אמרי שפר ב' טבת ה'תשע"ח

אם מגלים גנב שבא במחתרת מותר להרוג אותו, כי הגנב הזה מסוגל להרוג כשנתפס, והדין הוא, הבא להרגך-השכם והרגו, אבל אם הבא במחתרת הוא אבא שרוצה לגנוב מהבן, אסור לבן להרוג אותו כי אבא לא יהרוג את בנו  ,  ובתורה כתוב שאם הבן הורג את אביו שבא במחתרת, חייב מיתה, רואים שהאב לא יהרוג את הבן, אבל הבן מסוגל להרוג את אביו.       ביום ח' טבת תלמי מלך יון הכריח את הסנהדרין לכתוב את התורה בלשון יונית והיה העולם חושך שלושה ימים, ט' טבת יארצייט של עזרא ונחמיה, י' טבת סמך מלך בבל על העיר .  כתוב באבודרהם שאם היה חל עשרה בטבת ביום השבת היו צמים גם בשבת, שכתוב בעצם היום הזה .  בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה .      החפץ חיים אומר שלאחים היו הרבה שאלות על התנהגותו הקשה של יוסף אליהם ועל המאסרים, וכשאמר אני יוסף כבר הבינו את הכול למפרע, כך גם לעתיד לבוא כשיתגלה כבוד שמים ויאמר הקב"ה אני ה' כבר יובנו כל התלאות והצרות שהיו לכלל ישראל במשך כל הדרות .      כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכייה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכייה, שנאמר "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם " ) ירמי' ל"א). ( מתוך מאמר של הגר"א דבורקס שליט"א ( הספר ההפוך  (דברים טובים – וירא)      שמענו מעשה מאלף אודות ראש ישיבה מסוימת, שישיבתו נקלעה לקשיים כספיים, עד שבשלב מסוים החליט לנדוד לאנגליה, כדי לגייס כספים לקופת הישיבה .   הגיע למעונו של גביר נכבד, הציג את עצמו וסיפר אודות הישיבה המעולה, ואף הציג בפני הגביר אלבום מתלמידי הישיבה ותלמידיה השקדנים .   הגביר התפעל מאוד מהדברים שהושמעו באוזנו ומהתמונות שהוצגו בפניו. ׳ימתין כבודו כמה רגעים עד שאלך להביא את פנקס הצ׳קים שלי; אמר. טרם יצא מהחדר, ביקש ראש הישיבה רשות לעיין בספר הלימוד שהיה מונח על השולחן, והגביר השיב :  ׳ לעונג וכבוד יהיה לי שכבוד הרב יעיין בספרי׳ . הגביר שב, כשבידו האחת פנקס הצ׳קים, ובשנייה עט, התבונן ברב קורא בספר שהיה מונח על השולחן, ולפתע, התנצל הגביר ואמר: ייסלח לי כבודו, אבל הנני חוזר בי. החלטתי שאיני תורם לכם מאומה׳. ראש הישיבה התפלא, ׳מדוע? איזה פגם מצאת אצלנו?׳, ׳איני יכול לפרט׳, השיב. כשביקש ראש הישיבה שבכל זאת יספר לו מה אירע פתאום ,   המשיך בסירובו ונימק: ׳איני רוצה לפגוע בכם׳. הרב התקדם לעבר הדלת, ולפני שנפרד פנה אל הגביר :   יתראה, איני דורש ממך מאומה, אינך חייב לי כלום .   אבל הואיל נא בטובך לספר לי מה עומד מאחורי סירובך החד-משמעי לחרום; אני חש שקרתה כאן טעות. הגביר נענה לבקשה ואמר: ׳אני מאוד מצטער, אך איני מוכן לתרום לאחד שמציג עצמו כראש ישיבה, ואפילו לקרוא אינו יודע... ׳מדוע תאמר כך, מי סיפר לך שאיני יודע לקרוא?...׳ ׳כששבתי לחדר' הסביר הגביר, ׳ראיתי אותך מתבונן בספר שעל השולחן, אך הספר היה הפוך, ראשו היה כלפיך, והבנתי שאפילו את צורת האותיות אינך מכיר, במחילה... (הגביר חשב בליבו, שבוודאי האיש שלפניו אינו ראש ישיבה, אלא נוכל שמבקש להוציא ממנו צדקה במרמה)..      ראש הישיבה ביקש רשות לומר משפט אחד לפני שעוזב, והרשות ניתנה. ׳ראה נא, אני יליד צנעא שבתימן. בכל משך ילדותי, למדנו לפני ה מורי, כל התלמידים סביב ספר אחד בלבד. מקומי תמיד היה מול ה ׳מורי׳, בצד ראשו של הספר, כך שהורגלתי לקרוא בצורה הפוכה... ואמנם כיום כמובן שאני קורא גם באופן רגיל, אך כשמזדמן לי ספר הפוך, כפי שאירע זה עתה, אני פותח אותו מיד וקורא בו באופן רהוט ;   תביא נא שני ספרים, את האחד אתה תחזיק, ובשני אקרא הפוך, ותיווכח היאך אני קורא הפוך'... בעל הבית מיהר לעשות כדבריו, ואכן ראש הישיבה החל לקרוא במהירות ובאופן ברור. עיניו של הגביר התמלאו בדמעות. ׳אני מתנצל ומבקש את סליחתך על שלא דנתי אותך לכף זכות. תכנם נא בחזרה וארשום עבורכם את הציק...׳      מסיפור זה אפשר ללמוד את החובה הגדולה המוטלת עלינו לדון לכף זכות, וזו למעשה מצוות עשה מהתורה ׳בצדק תשפוט עמיתך׳ (ויקרא י״ט, ט״ו). גם במקרה שבו אנחנו בטוחים, לכאורה, שפלוני לא נהג כשורה, לא כדאי לקבל החלטות פזיזות, אלא יש לנסות לדבר עמו, ללבן את העניין ולגלות מה עומד מאחורי מעשיו .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ב' ה'תשע"ו

אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.

     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....

     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)

     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.

יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)

     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.

     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.

     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.

     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.

     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.

     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.

     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.

     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.

     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.

     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.

     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.

     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.

     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.

     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בזכות מה נעצרה המגיפה

"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן..." (במדבר כ"ה/יא'). על פסוק זה נאמר במדרש: "אמר הקב"ה: בדין הוא שייטול שכרו" (במדבר רבה, כ"א/ו'). דברי המדרש מעוררים תמיהה - מדוע מגיע לו שכר בדין? להבהרת דברי המדרש עלינו לחזור לסוף הפרשה הקודמת, שם נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו...וידקור את שניהם...ותיעצר המגיפה..." (במדבר כ"ה/ז'-ח'). מתעוררת שאלה: מדוע מזכירה התורה את שושלת היוחסין של פינחס, עד אהרון הכהן? האם לא היה די לומר "פינחס בן אלעזר הכהן"? בנוסף, מהי הלשון "ויקום מתוך העדה", הלוא ברור שהוא הגיע ממקום כלשהוא, זה נראה ארוך ומיותר. אם כן, מהי האריכות הזו? ההסבר לכך הוא: התורה משבחת את מעשהו של פינחס ואת גודל מסירות נפשו בכך שהוא בתנופת חרב אחת הרג שני אנשים חוטאים ונשא אותם על חרבו לעיני העם, כפי שמתאר התלמוד (במסכת סנהדרין פ"ב/ב'). תיאור זה של התורה מעיד כביכול על פינחס שהינו גיבור חיל, בעל כוח גופני רב ויוצר רושם שפינחס כביכול ניצל את כוחו הגופני כדי להרוג באכזריות את שני החוטאים. אך, לא כך הוא, התורה מדגישה שפינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". אבות אבותיו של פינחס לא עסקו במלחמות, אלא בדברים רוחניים, כן גם פינחס. אבל בכל זאת אולי פינחס היה גיבור בזכות עצמו? על כך אומרת תורה "ויקום מתוך העדה" - פינחס היה אחד מחכמי הסנהדרין שעליהם נאמר: "ושפטו העדה", "והצילו העדה". פינחס עסק בדברים שברוח ולא בכוח, הוא קם מתוך עיסוקו בענייני הרוח בעדה, כדי לעשות מעשה שבזכותו נפסקה המגיפה. מכאן אנו למדים שמעשהו של פינחס נבע מרובד פנימי של קדושה שבערה בקרבו ואפשרה לו לפעול באופן שונה מהרגליו ויכולתו הפיזיים. כעת מובנים דברי המדרש: "בדין הוא שייטול את שכרו". כי לפי הייחוס של פינחס לאבות אבותיו, הוא היה רחוק מעיסוק בכלי מלחמה, ורק כדי לקדש שם שמים ברבים, אזר כוח על אנושי ועשה את מה שעשה, מגיע לו שכר על מעשה זה בדין ולא בחסד. דוד דרומר אתר אינטרנט: "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/