אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ח

 בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות ,₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" .

בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסוים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא

    במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמתי לחינוך איכותי וטוב! האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונאלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמתית.

     הבן איש חי ז"ל מבאר שמכל דבר בעולם ניתן ללמוד מוסר השכל, ואף ממלאכת החשבון. כיצד, אם נכתוב את הספרה "אחת", ולידה עוד "אחת", נקבל את המספר "אחת-עשרה" . נוסיף לידו עוד "אחת", ויתקבל "מאה ואחת-עשרה". אם נכתוב עשר פעמים את הספרה "אחת" ברציפות, יהיה בידינו למעלה ממיליארד, אבל אם נכתוב את עשרת המספרים הללו על עשרה דפים נפרדים, לא יהיו בידינו אלא עשר יחידות.  עלינו ללמוד מכאן את מעלת האחדות. כאשר ניצבים יחדיו,  הכוח מוכפל עשרת מונים, וכאשר כל אחד פועל בנפרד, אין לו אלא כוחו המוגבל. ועוד יש ללמוד מכך, שגם אם מצויים בכפיפה אחת, ועשרת המספרים נרשמים ברציפות, אבל לא זה לצד זה אלא האחד מעל חברו, גם אז לא יקראום כמספר אחד גדול ומכופל, אלא כמספרים בודדים ותלושים. ונלמד מכך, שכח הרבים הוא כח עצום, וזאת רק כאשר הם פועלים בתחושת אחווה ושוויון.

  הרשב"י ואילת (אליעזר היון)

הסיפור המופלא הבא אודות ציונו של רשב"י הקדוש , נבדק – והתברר כאמין לחלוטין.

שני יהודים שנכנסו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי בתחילת חודש אייר של שנת תשע"ו, פגשו ביהודי ששפך במקום את שיחו בקריאת תהילים, כשמעיניו זולגות דמעות. מחזה זה אינו נדיר בציון, אך כעבור מחצית השעה קם היהודי ופרץ בריקוד של שמחה ובשירה.

היהודים ניגשו אליו וביקשו לדעת מה אירע, וזה סיפר להם את הסיפור הבא.

•

האיש, תושב אשדוד, נהג לנסוע בכל ל"ג בעומר למירון, לציונו של רשב"י. באחת השנים ביקר במירון בחורף עם אשתו, והתנאים הגשמיים היו מאוד לא נוחים: החימום לא עבד, האוכל לא היה מאורגן.

כשחזר למחרת במצב רוח עגום לאשדוד, נשאל איך היה – והשיב: "בכסף שהשקעתי יכולתי כבר לקחת חדר באילת".

באותה שנה, כאשר הגיע ל"ג בעומר התכונן האיש לחגוג חלאקה לבנו במירון. אלא שאז הילד לא הרגיש בטוב והם נשארו בבית. את ה חלאקה הם עשו באשדוד.

שנה לאחר מכן, תכננה המשפחה לנסוע שוב למירון, אך אז האישה לא הרגישה בטוב והם שוב נשארו באשדוד. שנה לאחר מכן, שוב נוצר עיכוב מפתיע – והם לא נסעו למירון.

הגיעה השנה הרביעית, ולילד נוסף צריך היה לערוך חלאקה.  בני המשפחה ארזו את כל הדרוש, עלו על הרכב ויצאו לכיוון מירון. בצומת חנניה עלה עשן ממכסה המנוע והגרר שהוזמן קבע: המנוע נשרף. הוא נסע עם הגרר למוסך ובני המשפחה נאלצו לחזור לביתה.

החלאקה גם בשנה זו נערכה באשדוד.

בשנה חמישית, שנת תשע"ו, אמר היהודי לאשתו, עלינו לנסוע למירון, אך משום מה זה לא מצליח.

האשה התבוננה בו ואמרה: "אתה לא מבין מה קורה כאן? אתה אמרת לפני חמש שנים שבאילת טוב יותר ממירון, אז רבי שמעון לא רוצה אותך…"

היהודי נזכר באחת באותו ביקור, וכשהוא נרעש התיישב בסלון ופרץ בבכי תמרורים.

במשך שלשת רבעי שעה ישב, בכה וביקש שרבי שמעון ימחל לו. כשגמר לבכות, באותה שניה ממש, נשמעה דפיקה בדלת ושכנו נכנס עם בקשה: "רכשתי רכב חדש, מהניילונים, ואני רוצה שהנסיעה הראשונה שלי איתו תהיה לרבי שמעון, תרצה להצטרף?"

היהודי ראה בזה אות משמים ונסע עם שכינו בשמחה לציון. שם פגש את שני היהודים וסיפר להם את הסיפור.

בתשע"ו, בל"ג בעומר, הוא הגיע כבר עם משפחתו לציונו של רבי שמעון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ח

  אין שום דבר שקובע לאדם אם יהיה רע או טוב. רק האדם עצמו בכוח מעשיו קובע את מדרגתו ואת הצלחתו – לטוב ולמוטב .

     גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת .

      הבית האידיאלי , הוא זה שהילדים נכספים ומתגעגעים אליו  .

       טוב מסכן ובריא מאיש עשיר וחולה .

'ארץ החיים היפים'  (דברים טובים – נח)

     הייתה ארץ יפה ועשירה, שכונתה 'ארץ החיים היפים'. כל הנכנס בשעריה של הארץ נדהם למראה העצים הירוקים והפרחים הססגוניים. אגמי מים תכולים שבהם שייטו ברבורים צחורים הוסיפו למראה המרהיב  ,  וארמונות מפוארים השלימו את התמונה רבת הרושם. שמה של ארץ החיים היפים יצא למרחוק ,   ורבים חפצו להגיע אליה. אך לא רק בגלל יופייה של הארץ, אלא בעיקר בשל העובדה שכל אורח לא היה צריך לעבוד בה ולעמול לפרנסתו. מיד בכניסתו נמסרו לו ארמון למגורים ושלושה משרתים שתפקידם להשביע את רצונו ולמלא את כל מבוקשו. אין פלא אפוא שרבים חיפשו את ארץ החיים היפים וביקשו להגיע אליה. אולם היה דבר אחד שכל אלו ששמעו את הסיפורים על ארץ החיים היפים לא ידעו: המשרתים והארמון עמדו לרשות כל אורח רק לתקופה של שנה אחת. לאחר מכן היה האורח נתפס ומובא למשפט בפני זקני הארץ, והללו שאלו אותו שאלה אחת ויחידה : '  מדוע הגעת לארצנו?' ועל האורח היה להשיב את תשובתו. גזר הדין של האורח היה מוות בכל מקרה ,   אולם תשובתו יכולה הייתה רק להשפיע על דרך ביצוע גזר הדין. מי ששיקר בתשובתו, נזרק לכלוב מלא אריות טורפים. אך מי שאמר תשובה אמתית ,   הוכנס לכלוב ריק למשך ימים רבים עד שהוא מת ברעב. מנהג זה נמשך שנים רבות ואיש לא ערער עליו. האורחים שהגיעו שמעו על המשפט שצפוי להם ימים מעטים לאחר הגעתם, אך ידעו שאין להם ברירה וגזר דינם נחתם. הם השתדלו ליהנות ככל יכולתם במשך השנה שנותרה להם, ובמשפט כל אחד השיב תשובה אמתית או שקרית, כפי מה שהוא חשב למוות קל יותר: להיטרף בשיני האריות או לגווע ברעב.

     יום אחד הגיע לארץ החיים הטובים אדם זקן והדור פנים, שפיו שופע דברי חכמה ותבונה. מיד כשנכנס לארץ, קיבל האיש ארמון ושלושה משרתים, כנהוג, אולם התנהגותו הייתה שונה מכל האורחים שלפניו. במקום לעסוק באכילה, בשתייה ובשאר ההנאות, הוא עסק כל הזמן בצבירת רכוש, אבנים טובות ומרגליות. על שלושת משרתיו הוא הטיל מלאכה מוזרה: הוא שלח אותם אל מחוץ לגבולות הארץ, והורה להם לבנות עבורו מקומות מסתור ולהניח בהם את דברי הערך שהוא צבר. מעשיו המוזרים של האיש עוררו תמיהה בארץ, וזקני הארץ התכנסו לדון בכך, אך הם לא מצאו כל פסול במעשיו כל עוד הוא עצמו אינו יוצא מגבולות הארץ. תושבי ארץ החיים הטובים חשבו את הזקן למשוגע. יש לו שנה בלבד לחיות ,   ובמקום ליהנות מכל רגע הוא עושה לעצמו מחסנים ומחבואים שהוא לא יזכה לראות אותם לעולם ...   

     השנה חלפה ביעף, ומועד משפטו של האיש החכם והזקן הגיע. הפעם התקבצו כל תושבי הארץ למשפט, כדי לחזות בסופו של האיש התימהוני ומעורר הסקרנות. האיש הובל בשלשלות כבדות והועמד בפני שלושת השופטים. 'מדוע הגעת לארצנו, ארץ החיים היפים?' שאל אותו זקן השופטים. האיש הישיר מבט אל שופטיו והכריז : '  הגעתי לכאן כדי להיאכל על ידי האריות '.  השופטים גיחכו נוכח התשובה שללא ספק הייתה שקרית. מי מגיע על מנת להיטרף בשיניהן של חיות רעות? זה שקר מוחלט! 'התשובה שקרית – ולכן גזר דינך הוא להישלח לכלוב האריות', הכריז השופט .   שני גברתנים תפסו בידיו של האיש הזקן, אולם הוא ביקש לומר דבר מה לפני ביצוע גזר הדין. 'רבותי השופטים,' אמר, 'אם תזרקו אותי לגוב האריות, הרי שתשובתי הייתה אמת לאמיתה, ואם כך אינכם רשאים לזרוק אותי לאריות אלא להכניס אותי לכלוב שבו אמות ברעב'. השופטים התלחשו ביניהם דקות ארוכות, ועד מהרה הכריז השופט הזקן על החלטתם: 'מכיוון שהנאשם אמר אמת, יש להכניסו לכלוב שבו ימות מרעב.' שני הגברתנים כבר החלו לשאת אותו לעבר הכלוב, אולם אז הוא שוב ביקש לומר משהו: 'רבותי השופטים, אם תכניסו אותי לכלוב הרעב, פירושו של דבר שלא נזרקתי לאריות, ואם כך שיקרתי, ולכן עליכם לזרוק אותי לכלוב האריות...' המבוכה הרבה ניכרה על פני השופטים. הם התלחשו ביניהם זמן ארוך ביותר ונראו אובדי עצות, עד שזקן השופטים נקש בפטישו על השולחן: 'הנאשם משוחרר, אך עליו לעזוב את ארצנו עוד היום...' האיש הזקן והחכם עזב את ארץ החיים היפים, כאשר בדרכו הוא עובד ליד המקומות שבהם הטמינו משרתיו את הזהב ואת היהלומים, והוא חזר לארצו עשיר ועמוס ברכוש.

     העולם שלנו הוא 'ארץ החיים היפים'. אנו מגיעים לכאן לתקופה קצובה, ויכולים ליהנות בלי הגבלה אבל בסופו של דבר זה נגמר, ואנחנו יכולים להישאר בלי כלום. אבל מי שדאג, כמו אותו זקן חכם, להכין לעצמו מצבורים יקרי ערך מחוץ לגבולותיה של 'ארץ החיים היפים'. מי שעושה מצוות ומעשים טובים שיעמדו לזכותו כאשר נשמתו תחזור לעולם העליון, יצא מהמשפט כשידו על העליונה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א כסלו ה'תשע"ז

הט״ז (אבן העזר סימן כ״ה סק״א): על מה שכתב הרמב״ם על הפסוק (משלי ג. )ו ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״ - מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי״ת, יש לו שכר כמו שמתענה.

     היה הרה׳׳ק רבי שלמה ליב מלנטשנא זי׳׳ע אומר: בהושענות להושענא רבה אנו אומרים ״למען מיחם מקלות בשקתות המים הושענא, הושיעה נא״. ולכאורה צריכים להבין איזו זכות היא זאת שעל כן אנו מבקשים מהקב״ה שיושיע אותנו? אלא, אנו מזכירים בזה להקב״ה, שאפילו איש אמת כיעקב (תיתן אמת ליעקב , ) היה גם כן מוכרח ללכת בדרכים ערמומיות אחרי שגר רק עשרים שנה עם לבן, ומה א״כ נעני אנן, הנמצאים זה אלפיים שנה בין זאבים, רמאים ונוכלים... ומה הפלא אם רבו עוונות בבני ישראל?

"     ויפגע במקום'' - כל דבר מתברך ממקומו המיוחד לו ואין הברכה מצויה רק כשהוא על מקומו, ומה מאושר הוא האדם המוצא את מקומו. יעקב אבינו הוא אשר פגע במקומו המיוחד לו 'ויפגע במקום', ושם התעלה לרוממות גדולתו ונגלה לו החזון הנצחי: 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו". וממשיך הרב חרל"פ ש"גם כשמקלסים להקב"ה אומרים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', לפי שהכול תלוי במקומו, שכן מפני זה נקרא הקב"ה 'מקום'- שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר סח(

     "ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם". (הרמב"ם, דעות פ"ו ה"א)

אחים אנחנו (עלינו לשבח(

     העם היהודי, עם סגולה הוא, והגם שלפעמים יש חלקים ממנו המנסים להתחמק מהגדרה זו ולהשיל את הכתר הנוצץ מעל ראשם,  במקרים רבים הם חוזרים אליו, מרצונם או שלא מרצונם. 

     יהודי אחד סיפר, שלפני קרוב ליובל שנים הוא התגורר בישוב בארץ ישראל שכמעט כל תושביו היו שומרי שבת. אף הקפידו על כך שמכוניות לא יכנסו בשערי הישוב מכניסת השבת ועד ליציאתה. והנה, בשבת אחת,  נכנס אחד התושבים לבית הכנסת וכולו נסער ונרגש. סיפר היהודי שבפסי הרכבת, שהיו סמוכים מאוד לישוב, מתנהלת ברגעים אלה עבודה לתיקון המסילה. המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיה שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ובפרט על ידי גוף ציבורי , ויצאו כולם - בצוותא חדא - אל מסילת הרכבת, כדי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה   מקצתם מחו בקול גדול על חילול השבת, ומקצתם מנעו בגופם את המשך העבודות. המתפללים ניגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. האמינו לי, "השיב המנהל", שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עלי, אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות, אשחרר ברגע זה את כל הפועלים ואלך הביתה"! לרגע השתררה במקום מבוכה קלה. לפתע יצא מתוך הקבוצה יהודי נמוך קומה ורזה , שהיה ידוע כאחד המתפללים השקטים , שבדרך כלל אינו משמיע את קולו בבית הכנסת בשום ויכוח או עניין ציבורי . הוא התקדם לעבר מנהל העבודה, הפשיל את שרוולו ופנה אל האיש בזעקה": לאיזה אישור אתה ממתין"? הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים את ידיו על מנהל העבודה ולהכותו כהוגן על שהעז להפריע את מנוחת השבת. אבל היהודי הנמוך המשיך וצעק: האם אתה זקוק לאישור לכך שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת השבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך שאנחנו יהודים, כאלף עדים! מספר זה נחקק על זרועי באושוויץ. האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל שבת"..? ומנהמת ליבו הפצוע הוסיף": ראה , הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת"! האנשים שהיו במקום הופתעו למשמע דברי המתפלל, אבל מה שקרה אחר כך זעזע את כולם עוד יותר, גם את המתפלל הנמוך, שאולי לא המתין לתגובה שכזו ממנהל העבודה.  המנהל החוויר כסיד ונאלם דום. לא היה בכוחו להוציא הגה מפיו.  לאחר דקה התעשת ופרץ בבכי נסער... גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על זרועו! בתגובה ספונטנית התנפל מנהל העבודה על היהודי הנמוך, חיבקו ונישקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך, מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עלי. הממונה היחיד יהיה מעתה רק הקב"ה!, לאחר כמה דקות לא היה אף פועל אחד על המסילה. כולם הלכו הביתה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' אייר ה'תשע"ו

אמרי שפר י' אייר ה'תשע"ו

  אין כוח בעולם שהוא מעכב קידמה וגורר אחורה כמו איסלם (ווינסטן צ'רצ'יל)

     ''החיים זה לא דבר בריא, מתים מזה בסוף!"

"      החלטתי לחיות לנצח. בינתיים זה עובד לי"

יכול להיות שימות אחד בן שמונים שנה ואף על פי כן מת בקיצור ימים לגמרי כלומר מאחר שלא היטיב את מעשיו, בוודאי כל שנותיו הבל. אין צריכים לחיות אפילו מעט רק שיהיה יפה ונא (רבי נחמן מברסלב)

הילד ממחנה ברסלאו

     אולי לא רבים יודעים, אבל המנהג הרווח בקרב עם ישראל כולו, על רבדיו וחוגיו, שמיד עם תום אירוע תורני מקבל על עצמו ההמון עול מלכות שמיים באמירת פיסקת "שמע ישראל", יסודו בתקנה שתיקן וחקק כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א.

     הכול אפוא התחיל ממחנה ברסלאו בגרמניה. הרוסים כבר מתקרבים להקיץ את הסבל מהנאצים. שם צופה האדמו"ר בילד קט המהדס לו מידי בוקר בין פסי הרכבת. "משום מה היה לי הרושם שילד זה משלנו הוא", משחזר הרבי את שארע אז. "ורציתי לקרב אותו אליי, שיהיה לו לפחות אח לצרה. יום אחד הלכתי אחריו, נצמדתי אליו ואמרתי לו: 'ילד! תגיד לי, נכון שאתה יהודי?'  לשמע השאלה הוא נבהל ונבעת כולו. חשש שאני טומן לו פח. הרגעתי אותו כי גם אני מזרע היהודים. ישבנו לבכות שם על מר גורלנו משך כמעט חצי שעה. כשנרגענו, שאלתי לשמו,  והוא השיב כי קוראים לו יצחק וויניג מהעיר וורשא. אחרי שסר ממנו הפחד פניתי אליו שוב ושאלתיו: 'מה אתה לוחש מידי בוקר כשאתה מתהלך לבדך?'. והוא מסר לי את הדברים דלהלן: 'בשעה שהגיעו אנשי הס. ס. לקחתו יחד עם עוד הרבה ילדים רצה אמו אחריו ואמרה לי: 'תשמע בני! תורה לא לימדנו אותך, כי לא הייתה לנו השהות לכך. אבל "שמע ישראל" כן אתה יודע. תחזור על זה כל עת שאתה במצוקה, היכן שלא תהיה'. ואת מצוותה זו אני שומר;  להיכן שאני הולך אני חוזר שוב ושוב על הפסוק "שמע ישראל''.

     וברוח הדברים, כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)ניצול המחנות, מתנגד, בשיחה הייחודית שהוא עורך עם 'יום ליום', לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד. אנחנו זוכרים את השואה תדיר - כל יום. אצלנו אין 'יום' לזכר השואה הארורה".

  חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בעולם,מעכב ,קידמה,גורר,אחורה,החיים,בריא,מתים,לחיות לנצח,בן שמונים, בקיצור ימים, הבל,

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

'אתם' אותיות 'אמת'. מי שהופך את האמת ליסוד חייו, מודה על האמת, מדבר אמת בלבבו, והולך בדרכי אמת – זוכה ל"וחי בהם"; זו סגולה לאריכות ימים. (דגל מחנה אפרים)

''     הלוא רצונו של הקב"ה יתגשם. הברירה היחידה שניתנה לאדם היא אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אז אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש(

     "וחי בהם" – על האדם לזכך את גופו באמצעות התורה והמצוות עד שיהיה 'חי', כמו חנוך ואליהו, שגם גופם הגשמי עלה השמימה. (הבעל שם טוב)

     "ושמרתם את חוקותי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה). אדם חייב לקיים את המצוות לא רק כשהוא מגיע לזקנה, כשכבר אין לו כוח לחטוא, אלא עליו לקיימן כשהוא עדיין 'חי', צעיר ובריא ומלא חיים.(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

בננות של גיבורים (עונג שבת, גליון מס' 1737)

     בעת סיור במושב "צרופה" שבפאתי הר הכרמל הצביע ר' ישי קרייף על מטע הבננות ואמר: "אתם רואים את המטע הענק הזה?!" – "בכל שנה אני מחכיר אותו למישהו, אבל לקראת שנת השמיטה אמרתי לחוכר: עד כאן! השנה אני לא נותן לך אותו, החבר שלי נדהם. למה? אני מעלה לך את דמי החכירה , ונותן לך מאתיים אלף שקלים, לא תיתן לי את המטע שלך? אמרתי לו, ידידי, הקרקע הזו עומדת לנוח בשנה הבאה, בשנת השמיטה לא עובדים בה. הוא הסתכל עלי ואמר לי: נו, באמת, מאתיים וחמישים אלף שקלים בטח ישכנעו אותך ותדבר אחרת. אמרתי לו, אתה לא מבין, כסף לא מדבר אלי. יש מישהו אחד שמדבר אלי, זה הקב"ה, והוא ציוה שבשנת השמיטה נשבית את האדמה...

     החקלאי, שעומד על יד שדהו ופניו קורנות, מספר את הסיפור הזה בשמחה של ממש, כאילו הודיעו לו כי הרוויח חמישים מיליון שקלים בהגרלת 'מפעל הפיס'... טוב, אפשר להבין את עוצמת הרוח שיש בך, אם כי אנו מעולם לא עמדנו בנסיון הזה, של הפסד כביכול של רבע מיליון שקלים. אבל תגיד לנו, בבקשה, לשמחה מה זו עושה.  אנו רואים שאתה קורן מאושר, על מה ולמה זה? והוא מסביר: " בכל שבוע, כשמגיעה שבת, אתם שמחים, נכון? אבל עשיתם פעם חשבון כמה כסף אתם 'מפסידים' מכך שאתם לא עובדים בשבתות, 'מתבטלים' יומיים כמעט ולא 'עושים כסף?' אתם בוודאי שמחים במשך השבת כולה, אוהבים אותה ומחכים לה.  אז תגידו לי אתם, מה העיקר בחיים, לעשות את רצון ה' ...

     בכל זאת, אנחנו מנסים להתגרות בו, הרי זו קרקע שלך,  שעומדת להיות שוממה שנה שלמה, אתה לא יכול למצוא פתרון כלשהו? עונה ישי: "זו קרקע שלי? אני בעל הבית? תמיד ידעתי שהכול מאתו יתברך והכל שלו. זה נמצא אצלי בתור פיקדון. שש שנים הוא מפקיד את הקרקע בידיי, הוא מייטיב עמי בחסדים ומעניק לי רווחים מהקרקע הזו. ובכלל, בכל בוקר,  כשאני קם, הוא בעצם מחזיר לי את נשמתי. אז מי חייב למי,  אני חייב לו או הוא חייב לי. אז אני אחפש כל מיני פתרונות של 'היתר מכירה'? מה, אני מחפש לעקוף את מי שגומל אתי חסד מבוקר עד ערב?! ותאמין לי, אני רק מרוויח מזה, כאן בפועל ממש. "על כל קילו בננות בשנה רגילה, אני מקבל קרוב לחמישה שקלים. בשמיטה אני מקבל רק כיסוי ההוצאות מאוצר בי"ד, פחות משקל על כל ק"ג. אך ראו זה פלא, בשנה השמיטה – כל הכפות של הבננות מחזיקות הרבה יותר בננות מבכל שנה , וממילא האשכולות שנוצרים מהכפות האלו רחבים בהרבה. אני כמובן לא חותך את הכפות – פעולה שמשביחה את הבננות – בשנת השמיטה, כך שהתבואה שנוצרת בשמיטה היא פי שלוש משנה רגילה!"

     באחת השמיטות, היתה זו השמיטה הרביעית של הבננות בארץ, שרר כפור גדול, שסייע לגידול הבננות.  התבואה שיצאה באותה שנת שמיטה היתה רבה ויפה כל כך,  עד שמילאתי אלף ארגזים של בננות בכל שבוע, ובכל ארגז שלושה קילו בננות, כמות שהיתה גדולה פי שלושה משכניי, שלא זוכים לשמור את השמיטה". "פעם ביקשו חקלאים שומרי שמיטה רשות לחתוך את הנצרים המיותרים בשמיטה, כי אמרו שהבננה זקוקה לאור, וריבוי הנצרים מחשיך. הרב ביקש להתיר.  אמרתי לו, מדוע? וכי להקב"ה יש בעיה לתת אור בחושך? ומה קרה בסוף? במטע שלי, שהיה רק בן תשעה דונם, גדלה תבואה בדיוק כמו במטע בן ארבעים הדונם שקיבל היתר לחתוך את הנצרים... לי היו כשבעים ק"ג בכל אשכול, ואצל שכני האשכולות לא גדלו כמעט. אנו שכנים, הוא חתך ואני לא. סיפקתי אז כמה טונות של בננות לאוצר בי"ד, הרבה יותר מבכל שנה"...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il