הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים
הכל הבל" שבעה הבלים
שאמר קהלת, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה- בין שנה דומה למלך. נתון בעריסה והכל
מחבקים ומנשקים אותו. בן שנתיים ושלוש דומה לחזיר, שפושט ידיים בביבים . בן
עשר קופץ כגדי. בן עשרים מתגאה כסוס. נשא אישה, הרי הוא כחמור למשא. הוליד בנים
מעז פניו ככלב להביא להם מזונות הזקין, הרי הוא כקוף. כל זה בעמי הארץ. אבל בבני
תורה כתיב:" והמלך דוד זקן" "אע''פ שהוא זקן- מלך.
קול אחד יכול לדבר
חכמה.
קול
הצבעה אחד יכול לשנות אומה.
קתולים, מוסלמים, יהודים. דמוקרטים,
פמיניסטים, סוציאליסטים, ליבראלים, פעילים למען זכויות האדם, זכויות האזרח, אנשי
איכות הסביבה, קבוצות נגד השימוש בגרעין. האומות המאוחדות, נאטו, חיל השלום,
גרינפיס, האחים הגדולים. תרפיסטים, רופאים ועובדים סוציאליים! אני רוצה לדעת: אם כל האנשים האלה טוענים
שהם מצילים את העולם, אז מי עושה את כל הבעיות???
הלילה
האחרון של העשיר (להגיד(
אחד
המגידים שליט"א סיפור אחד מחכמי התורה זצ"ל, מעשה מופלא: ויהי
היום, אנו הולכים בזהירות בין המצבות בתוככי בית העלמין הגדול דוילנא, ולפתע צדו
עינינו בנוסח מופלא שעל גבי מצבה סתמית. " פה נטמן האיש פלוני בן פלוני / נפטר ונסתלק לבית עולמו ביום
פלוני ונטמן ביום פלוני / ... כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". בפסוק זה
הסתיימו האותיות שעל המצבה. פסוק מ"אשת חיל" על איש מוילנא, לא על אשה.
הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת חיל" על בעל בעמיו?! הסקרנות
התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו והחלטנו לעיין במקורות... בפנקסי 'חברא
קדישא' הישנים, שם מצאנו פשרם של דברים. יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש
והסיפור שמאחריו, מעשה נפלא ונעלם.
יהודי
היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, תורת חיים ואהבת חסד. עשירותו היתה לשם
דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל עשירותו כן גדלה
נדיבות ליבו - להרבות
צדקה לעניי ישראל. משכיל אל דל. אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. עמד
האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים, וסתם עמך
הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל
ליבו - לפזר את נכסיו, לפורטם לממון, ולהעביר את הכל לכיסם
הריק של העניים. רודף צדקה !
והנה
הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו. מסחרו התנהל בעצלתיים. נפילה קטנה
גררה אחריה מפלה גדולה, וילך האיש הלוך וחסור עד כי יבשו המים... התרושש ממונו
המזומן, הבור רקי. נותר לו האיש עם ביתו המפואר מלא בכלי כסף וזהב, אבל כסף לעניים
אין. ותהום כל העיר. השאלה
הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע לאיש זה שהרבה צדקה, ואעפ"כ, נענש
בעונש קשה. "הסתר פנים" לכאורה... הדיבורים הגיעו גם לאוזני ראשי הקהל דיינים ומורי הוראה,
גדולי תורה ויראה עד שהחליטו להושיב בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש
גדול זה על שום מה ?" התכנסו כמה חכמים והעמיקו בכל
דרכיו של האיש, ומצאו את חטאו: יהודי זה לא שמע לקול דברי
חז"ל שאמרו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כי במרוב תשוקתו לחלק
צדקה, לא שת ליבו ובזבז הרבה יותר מחומש מנכסיו )נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי (. נו,
מה אפשר לעשות, היהודי בעל הצדקה שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה אלא להמשיך את
תשוקתו בשיטה חדשה: לחלק כלים ומתנות - מתוך ביתו פנימה. מהנכסים עצמם שנשארו לו
בבית. ראו בית
הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה כדי להצילו מחורבן כל ביתו, עד שהודיעו
לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת מביתך" . חשבו
הדינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש, העניים לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד
שיתורו להם - לחפש נדבי לב אחרים. עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התיאשו לא פסקו מלחפש
דרכים לבקש ממנו נדבות. הם החלו מתדפקים על חלונות הבית. היו מתכנסים בשעות הלילה
המאוחרות לבכות את עוניים עד שהתעורר משנתו. קם הציץ ונפגע. כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים שונים
מנורות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית התרוקן מכל וכל. אין כסף
ואין זהב, והאיש נותן בשמחה, במרץ ובמשנה עונג "רודף צדקה" (שלא כדין(. עד שהגיעו,
רבותי, עד שהגיח ובא הלילה האחרון...
הלילה
האחרון. בחצות הלילה נקשו על חלות הבית שני עניים בוכיים, נכמרו עליהם רחמיו של
העשיר )לשעבר)
הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק לעברם. יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל
החפצים כבר שוכנים כבוד בבתים אחרים... העניים לא וויתרו וביקשו: "אולי בכל זאת, רחם עלינו ועל
משפחתנו הרעבים ללחם", בעה"ב נכנס שנית חיטט בכל החורים והסדקים בארונות
ועל הארונות. עד שמצא ויצא למרפסת ובידו כף של זהב טהור, כף זהב שקיבל מחותנו
העשיר ביום נישואיו! הכל שריר בריר וקיים. אלא שכאן בוכים שני עניים ובידו רק כף
אחת. מה עושים, שני עניים וכף אחת? גירד האיש בפדחתו הרהר רגע קט ומיד עלה רעיון פשוט במוחו.
שבר את הכף לשני חלקים, עני אחד קיבל - את ידית הכף, והשני קיבל - את הכף. העניים
החישו צעדיהם למכור את הזהב, ולקבל תחתיו ממון לרווחת משפחתם. בבוקר כבר לא היה בעל הבית בין החיים. השיב את נשמתו לבוראה.
זה היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות.
על סיפור
זה - שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליט לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "כפה
פרשה לעני" - זו הכף, לעני האחד. "וידיה שלחה לאביון" - זו הידית
לאביון השני. מעשה שהיה
(מפי עד נאמן ששמע מפי רבי יושע בער סלוויציק זצ"ל, שראה את המעשה כתוב - בפנקס
חברא קדישא דוילנא(. וכשרבי
שבדרון שמע סיפור זה לראשונה, פרץ בבכי של התרגשות. " הרי דברים ק"ו ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש
מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה כאלו נפש הקריב.
חוויית השבוע שלי
