גם אם שורר
סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו
שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור. (חב''ד)
גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת
מעומק הלב, היא גנבת דעת.
גם באופן הספירה יש חיזוק.
היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון
היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש"
ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.
הקהה את שיניו' מדוע צריכים לרשע להקהות דווקא את שיניו ? אלא 'רשע'
בגי' 570 , הסר
את 'שניו' בגי' 366 ,נשאר
'צדיק' בגי' 204 i
בטבעות
הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (אפריון שלמה, גיליון 245)
סיפר
אחד מראשי הישיבות בירושלים: כל
שנה אני נוסע לארה"ב לאסוף כסף לישיבה, והרי דבר ידוע ומפורסם שזה כלל לא
פשוט, יש הרבה ביזיונות וחירופים... ואפשר להבין אותם, הוא נתן ונתן,
ועכשיו אתה מגיע אליו עם הסיפור שלך, ורק היום הוא כבר שמע עוד איזה 9 סיפורים
בדיוק כמו שלך, וכך זה אצלו יום יום... בקיצור לא פשוט.
כשאני
יוצא לנסיעה, אני מאוד מאורגן, יש לי יומן פגישות מסודר, קבעתי פגישות לכל יום עם
גבירים שונים, דבר שהוא כשלעצמו קשה מאוד... אבל ביום ראשון אין פגישות. למה? משום שיש גבירים שלא מקבלים קהל כל
השבוע כולו, אין להם זמן. אבל ביום ראשון הם מפנים שעתיים, וכל מי שבא מקבל . טוב, פעם אחת הגעתי לשעות הקבלה של אחד הגבירים,
נכנסתי לבית מפואר ובמסדרון, בו מוגש כיבוד קל, מחכים 200 אנשים . כל אחד נכנס, וכשהוא יוצא כולם שואלים אותו... כמה? 18 דולר. אמנם זה לא סכום רציני, בטח לא בשביל
ישיבה, אבל בשביל הגביר זה לא מבוטל... 50 פעמים בשנה, כל פעם 200 אנשים... היו שם אנשים שנכנסו עם אלבומי
תמונות, פרוספקטים צבעוניים, מצגות מרשימות... אבל זה תמיד נגמר ב-18 דולר. טוב, אמרתי לעצמי, שיהיה 18 דולר...
הגיע
תורי, וכשנכנסתי כבר ראיתי את הגביר עייף, מחזיק ביד 18 דולר, ונותן לי מבט של
'אני אתן לך את הכבוד לדבר ולספר לי את הסיפור שלך, אבל דע לך שזה יגמר ב-18 דולר '... פתחתי ואמרתי שאני ראש ישיבה בירושלים ... עוד לא סיימתי את המשפט והגביר התעורר, "ראש
ישיבה מירושלים...?!", הניח את ה-18 דולר, פתח את המגירה, הוציא פנקס צ'קים
ורשם 600, 3, דולר!קיבלתי, אמרתי תודה ויצאתי. שנה הבאה, נכנסתי שוב לבית הגביר,
וכאילו הזמן עמד מלכת... אותם אנשים, אותו כיבוד, וכמובן אותם 18 דולר... נכנסתי לגביר, אמרתי שאני ראש ישיבה
מירושלים, והסצנה חזרה על עצמה בדיוק כמו בשנה שעברה... בשנה השלישית, לאחר שקיבלתי את הצ'ק
של ה-600,3 דולר, לא עצרתי את עצמי ופניתי לגביר
ושאלתי: מה הסיפור? למה רק אני מקבל 3,600, דולר, ואילו כל השאר מקבלים רק 18 דולר... אמר לי הגביר: אני אספר לך...
כשהייתי
ילד הייתי מפונק של אימא. הגעתי לגיל 14 ואימא שלחה אותי לישיבה. לא רציתי, אבל לא
הייתה לי ברירה, אימא ביקשה. היא שלחה אותי עם כמה פרוסות לחם,
שנגמרו לי עוד בדרך לישיבה, וכשהגעתי לשם, ראיתי שזה לא שייך... כולם היו שם אריות, ואני בסה"כ
יודע לשבת עם גמרא ולקרוא רש"י, אבל לא יותר... אין לי סיכוי להדביק את הפער... החלטתי שאני חוזר לאימא, רק לפני כן
הבחנתי שהבטן שלי מקרקרת, ושאני חייב לאכול משהו. ניגשתי לאחד הבחורים ושאלתי אותו:
מתי אוכלים כאן? אמר לי הבחור: בישיבה אין אוכל,
אוכלים אצל בעלי בתים, לך לבחור שיושב שם בפינה, הוא זה שמסדר את השיבוץ של
הבחורים אצל ה בעלי בתים... טוב, ניגשתי לבחור, אבל הוא אמר לי
שהשבוע כבר כל בעלי הבתים תפוסים... 'אבל יש לי רעיון', אמר, 'יש איזו אלמנה
שמתחננת אלי שאני אשלח לה בחור, אבל אני אף פעם לא שולח לה... יש לה 8 יתומים רעבים,
והיא מאוד ענייה, ואת האוכל שהיא נותנת לבחורים היא מחלקת על חשבון הילדים שלה..'. הוא נתן לי את הכתובת, אבל הוא גם
הרגיע לי את הרעב לשלושת השעות הקרובות... אין סיכוי שאני אלך אליה. אבל הרעב עשה את שלו, ולבסוף ניגשתי לביתה לאכול. כשנכנסתי, מיד כל הילדים קפצו אל
הדלת לראות מי הגיע וקראו: "אימא, ה 'תלמיד-חכם' הגיע!". התיישבתי סביב שולחן רעוע, עם שמונה
צלחות ובכל צלחת פת לחם ומנה דלה. וצלחת אחת ריקה. לפתע האימא אמרה: " ילדים,
ה 'תלמיד-חכם' למד כל היום והוא רוצה לאכול..." מיד כל ילד חלק לי מהמנה שלו, והגיש
לפני... אכלתי. והילדים התחילו לצעוק: 'תלמיד-חכם' תאכל את המנה
שלי... ' 'תלמיד-חכם'
את המנה שלי עוד לא אכלת... וכך הם רק רצו שאני אוכל ואוכל... לבסוף, כשסיימנו את
הארוחה, פניתי אל הדלת , ואז ה אימא קראה ואמרה: "ילדים, ה 'תלמיד-חכם'
הולך ללמוד בישיבה... מה נבקש ממנו...?". הרגשתי שגם אם הם יבקשו את הירח, אני
אוריד להם אותו ... "תלמיד-חכם, תברך אותנו שגם אנחנו נזכה להיות
תלמידי חכמים...!". בירכתי אותם, ובמקום לחזור לאימא חזרתי לישיבה. הם נתנו לי כוח ללמוד וללמוד, עד
שהדבקתי את הקצב תוך 3 חודשים בלבד...
לאחר
מכן פרצה המלחמה, אני ברחתי לארה"ב עבדתי והצלחתי עד שהפכתי לגביר, אמנם
נשארתי עם הארץ... אבל דבר אחד נשאר לי... מהיתומים
הללו קיבלתי אהבת התורה! " ''בטבעות
הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". הארון זו התורה , והבדים הם אלו שמחזיקים את הארון, את התורה הקדושה... אלו
שזוכים להיות ממחזיקי ותומכי לומדי התורה, "לא יסורו ממנו", הם לא זזים
מתלמידי החכמים... אומר רש"י: 'לעולם'! גם
הם יזכו לעולם שנאמר עליו 'עין לא ראתה א-לקים זולתך'...
החוויה היהודית
