אמרי שפר כ' אייר ה'תשע"ז

 "אם בחוקתי'' - רמז לגואלי ישראל לדורותם. "אם" ר"ת: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח, אם ישמרו את חוקות התורה יבוא הגואל, בב"א. " (ממשנתו של הגה"צ ר' גרשון שטיינברג זצ"ל)

    בפרשת השבוע, פרשת 'בחוקותי', מבטיח ה' שפע של ברכות לכל מי שישמע בקולו - ועונשים חמורים למי שלא ישמע בקולו.  אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא הרצון! האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים -רק לא את קולו של הקב''ה.

     ''ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו,ו-ז - (שאל רבנו האברבנאל זצ"ל: לכאורה, היה צריך לכתוב בסדר הפוך, בתחילה- ניצחון על האויב במלחמה, ולאחר מכן השכנת השלום. ותירץ, שהפסוק בא להשמיע לנו סדר העדיפויות: גם כאשר אתה בטוח בניצחונך, העדף את השלום! וכמדומה,  שהדברים אמורים ביחסים שבין אדם לחברו, לא פחות משהם אמורים ביחס לאומה בכללותה!...(מעיין השבוע(

     ידוע הדבר שכל דבר אשר האדם רוצה בו מאוד ומתאווה לו, גם אם הוא טרוד ביותר ועסוק, מוצא הוא את הזמן בשבילו, כי הוא גוזל קצת זמן מזה, וקצת מזה, עד שהוא מוצא את הזמן לדבר שנפשו נכספה לו. וזאת היא השאלה ששואלים כשמכניסין אותו לדין: "קבעת עיתים לתורה?" היינו עד כמה אהבת את התורה? האם גזלת זמן בשביל לימוד תורה? כי גזלת הזמן הוא הסימן המובהק ביותר, וההוכחה הברורה ביותר לאהבת התורה, לכן השאלה האחת שהיא למעשה שתיים: כמה למדת תורה וכמה אהבת תורה? ככל שתרבה בלימוד התורה ותקבל עליך את עולה על חשבון דברים אחרים, בכך תוכיח עד כמה אהבת תורה יש בך!

הלוחשות לניצולות ) מיכל סגל(

היא הייתה שם בתופת ההיא, אך הזיכרונות נעולים על סורג ובריח, מעולם היא לא ספרה לאיש את אשר עבר עליה שם בגיהינום, ספק אם בעלה- סבי, יודע משהו מהימים הרעים ההם

המסורת המשפחתית יודעת לספר שהוריה נרצחו שם לנגד עיניה, והיא נותרה ילדה קטנה בודדה, לבדה בתופת, חלק משמעותי משנות המלחמה היא התייסרה במחנה ההשמדה אושוויץ, כך אבי טוען בידיעה ממקור מידע כלשהו, מה עשתה? כיצד נצלה? ניסינו לברר לא פעם, אבל היא שותקת, תמיד היא שותקת.

את החבישה הצחורה שעוטפת את זרועה הימנית היא מסבירה כ "פצע" לנכד או הנין התורן שמעז לשאול אותה בתמימות "מה קרה לך ביד", אבל כולנו יודעים בוודאות שפצע כל כך עתיק, בן 70 שנה או יותר, הוא כבר פצע של הנפש, והחבישה היא רק ניסיון נואש לטשטש אותו, את מה שחרט בלב המספר ההוא שנצרב על הזרוע הנטויה שלה, בכתובת האש.

לאחר שנות האימה היא הגיעה לארץ עם אחותה הגדולה, שגם היא כבר איננה בין החיים, הן הותירו שם בתופת את משפחתן הענפה, שאיש לא יודע דבר אודותיה, מלבד גבב של פרטים שחוברים לפאזל של משפחה יהודייה מפוארת, שנכחדה ואבדה, כמו רוב המשפחות באותה עיירה, באותה מדינה, באותה יבשת.

היא שמרה ושומרת בקנאות איתנה על שרידי המנהגים אותם היא זוכרת בזיכרון עמום, זיכרון של ילדה בת ארבע או חמש שנים. ובכל שנה מחדש היא מבררת בעדינות אם יש אי מי מצאצאיה שמפר את המסורת שהנחילה, וחלילה "אוכל שרויה בפסח", אחד מהזיכרונות הבודדים שנצרבו בליבה ע"י אש  המוקד, על הזיכרון ההוא היא שומרת מכל משמר.

היא שומרת על צלם אנוש בשיא תפארתו, אולי כמשקל נגד השנים שהוא כמעט אבד לה. היא מקפידה לקבל את פנינו הנכדים שקופצים לביקור קצר, כשהיא לבושה בקפידה, חבושה בפאה ונעליים כבודות לרגליה, את השולחן העתיק בסלון המצוחצח שלה, היא עורכת יחד עם סבא בטוב טעם, בכיבוד עשיר, אשר לא יושלך ממנו אף פרור אכיל אחד קטן אל פח האשפה, היא גם לא נותנת לנו להרגיש אף לא ברמז קל, שכבר לא פשוטה לה המלאכה של נשיאת הבקבוקים מהמקרר לשולחן, באותה מידה שהיא משתדלת להסתיר מאתנו את העובדה שחלק מן המאפים כבר אינם מעשי ידיה, היא לעולם לא תהא מנוצחת, היא תמשיך להיאבק באותות החולשה עד יומה האחרון.

על אף גילם השואף לגבהים, הם מקפידים להופיע יחד בשעה המדויקת בכל שמחה ושמחה במשפחה, לשם כך הם נוסעים בשעות לא שעות, מצפון הארץ ועד לדרומה, כדי לראות עין בעין את חזון אחרי הימים הפרטי שלהם, כשעוד נכד שבא בברית נישואין, עוד נין שנכנס לבריתו של אברהם אבינו או נכנס לעול מצוות , אולי כנגד השנים האכזריות עמוסות רוע וכאב בהם לא היה לה ניצוץ של שמחה, אולי כנקמה אכזרית לצוררים ההם, הוכחה ניצחת לכתוב "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

היא נוצרת בקרבה את סוד חייה, סוד שאיש מאתנו לא יודע ואולי גם לא ידע. היא שותקת שתיקה כבדה, חובשת את מסכת הרשמיות הנצחית שלה, ומעדיפה להתעניין בחיינו המלבלבים, בטרם נתעניין אנו בחייה הנסתרים. זוהי סבתי, אמו של אבי, היא עדות חיה לשרידי השואה האיומה, עדות למציאות הבלתי נתפסת שלא ניתנת להבנה בשכל אנוש, כיצד אוד מוצל מאש, שרד, השתקם, והקים אימפריית צאצאים ענפה, בגוף רצוץ, ובנפש מרוסקת, רק בכוח המאבק, בשם הניצחון, ובעבור שיהא זכר ושארית לכל אלו שנכחדו בתופת ההיא, ובלע אותם המוות לנצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

'אתם' אותיות 'אמת'. מי שהופך את האמת ליסוד חייו, מודה על האמת, מדבר אמת בלבבו, והולך בדרכי אמת – זוכה ל"וחי בהם"; זו סגולה לאריכות ימים. (דגל מחנה אפרים)

''     הלוא רצונו של הקב"ה יתגשם. הברירה היחידה שניתנה לאדם היא אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אז אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש(

     "וחי בהם" – על האדם לזכך את גופו באמצעות התורה והמצוות עד שיהיה 'חי', כמו חנוך ואליהו, שגם גופם הגשמי עלה השמימה. (הבעל שם טוב)

     "ושמרתם את חוקותי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה). אדם חייב לקיים את המצוות לא רק כשהוא מגיע לזקנה, כשכבר אין לו כוח לחטוא, אלא עליו לקיימן כשהוא עדיין 'חי', צעיר ובריא ומלא חיים.(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

בננות של גיבורים (עונג שבת, גליון מס' 1737)

     בעת סיור במושב "צרופה" שבפאתי הר הכרמל הצביע ר' ישי קרייף על מטע הבננות ואמר: "אתם רואים את המטע הענק הזה?!" – "בכל שנה אני מחכיר אותו למישהו, אבל לקראת שנת השמיטה אמרתי לחוכר: עד כאן! השנה אני לא נותן לך אותו, החבר שלי נדהם. למה? אני מעלה לך את דמי החכירה , ונותן לך מאתיים אלף שקלים, לא תיתן לי את המטע שלך? אמרתי לו, ידידי, הקרקע הזו עומדת לנוח בשנה הבאה, בשנת השמיטה לא עובדים בה. הוא הסתכל עלי ואמר לי: נו, באמת, מאתיים וחמישים אלף שקלים בטח ישכנעו אותך ותדבר אחרת. אמרתי לו, אתה לא מבין, כסף לא מדבר אלי. יש מישהו אחד שמדבר אלי, זה הקב"ה, והוא ציוה שבשנת השמיטה נשבית את האדמה...

     החקלאי, שעומד על יד שדהו ופניו קורנות, מספר את הסיפור הזה בשמחה של ממש, כאילו הודיעו לו כי הרוויח חמישים מיליון שקלים בהגרלת 'מפעל הפיס'... טוב, אפשר להבין את עוצמת הרוח שיש בך, אם כי אנו מעולם לא עמדנו בנסיון הזה, של הפסד כביכול של רבע מיליון שקלים. אבל תגיד לנו, בבקשה, לשמחה מה זו עושה.  אנו רואים שאתה קורן מאושר, על מה ולמה זה? והוא מסביר: " בכל שבוע, כשמגיעה שבת, אתם שמחים, נכון? אבל עשיתם פעם חשבון כמה כסף אתם 'מפסידים' מכך שאתם לא עובדים בשבתות, 'מתבטלים' יומיים כמעט ולא 'עושים כסף?' אתם בוודאי שמחים במשך השבת כולה, אוהבים אותה ומחכים לה.  אז תגידו לי אתם, מה העיקר בחיים, לעשות את רצון ה' ...

     בכל זאת, אנחנו מנסים להתגרות בו, הרי זו קרקע שלך,  שעומדת להיות שוממה שנה שלמה, אתה לא יכול למצוא פתרון כלשהו? עונה ישי: "זו קרקע שלי? אני בעל הבית? תמיד ידעתי שהכול מאתו יתברך והכל שלו. זה נמצא אצלי בתור פיקדון. שש שנים הוא מפקיד את הקרקע בידיי, הוא מייטיב עמי בחסדים ומעניק לי רווחים מהקרקע הזו. ובכלל, בכל בוקר,  כשאני קם, הוא בעצם מחזיר לי את נשמתי. אז מי חייב למי,  אני חייב לו או הוא חייב לי. אז אני אחפש כל מיני פתרונות של 'היתר מכירה'? מה, אני מחפש לעקוף את מי שגומל אתי חסד מבוקר עד ערב?! ותאמין לי, אני רק מרוויח מזה, כאן בפועל ממש. "על כל קילו בננות בשנה רגילה, אני מקבל קרוב לחמישה שקלים. בשמיטה אני מקבל רק כיסוי ההוצאות מאוצר בי"ד, פחות משקל על כל ק"ג. אך ראו זה פלא, בשנה השמיטה – כל הכפות של הבננות מחזיקות הרבה יותר בננות מבכל שנה , וממילא האשכולות שנוצרים מהכפות האלו רחבים בהרבה. אני כמובן לא חותך את הכפות – פעולה שמשביחה את הבננות – בשנת השמיטה, כך שהתבואה שנוצרת בשמיטה היא פי שלוש משנה רגילה!"

     באחת השמיטות, היתה זו השמיטה הרביעית של הבננות בארץ, שרר כפור גדול, שסייע לגידול הבננות.  התבואה שיצאה באותה שנת שמיטה היתה רבה ויפה כל כך,  עד שמילאתי אלף ארגזים של בננות בכל שבוע, ובכל ארגז שלושה קילו בננות, כמות שהיתה גדולה פי שלושה משכניי, שלא זוכים לשמור את השמיטה". "פעם ביקשו חקלאים שומרי שמיטה רשות לחתוך את הנצרים המיותרים בשמיטה, כי אמרו שהבננה זקוקה לאור, וריבוי הנצרים מחשיך. הרב ביקש להתיר.  אמרתי לו, מדוע? וכי להקב"ה יש בעיה לתת אור בחושך? ומה קרה בסוף? במטע שלי, שהיה רק בן תשעה דונם, גדלה תבואה בדיוק כמו במטע בן ארבעים הדונם שקיבל היתר לחתוך את הנצרים... לי היו כשבעים ק"ג בכל אשכול, ואצל שכני האשכולות לא גדלו כמעט. אנו שכנים, הוא חתך ואני לא. סיפקתי אז כמה טונות של בננות לאוצר בי"ד, הרבה יותר מבכל שנה"...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il