".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "וירא" ה'תשע"ז

בפרשת השבוע, נקרא אודות אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל בכלל ובתקופת האבות בפרט: עקידת יצחק.
אברהם, כפי שהזכרנו גם בפרשה הקודמת, הוא היחיד מכל באי עולם שעליו כתבה התורה בלשון "ניסיון": "והאלוקים ניסה את אברהם". 
בניסיון זה של העקידה ניסה אותו ה' בתחילה במידת הדין, ששם נכתב בשם אלוקים, במצוות עשה: "קח נא את בינך... והעלהו שם לעולה", ולאחר שעמד אברהם בניסיון חזר ה' וניסה אותו בשם ה ו י" ה שהיא מידת הרחמים (=האהבה) במצוות לא תעשה: "ויקרא אליו מלאך ה'... אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ונמצא אברהם תמים ונאמן לה'.
אברהם במעשיו הקדים את "נעשה" ל"נשמע" והראה הלכה למעשה את מה שנדרש מאדם שעובד את ה' באמת: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
בכל לבבך- בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע; בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך - בכל ממונך.
לאורך הפרשה מסופר רבות על אירועים שעובר אברהם. בכולם יש פירוט גדול בתורה על מה שנאמר בין האנשים איתם נפגש ובטח מה שאומר אברהם בעצמו.
והנה דווקא באירוע מיוחד שכזה, בדרך לעקידה, מרחק הליכה של שלושה ימים, כאילו שקט. אין כמעט כלל דיבור. רק ביום השלישי למסע אומר אברהם מספר מילים ספורות.
אפילו הרהורים ומחשבות שסביר שעברו בראשו של אברהם בדרך לעקוד את בנו לא כתבה התורה במקרה זה.
על זה כתב הרב קוק: "אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבטאו מצפוני קודש הקודשים הללו". 
לאור זאת הרבו דווקא בעלי המדרש לדבר ולהרחיב ברשות הדיבור גם של השטן, ואין זה משנה אם השטן הוא כינוי למלאך שתפקידו לחפש חטאים או אולי זה כינוי להוויה השוכנת בלב כל אדם והוא הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. 
בין כך ובין כך ניצח אברהם את אותו שטן רשע שבא להילחם מולו והפך לראש למאמינים וראש לנאמני ה': "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
שנזכה אנחנו במלחמתנו האישיים מול היצר הרע לעמוד ולנצחו בכל מלחמה שכזו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ה

אתם תחרישון (יד, יד). פעם כאשר הלכו קבוצה אל הגאון ה'חזון איש' זצ"ל, ביקשו ממנו שיאמר לפניהם דברי תורה. ענה להם כי אין בכחו לומר כעת דברי תורה, היות ושוכב במיטתו ולא חש בטוב. לאחר מכן פתח החזון איש ואמר, איתא במסכת מגילה )יח.) אמרי במערבא, מלה בסלע משתוקא בתרין [אם תרצה לקנות הדיבור בסלע תקנה השתיקה בשתים. רש"י] ומשמע מכאן שהשתיקה חשובה יותר. אולם לכאורה החשבון אינו מדוקדק, משום שעל השתיקה מקבלים שכר פעם אחת, מה שאין כן על הדיבור מקבלים שכר על כל מלה. אלא, משמע מכאן שגם בשתיקה מקבל שכר כפול על כל מילה ומילה שרצה לדבר ומונע את עצמו מלאמרה ושותק. ושפיר אמרו חכמינו ז"ל מלה בסלע משתוקא בתרין. (אוצר אפרים)

     ויסע מלאך וכו' ההולך לפני מחנה ישראל (יד, יט( ה'הולך ל'פני מ'חנה י'שראל ר"ת "מילה" שבזכות מצות מילה נגאלו ונבקע להם הים כידוע בכל המדרשים. (קרבן העני להרה"ק רבי יעקב קטינא זי"ע בעל "רחמי האב")

     זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו (טו, ב). יש לפרש בדרך צחות, 'זה קלי' אם אדם עמל בעצמו כדי להגיע לידי הכרת השם יתברך, 'ואנוהו' הרי זה נאה ויאה. אבל אם 'אלוקי אבי' כאשר אדם סומך על ייחוסו ואומר אב גדול לי, אזי 'וארוממנהו', הרי זה סימן של גאווה, של התרוממות בעיני עצמו. (פנים מאירות)

     יהודים רבים, ולא משנה עד כמה הם רחוקים, חוזרים "הביתה" לכל נדרי ביום כיפור, ולליל הסדר בפסח. בספר 'נתיבות שלום' כתוב שישנו קשר עמוק בין שני החגים האלה. ביום כיפור אנחנו חוזרים לא-לוקים מתוך יראה, פחד מתוצאות הנתק. אולם בפסח, אנחנו חוזרים הביתה מאהבה. אהבה למקום שממנו באנו. אהבה לאלה שריפדו וערסלו את ילדותנו במילותיהם ובחיוכיהם. אהבה לאחד שמחזיר אותנו שוב הביתה.

לחישה באוזן (שיחת השבוע 1475)

     המתפללים מיהרו להסיר את תפיליהם ולקפל את טליתותיהם. ערב פסח היום. בעוד זמן קצר יחול זמן איסור חמץ. היום קצר, וההכנות לסדר מרובות. אל קדמת בית הכנסת בעיר סלונים פסע בצעדים מהירים ר' נחום, איש חסד ידוע בעיר. הוא ניגש אל רבי יהושע-אייזיק שפירא, רב העיר, שגם הוא סיים את תפילתו והתכונן ללכת לביתו. "רבי", קרא ר' נחום, "ימחל-נא לי על שאני טורדו בשעה דחוקה כל-כך, אבל זה עניין של פיקוח נפש ממש". "פיקוח נפש אתה אומר?", נדרך הרב, שכונה בפי כול 'ר' אייז'ל חריף', בשל שכלו החריף ושנינותו הידועה. "במה העניין?".

     ר' נחום הביט לצדדים, כדי לוודא שאיש אינו שותף לשיחתם, והנמיך את קולו: "ובכן, מדובר בר' נטע-הירש הגביר. הוא התרושש מכל נכסיו ונהפך לחסר כול ממש. נודע לי כי מצבו חמור כל-כך עד שאין לו אפילו מצות ויין לחג הפסח. אין לו ולבני משפחתו מה לאכול בפסח, והוא מתבייש לבקש עזרה". "ועכשיו אתה מספר לי?!", נזף בו הרב. "הלוא בעוד שעות אחדות ייכנס החג!". "מה אעשה ורק הלילה נודע לי הדבר", נאנח ר' נחום. "השאלה הגדולה היא איך אפשר לסייע לר' נטע-הירש ולמשפחתו, שאינם רוצים כי מצוקתם תיוודע ברבים. יאמר לי רבנו מה עושים".

     רבי אייז'ל חריף הרהר לרגע ואמר: "גש אל נטע-הירש ואמור לו שהערב, אחרי תפילת ערבית, בשעה שהקהל כולו ניגש אליי לברכני בברכת החג, יברכני הוא בלחישה, על אוזני, בלי שאיש ישמע מה הוא אומר".עיניו של ר' נחום נפערו בתימהון, אולם רבי אייז'ל המשיך: "אם יעשה כדבריי, מבטיחך אני נאמנה שמאומה לא יחסר משולחנו של נטע-הירש, להפך, הוא יתברך בשפע וביד רחבה!". "במחילה מרבנו...", העז ר' נחום לשאול, "וכי הלחישה תביא לו מצות, יין, דגים ובשר?". "לא עת להקשות קושיות", גער בו הרב, "הזמן דחוק והמלאכה מרובה. גש מהר אל נטע-הירש ומסור לו את דבריי, והערב תיווכח בעצמך".

     נפרד ר' נחום מהרב ומיהר אל ביתו של הגביר לשעבר. ליבו נצבט כשהביט בבית המפואר, שהסתיר היטב את המחסור השורר בין כתליו. הוא מסר לנטע-הירש את דבריו של רבי אייז'ל, והוסיף ואמר בכנות שאינו מבין את פשר ההוראה.

     "ומה הרב מבקש להשיג בברכה הסודית שאלחש באוזנו?", תהה הגביר.

     השיב ר' נחום: "אינך מכיר את רבנו? הלוא חריף ושנון הוא. עשה כדבריו ותראה בעצמך".

     שקל הגביר את הדברים, ואף שלא הצליח לרדת לסוף דעתו של הרב, ניאות לשתף פעולה עם התכנית המסתורית.

     הערב ירד וליל הפסח התקדש. בבית הכנסת הסתיימה התפילה, והמתפללים ניגשו לעבר מקומו של רבי אייז'ל חריף כדי לאחל לו חג שמח, כנהוג. איש לא הבחין בפניו העגומות של נטע-הירש הגביר ובמצב רוחו הקודר. הן בביתו אין דבר כדי לחגוג את חג הפסח. עני ואביון הוא, אך עדיין הכול רואים בו את עשיר העיירה. עם זה, חזקה עליו בקשתו של רבי אייז'ל, והוא התייצב בתור העובר לפני הרב. כשהגיע סמוך אליו עמד כמהסס. רבי אייז'ל הבחין 'פתאום' בגביר העומד לידו וארשת נבוכה על פניו, וביקש מהקהל שהתגודד סביבו: "סלחו לי רגע, אני רואה שר' נטע-הירש מבקש לשאול אותי שאלה בפרטיות. אנא, התרחקו קמעה". המתפללים נסוגו מעט לאחור, ונטע-הירש ניגש אל הרבי, לחץ את ידו, וכמסוכם רכן אל אוזנו ואיחל לו בלחש: "מברך אני את רבנו בחג פסח כשר ושמח".

     רבי אייז'ל חריף הזדקף באחת, ועטה על פניו ארשת חמורת סבר. "אוי!", קרא בקול גדול, שהגיע לאוזני כל המתפללים. "הכול חמץ! חמץ גמור! אסור לאכול שום דבר ממה שיש בבית!".

     עוד בטרם הספיק נטע-הירש לעכל את ההכרזה הפתאומית, המשיך רבי אייז'ל וקרא בקול רם: "אל תדאג, ר' נטע-הירש, אין דבר, הרי אינך יהודי בודד בעיירה נידחת. ברוך השם אתה שרוי בין אחינו בני ישראל, שבוודאי ישמחו להטות שכם ולסייע לך בצורכי החג במקום אלו שנפסלו, ותוכלו לחגוג את ליל הסדר ביד רחבה...".

     שמע הקהל את דברי הרב ומיהר להתגייס לעזרה. "אני אביא יין!", הכריז מאן דהו, ואחר קרא אחריו: "אני אשלח דגים!". שלישי הודיע כי יביא בשר, ורביעי הציע בנדיבות מצות. החמישי הבטיח לשלוח את סימני הסדר, והשישי הצהיר כי יש בביתו מרק בשפע. בתוך זמן קצר הגיעו לביתו הריק של נטע-הירש שליחים נושאי סירים ומצרכים. שולחן הסדר הריק התמלא לפתע בכל טוב, והגביר נטע-הירש עמד לו משתאה בפתח הבית, ולא ידע את נפשו מתדהמה. תוגת משפחתו נהפכה לשמחה, והכול בזכות פיקחותו המיוחדת של רבי אייז'ל חריף.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

מלה בסלע,החזון איש,שתיקה,מלאך,מחנה ישראל,מצוות מילה,התרוממות,כל נדרי,לחישה באוזן,

אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ה

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה.(תנא דבי אליהו) אמרו בעלי המוסר בנובהרדוק דרך צחות: מדוע יש לרקוד לפני הכלה דוקא? מפני שהכלה "מפקרת דעתה ורצונה" בבואה להתקדש (כמבואר בר"ן נדרים ל/א), ומי שיכול להפקיר רצונותיו ולבטלם בפני האחר, ראוי לרקד לפניו בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא. עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא. יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. (רבי אלימלך מליז'נסק) דוד המלך ישב שבעים שנה והיה ממעט חלבו ודמו בחיבור ספר התהילים, ואילו אנו עוברים על כל ספר התהילים בחטף, בשעה אחת בלבד. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים) - כדי לעשות ממנה... שמים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) זה פירוש הפסוק "מדבר שקר תרחק" — על־ידי השקר האדם מתרחק מהקב"ה, וכשכולו מסובך בשקרים נעשית אצלו המצווה עבֵרה, והעבֵרה מצווה. (מנורת זהב) חסיד - מורא שמיים עליו. מתנגד - מורא "שולחן ערוך" עליו. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "יגעתי ומצאתי - תאמין" (מגילה ו' ע"ב) - רק אם יגעת בתורה, מצאת אמונה. (הרבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח) - ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) החיזוק (ברכי נפשי) הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף. המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות. וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו. יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר... הבן ניסה למונעני. הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד - ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו. גם הבן נסחף ב'חיזוק' והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'... מה התברר? הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה--- והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/