אמרי שפר י"ח אדר ב' ה'תשע"ו

אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.

     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....

     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)

     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.

יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)

     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.

     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.

     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.

     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.

     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.

     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.

     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.

     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.

     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.

     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.

     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.

     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.

     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.

     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ה' אדר ב' ה'תשע"ו

דבר גדול להיות בשמחה,  כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה , אלא העצבות שאחר כך....” )שמש ינון(

     הרה"ק רבי אברהם חסדאי אומר: השקרן רע יותר מהגנב, כי הגנב יגנוב ממונך, והשקרן, גם את דעתך.

     הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי אומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז) על ידי דיבור אחד של שקר, תרחק מהשם יתברך כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". 

     ואם נפש אחת תחטא" (ד, כז( בדרך צחות: "אם נפש אחת" אם האיש אינו מעורב עם הבריות, והוא נפש לעצמו, כך שאין לו מי שיעורר לבו לדרך ה' , "תחטא" בסוף הוא חוטא . )דברי אברהם(

הבחירות לועד הקהילה (והגדת)

     בבריסק התלקחה מלחמת בחירות לועד הקהילה. מצד אחד ניצבה רשימת היראים, שמעמדיה זכו לגיבויו של הרב, מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל.  מהצד האחר, מסיטרא האחרת, רשימת פורקי העול שביקשו לבטל השגחת הרב על השחיטה ולבטל את הפנית תקציבי הקהילה, בין השאר, לתמיכת בחינוך התורני ובתחזוקת מקווה הטהרה. המערכה התנהלה בעיקרה באמצעות מודעות רחוב, פשקווילים, שהודבקו בעיקר על קירות בתי הכנסת, מקום כינוסם של היהודים, וכל צד ניסה למשוך אהדתם של ההמונים, פשוטי העם, שבהצבעתם יקבע צביון הקהילה. שני הצדדים הדפיסו מודועותיהם בבית הדפוס היחיד בעיר. הלה היה המרוויח היחיד מהתלהטות הרוחות, מהכרוזים וכרוזי הנגד. בגדר חובת ההשתדלות העביר המדפיס כל כרוז שהוזמן לצד שכנגד, שיכין תגובה הולמת ויגביר את גובה הלהבות.

     הבחירות היו אמורות להתקיים במוצאי שבת. ביום חמישי ישבו הנציגים החרדיים בבית הרב, לסיכום המערכה. ספרו על ההשמצות וההכפשות נגדם, על מערכת השקרים והעלילות שנרקמה ועל ההסתה הפרועה כאילו נציגי החרדים מתעלמים ממצוקות ההמונים העמלים ואינם דואגים לרווחתם ואת כל התקציב מפנים הם לענייני דת, בעוד שהרב דאג כל כך לכל יהודי והיה קשוב לכל מצוקה. כמה צדקה חולקה, כמה עזרה ומתן בסתר. ולהפך,  הלא הנציגים החילוניים ידועים בנהנתנותם, וידאגו רק לחוגם. הוחלט להדפיס מודעה מסכמת שתודבק בערב שבת בפתחי כל בתי הכנסת, תעלה על נס את פעילותם המסורה של העסקנים החרדיים ודאגתם לצבור הרחב ורווחתו, ותוקיע את אורחות חייהם ונהנתנותם של המעמדים האחרים.

     נסחו את המודעה שעברה את בקרתו המדוקדקת של הרב, אבל בקש שלאחר שתודפס תובא בפניו לראות האין בה טעויות ושגיאות, כי זו המודעה הגורלית שתכריע את המערכה.  בשעת לילה מאוחרת נמסרה המודעה לבית הדפוס.  שעה לאחר מכן, נמסר העתק למפלגה היריבה.  איזו סערה עוררה! דווקא משום שכל מילה בה אמת, דווקא משום שהרשימה כל כך בטיעוניה. החליטו שההגנה הטובה היא ההתקפה. הגיבו על סעיף אחר סעיף בלשון בוטה, בנאצות והשתלחויות. פגעו בנציגים אישית, ולא פסחו אף על הרב. פנו אל הרבדים האפלים ביותר שבנפש האדם, באשמורת הבוקר מסרו את מודעתם לבית הדפוס.  והדפוס, באותם ימים, נסדר באותיות עופרת יצוקה. אות אחר אות שובצה במלקחיים. בעבודת כפיים איטית ומיגעת. ככל שהתארך הנוסח,  התאחרה העבודה. ועכשיו, שהיה עליו לסדר ולהדפיס שתי מודעות מרובות מלל, ארך הדבר שעות ארוכות.

     הכלל, בשעות אחר הצהריים של ערב שבת נמסרו המודעות למזמינים, שמיהרו איתן אל הרב מבריסק. הציגו בפניו מודעה לדוגמה. " היכן כולן", שאל.  מדוע צריך את כולן, כדי לאשר די במודעה אחת. אבל דברו היה לחוק.  שטחו על השולחן את ערמת המודעות.  גחן וקרא בתשומת לב, שורה אחר שורה. סיים, והביע שביעות רצונו: "זעייער גוט!" טוב מאד! פני העסקנים זרחו . גחן שוב, ואסף את ערמת המודעות. פנה עמה אל החדר הפנימי, ויצא אליהם בידיים ריקות.  נדהמו. מה זאת? הסביר: "המודעות נפלאות, מתומצתות בבהירות, משכנעות בעליל. אבל השעה מאוחרת. וכשתשלחו נערים משולהבים להדביקן על כתלי הכנסת עלולים הם לגלוש מבלי משים מעבר לשקיעת החמה ולהכנס לספק חלול שבת. לכן החלטתי לגנזן!" " אבל בלעדן, נפסיד את המערכה!" קוננו העסקנים. השיבם הרב: "הכתוב אומר: סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה (משלי כא, לא). כלומר, התוצאה ממרום, אלא שעלינו מוטלת חובת ההשתדלות. ואם כרוכה היא בספק איסור, לא זו ההשתדלות אודותיה נצטוינו!" הציע אחד: "ניתן לגוי להדביק את המודעות. כדאי הוא בעל ה"עיטור" לסמוך עליו, להתיר אמירה לנכרי לצורך מצווה דרבים" (באורח חיים רעו ס"ק כה). אבל הרב מבריסק היה כצור חלמיש, והפרנסים יצאו מלפניו בידיים ריקות, תרתי משמע. בתחושה שהמערכה אבודה. שהרי למשכילים ולחילונים אין כאלו עכבות, והם יכבשו את הזירה.  ואכן, חששם התאמת. כתלי בתי הכנסת השחירו ממודעות הענק של החילוניים, שהשיבו בשצף קצף להאשמות החרדים. אותן האשמות שלא פורסמו, כיון שהרב גנז את המודעות שהוכנו. המוני היהודים שעלו לקבל את השבת עצרו וקראו את המודעות המתלהמות, את הביטויים הפוגעים והגידופים הזולים ולא הבינו על מה יצא הקצף, מדוע לתקוף כך ולהשמיץ בפראות, הניסוח הזול והירוד, ההשתלחות הפרועה חסרת הרסן, קוממה – אילו היו המודעות מודבקות, היו קוראים אותן מערכה מול מערכה , ומבינים שאין זו אלא תגובה, גם אם חסרת טעם ורמה. אבל עתה, נתפסה ההשתלחות התקפה מרושעת וזדונית, פוגעת ומקוממת, והייתה לשיחת היום. כמחאה נגדה, הצביעו המוני יהודי בריסק ברוב גורף בעד רשימת היראים המותקפת, שזכתה ברוב עצום. " רואים אתם", אמר הרב מבריסק, "אין מרוויחים מעברה, ולה' התשועה !" הרב מבריסק על פי ה' נסע ועל פי ה' חנה, על פי ה' פעל ועל פי ה' נמנע מפעולה – וזכה! כמה מחייבים הדברים כל אדם ואדם!  

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/