אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ז

 אין אדם אחד בעולם שלא נאלץ להתמודד עם ביקורת שלילית ותלונות על מעשיו מגורמים שונים שסביבו.  הכוח שניתן בנו הוא לבחור האם הביקורת לטובתנו או לא וכיצד לפעול.

   אתה והם ואהרן מחר )טז, טז(. סופי התיבות הללו - המן. כתב רבנו אפרים: שבא לרמוז כי המן וקורח שווים במחלוקתם, זה נלחם עם משה שהיה גדול הדור וזה נלחם עם מרדכי שהיה גדול הדור, זה מת בירידה לתוך האדמה וזה מת בעליה שתלאוהו על העץ למעלה מן האדמה.

   בוקר ויודע ד' את אשר לו (טז, ה). בבוקר ניכר מי שהוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי בלילה נעורים גם אנשים שאינם מהוגנים, אבל בבוקר אינם משכימים רק אותם אשר לבבם בוער לעבודת הבורא ית"ש, ומתגברים כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, ועל כן מי שקם בבוקר נראה וניכר שהוא ירא שמים (. כ"ק אדמו"ר מהר"א ט"ב מסאטמער שליט"א)

     בוקר וידע ד' (טז, ה). בוקר לש' ביקור, היינו האיש אשר הוא מבקר את עצמו, אשר הוא ממארי דחושבנא ועורך חשבון נפשו היכן אוחז הוא בעולמו,  הוא אשר יהיה "יודע ה' ('". על ישראל שלום)

     בנוהג שבעולם, הדיוט העולה לגדולה, מיד הוא מוריד מגדולתם א?? ראשי העם ונכבדיו שהיו לפניו. לעומת זה, מגביה הוא שפלים, הדיוטים שכמותו, שיהיו כפופים לו וסרים למשמעתו. לא כן דרכו של אדם גדול שנעשה מנהיג על הצבור הוא נוהג כבוד בזקני העם וחכמיו ואינו נושאי פנים להדיוטים הקופצים בראש. וזה שאמר משה, לא חמור אחד מהם נשאתי, לא העלתי אף אחד הדומה לחמור, ולא הריעותי את אחד מהם, היינו המיוחד שבהם, לא קיפחתי אף אחד מטובי העם, להורידו מגדולתו. (הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זי"ע)

     במקום לאלף את הקיבה בתעניות מוטב לאלף את הלב.

     בקידושא רבה בשבת פרשת קרח תשכ"ד, אמר כ"ק האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל, אודות דברי רש"י ז"ל "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו", והעיר "זה היה כל החיסרון שלו שהיה פיקח מדי, אלא צריכים ללכת בתמימות". )מאיר החיים, ח"ד, ע' רכ"ד(

     ויקח קרח (טז, א). "ויקח", אם האדם לוקח לעצמו מדרגות גבוהות בפעם אחת ולא הולך לאט לאט ממדרגה למדרגה, אזי ההבטחה הוא, "קרח" שיהיה לו רפיון ויבוא לקרירות ח"ו. (היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע)

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וכו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כל הנוגע בהר מות יומת (יתרו -י ,יט )יב (פנינים – שבועות)

     כל הלומד את הפסוקים הללו המתארים איך ובאיזה אופן אמר הקב"ה להכין את עם ישראל לקבלת התורה, ישים לב, שהקב"ה נתן ציווי מיוחד ש ( חוזר על עצמו מספר פעמים) למשה רבנו שיזהיר את עם ישראל לבל יקרבו להר, וגם נתן לכך הוראה מיוחדת "הגבל את ההר", וכן מזהירה התורה: "כל הנוגע בהר מות יומת" ", לא תיגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה וכו "' ", והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן ייפרץ בם ". ולכאורה צריכים להבין מה פשר האזהרות וההקפדות בדבר זה באופן נחרץ כל כך יותר משאר כל הדברים ? אלא, שמעתי מהמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טוייסיג שליט"א לתת הסבר מיוחד לכך,

     בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי''ע : בישיבתו של הסבא מקלם הייתה מוקמת גדר סביב בנין הישיבה,  והבחורים שהגיעו מידי יום לבנין הישיבה, היו צריכים לעשות עיקוף קטן בכדי להגיע לפתח בנין הישיבה. יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין,  אך במקום לעקוף, החליט לקצר ולקפוץ את הגדר וכך לחסוך את העיקוף . הביט בו הסבא ושמר זאת לעצמו. אך למחרת שוב נשנה אותו מקרה, וביום השלישי שוב קרה מקרה זה . נכנס מיד הסבא לתפילת שחרית, ולאחר התפילה, הורה לבחור לקחת את חפציו ולעזוב את הישיבה, מקומך אינו כאן! פסק . כששמעו זאת בני הישיבה ורבניה , נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש אותו בחור והכל התלחשו : מי יודע איזה עוד דברים שאינם ידועים, גרמו לעונש כל כך חמור!... כששמע זאת הסבא מקלם, נכנס אל היכל הישיבה ועלה על הבימה ופתח בקולו: לא! אין פה עוד שום סיפורים לא ידועים, וכל מה שלוחשים אין זה אמת כלל! אלא מה כן?... המשיך הסבא ואמר: כשאני ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שנייה, שלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים "! אם בחור קפץ גדר אבנים אחת, מי יודע כמה גדרים וסייגים בעבודת ה' הוא כבר עבר!"... והמשיך להסביר, כשאדם עושה ועובר על משהו שיגרתי שכולם עושים מידי יום, כגון דבר זה לעשות עיקוף קטן, והולך ומשנה ממה שכולם עושים, סימן שבעוד דברים, הרבה יותר נשגבים, אינו פוחד לשנות ולעשות דין לעצמו . אם אדם עושה קיצורי דרך, מי יודע עוד כמה "קיצורים" הוא מרשה לעצמו!...

     ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים וראו שהסבא מקלם צדק בשולחו את בחור זה מן הישיבה . ועל פי זה הסביר הגר"א טויסיג ואמר: מובן למה הייתה כל כך ההקפדה בהר סיני על כך שלא לעלות להר ולא לפרוץ את הגדר, כי כשהקב"ה הולך לתת את התורה והחוקים והמשפטים, הגדרים והסייגים, רצה להמחיש לפנינו עד כמה הם חמורים פריצת גדר גשמית , כי אם אדם משנה מהליכות עולם וסדרים רגילים, יכול הוא בקלות גם לפרוץ גדרים וסייגים של התורה הקדושה...

יצחק אלחנן שמאלה!!!  )ממשנתה של תורה(

     לקראת יו"ט קבלת התורה, נביא בשביל לעורר לב העם לשאיפות ולגדלות כפי שנוהג לספרו הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מידי שנה במחנה "בני תורה" במתק שפתיו ובלשונו הנודעת לתהילה:

     יצחק אלחנן בן ארבע, בן חמש. יצחק אלחנן הולך לחיידר, ההורים משתדלים ומתפללים, לא מונעים דבר. הם הולכים ומבחינים שישנם מעט קשיים, ה"ראש"  לא כל-כך מבריק. יצחק אלחנן עולה כיתה ועוד כיתה, הקשיים גוברים; עושים ככל שניתן. יצחק אלחנן חוגג "בר מצוה", מלמדים אותו היטיב את הדרשה,  איכשהו הבר מצווה עוברת, והוא נכנס לישיבה קטנה, צולח שלש שנים בקושי רב ועולה לישיבה גדולה. קשה לו ליצחק אלחנן, ההורים עוזרים לו, מצמידים לו "אברך", ילד טוב הוא יצחק אלחנן. משתדל מאוד.  יצחק אלחנן בן תשע עשרה, בן עשרים. מתקבצים להם כמה "יועצים" וממליצים להורים: הבן שלכם, כנראה, לא כל-כך מוכשר, הוא לא "בנוי" ללימוד תורה, לא נורא, הוא יהיה איש טוב, יתפרנס ביושר מעמל כפיו. הוא כמובן ימשיך לצעוד בדרך הטובה בה חונך, הוא יהיה יר"ש ותומך תורה הוא יהיה איש טוב.

     יצחק אלחנן יוצא אל שערי החיים, לא היה דבר טוב במקומו שלא היתה ידו בו:  חברת גמ"ח; חברת משניות; חברת חיי אדם; חברת עין יעקב; חברת תהילים;  יצחק אלחנן היה פוקד כל נזקק ונצרך וממילא מחסורו. וכשהגיע לעונת "האיש מקדש" נשא לאישה את זוגתו הצדקת ויחד המשיכו בכ?? מפעליהם הטובים. נולדו להם בנים ובנות צדיקים וצדיקות כולם בני עליה, לומדי תורה. מהם ת"ח מופלגים, נולדו נכדים וגם נינים יצחק אלחנן בן שישים, בן שבעים, בן שמונים. הגיעה עת "כל האדם" וסביב מיטתו כל ידידיו מכריו ובני משפחתו, כל העיירה זועקים ביחד "שמע ישראל" ויצאה נשמתו באחד.

     יצחק אלחנן עולה למעלה, צועד בצעדים מאוששים לעבר שולחנו של מקום , והנה בצד שמאל דלת צרה: "מה זה שם?" הוא פותח חרך צר ורואה אש מתלקחת "אוי גהינם!" הוא בורח. מה ליצחק אלחנן עם גיהינום? יצחק אלחנן נזכר במטען היקר שהוא נושא איתו אוצרות של מצוות ומעשים טובים, זרע ברך ה '. הוא ניגש לצד ימין חיוך על שפתיו, פותח את הדלת, מכניס רגל ועוד רגל ועניו רואות צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. עיני יצחק אלחנן אורו: זה המקום!  מבקש רבי יצחק אלחנן להיכנס פנימה, ולפתע הוא שומע כרוז צועק ומכריז : "יצחק אלחנן שמאלה"!--- שמאלה?! כנראה זו טעות; יצחק אלחנן רוצה להמשיך לפנות ימינה, אך כמו כח תופס אותו בעורפו, הכרוז אינו מרפה: "יצחק אלחנן שמאלה"!---  יצחק אלחנן כבר לא מחייך: מדוע שמאלה? הן הרבה מעש"ט עשיתי בימי חיי, לא הרעתי לאיש?! והוא נענה: אכן, מעשים טובים רבים בידיך, ידענו צדקותיך:  אבל יצחק אלחנן, ר - צ - ח - ת ! - את מי רצחתי? אני כל ימי עסקתי בלהחיות בני אדם במטותא מכם, מעולם לא רצחתי. אך הם, הדיינים של מעלה בשלהם: יצחק אלחנן, ר-צ-ח-ת! - את מי? והוא נענה: את רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור ! אתה צדיק, עשית הרבה מעש"ט. אבל רצחת! רצחת את הפוטנציאל שלך את ה"בכוח" שלך את מה שהיית מסוגל להיות. מהיום שהתייאשת מלהשתדל ולהתאמץ, מהיום שהפסקת לשאוף, רצחת! אין שום ברירה, לך שמאלה! יצחק אלחנן פונה שמאלה בגו שפוף ובדמעות מתוך הבנה וקבלת הדין. מבין שבצד ימין יושבים אלו ששאפו, אלו שהתאמצו, אלו שלא התייאשו, אלו שלא נשברו ומיצו את כל כוחותיהם, הם יושבים שם עם החזון איש ור' חיים עוזר על יד אביי ורבא והתנא הקדוש רבי עקיבא ליד משה רבנו וכל הצדיקים, שכל ימיהם התאמצו ושאפו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ז

 אין שלום יוצא מתוך מריבה )ספרי (. בפרט במחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, ד' יצילנו ממנה. )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

    אמר הרה"ק רבי זושא מאניפולי: למדתי שבעה דברים מגנב ושלושה מתינוק לחיזוק בעבודת ה' . שבעה מגנב: א. עושה עבודתו בחשאי כשאין רואים אותו. ב. גם אם נכשל היום, ינסה שוב מחר. ג. לעולם לא יגנוב מחברו. ד. מוסר את נפשו על עבודתו. ה. עושה הכל כדי שלא להשאיר את עקבות מעשיו. ו. אינו מספר לאחרים מה עשה. ז. אוהב את עבודתו ולא יחליף אותה באחרת. ושלושה מתינוק: א. ידיו עסקניות ואינו נח לרגע. ב. כשחסר לו דבר מה, מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. ג. כשהתמלא מבוקשו, הוא תמיד שמח וצוהל...

    ''ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" )טז, א(. מבאר רש"י: " וייקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". קרח בן יצהר - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - מעלות רבות היו לו. בן למשפחה מיוחסת, תלמיד חכם, עשיר ופיקח. לאדם בעל מעלות כאלה רוב הסיכוי להגיע ולהיות מנהיג בישראל. ומפני מה לא זכה לכך? מפני ש"לקח" את עצמו! קרח לא המתין ליום שבו יקראו לו להנהיג את ישראל, אלא דחק לקחת לעצמו גדולה. משום כך גם נענש בעונש,  שהוא מידה כנגד מידה. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" - קודם שיגיע זמנם להיטמן באדמה.

     וכדאי מאוד לזכור מה שכתב החתם סופר זי"ע מסביר את ענין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום.

החולה שהאמין (סיפור זה סיפר לי הגאון הרב יחיאל נוביק שליט"א,)

     חולה אנוש במחלה הידועה היה צריך לעבור טיפול והציעו לחולה 2 סוגי טיפולים, וקבעו לו פגישה מכרעת עם פרופסור רם מעלה.  אבל הפרופסור היה דובר אנגלית בלבד, לכן החולה הביא אתו לפגישה מלווה דובר אנגלית, והמלווה שאל את הפרופסור הגדול איזה מ2 הטיפולים הוא ממליץ לחולה?? הפרופסור ענה, לא משנה, בכל מקרה זה מקרה אבוד !! והחולה שואל את המלווה, נו, מה אמר הפרופסור??? שיקר לו המלווה, ואמר לו בביטחון: הרופא אמר שלא משנה כל טיפול שתעשה ודאי יציל אותך לגמרי!!  החולה שמע את התשובה ושמח וחייך מאוזן לאוזן בהקלה.  והפרופסור מסתכל עליו בתדהמה!!! וכי ככה מגיב אדם שהולך למות בטוח??? ו לכן הפרופסור שאל את המלווה אמור נא לי איך יכול להיות שהחולה שמח ומחייך על תשובת מפחידה שכזו?????  ענה לו המלווה, ככה זה, הוא צדיק אמתי מקבל בשמחה ובאהבה את גזירת שמים!!

     ומדהים הדבר שאותו חולה שלא היה לו סיכוי הבריא מהמחלה!!! ויתכן שרק בגלל שהאמין שהוא בטוח יבריא מהטיפול, הוא באמת הצליח להתגבר על כח המחלה והבריא לחלוטין להפתעת הפרופסור המדופלם, וזה סיפור אמיתי, ולא חסרים סיפורים כאלו על אמונה שמנצחת מחלות. ללמדנו שבכוח האמונה אתה יכול לנצח כוחות הגדולים ממך, וגם לנצל כוחות על טבעיים הטמונים בך, רק שפשוט לא הכרת אותם כי היה חסר לך את האמונה,  אז קדימה תאמין בבורא עולם וגם תאמין בעצמך ובעזרת ה' תעלה ותצליח אמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת "קורח", ה'תשע"ז

בפרשת השבוע, פרשת "קורח", אנו קוראים את אחד האירועים המיוחדים בתורה, בטח ובטח העונש שבסיום האירוע, שהוא עונש מיוחד ושונה.

קורח ושאר עדתו מתקהלים אל מול משה ואהרון ודורשים גם הם להיות שותפים להנהגה ולכהונה.

בסופו של עניין ה' מכוון אותם לעריכת מבחן מסוים ובסופו מגלה קורח שאין הוא צודק והאדמה פותחת את פיה ובולעת אותו ואת כל עדתו.

מיד לאחר האירוע שכלל גם מגפה בה נפלו עשרים וארבע אלף ושבע מאות איש, עושה ה' פלא נוסף: "והנה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". המטה של אהרון לפתע פורח וזוהי הוכחה נוספת על כהונתו של אהרון.

לכאורה, שואלים המפרשים, למה צריך עוד הוכחה אחרי שכבר קורח ועדתו נבלעו, נשרפו מקטירי הקטורת ונהרגו רבים במגפה!

מספר פרשנים כרמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי ועוד מסבירים שמטרת הפלא עם הפרחת המטות הייתה לא להורות על הכהונה אלא על הבחירה של שבט לוי לעומת שאר השבטים.

הטענה המקורית הייתה שהם רצו שהבכורים ולא לווים יהיו משרתי המשכן כדי שלכל ישראל יהיה חלק בעבודת בית ה'.

אלא שזו עבודת אהרון ובניו הכוהנים שה' בחר בהם לעבודה, ופריחת המטה באה לתת אות לבחירה של הלווים שגם הם יעבדו שם.

שבט לוי בא במקומם של הבכורים. 

שריפת המחתות בויכוח עם קורח הייתה לאות על הכהונה, והפריחה היא אות על הלויה. 

כך גם מסביר רבנו בחיי שאחרי בליעת קורח ועדתו לא היה ספק בדחיית הבכורים שהרי קורח היה בכור, ושריפת המחתות והקטורת נתנה סימן לעניין הכהונה שה' בחר באהרון להקטרה, אך נשארה השאלה באיזה שבט לבחור במקום הבכורים ולשם כך בא האות עם פריחת המטות.

הנצי"ב בפירושו דווקא מסביר שאות המטות היה גם על הכהונה למרות שכבר על זה הייתה הוכחה. אלא שה' רצה לומר שיש קשר בין הכהונה ללויה: כשם שכהונה לדורות כך לוויה לדורות. לכן היה חרות שמו של אהרון על מטה בית לוי.

כך מסביר הרמב"ן ששמו של אהרון הופיע כנשיאם של בני לוי כשם ששמם של כל הנשיאים היה רשום על המטות.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ז

 אומרים, שחנה ביקשה שיהיה לה בן, שלא יהיה כמו הסבא קרח, אלא לא חכם ולא טיפש, כי לא צריך להיות חכם יותר-מדי.

     איתא (אבות פ"ה מ"ו) 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב,  והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה, ע"כ, שלשת 'פי' אלו מסודרים לפי פרשיות ק'רח, חק'ת,  בלק', 'פי הארץ' זה פרשת קרח, 'פי הבאר' זה פרשת חקת, 'פי האתון', זה פרשת בלק,

     הרב דסלר כותב: שהוא מתפלל לקב"ה , שייתן לו משקפיים שבהם יוכל לראות את הזולת, ולא את עצמו.

     ידוע שהדיבור משפיע, דיבור טוב משפיע טוב, וח"ו דיבור לא טוב משפיע לא טוב. הנה העולם נברא בעשרה מאמרות, הכל בדיבור, "בדבר ד' שמים נעשו ". מהבל פיהם של תשב"ר מתקיים העולם. והנה נוסיף שידוע ש"האמנתי כי אדבר" האמונה באה ע"י הדיבור,  וכל קיומינו של כלל ישראל הוא על האמונה, וגם הפרנסה שייך לאמונה, כנאמר במדרש אין ישראל אוכלים אלא בזכות האמונה, וא"כ הדיבור בטוח משפיע.

אחלק שלל (על-פי 'רשפי אש')

הוא התרוצץ בחוסר מנוחה בבית המדרש שבעיירה לשנוב, באוסטריה. הכסף, הכסף, היכן יפקיד אותו עד צאת החג? עיניו תרו אחר מקום מסתור שבו ישמור את ארנקו התפוח, שכמו בער בכיסו, עד אחרי חג השבועות. זה סכום גדול, שחסך בדי עמל כדי להשקיעו במסחר אחרי החג, אך בינתיים הוא זקוק למשמורת נאמנה.

פתאום צץ רעיון במוחו. תחילה נרתע מן המחשבה, אולם משנקפו השעות והחג התקרב ובא – החליט להעז. הוא ניגש אל רבו, רבי מרדכי מנשכיז, ובדחילו ורחימו ביקש להפקיד ברשותו את הכסף. הלוא אין שומר הגון מהרבי. יופקד הכסף בידיו הנאמנות, והחסיד ייפטר מהדאגה לממונו.

הצדיק ניאות בשמחה לבקשה. הוא לקח את הכסף ולעיני חסידו טמן אותו במעמקי ארון הכלים שבמטבח ביתו, בין שתי קערות שהיו מונחות זו על זו. "הסר דאגה מלבך", הרגיעו הצדיק, "הכסף שמור במקום מבטחים, ואתה לך להתכונן ולהיטהר לקראת זמן מתן תורתנו".

בלב צוהל נפרד הסוחר מן הרבי והצטרף אל החסידים שכבר גדשו את בית המדרש. הסוחר תפס את מקומו בין חבריו החסידים ושקע בלימוד תורה, מתנתק ממחשבות החולין ונכנס לאווירת הקדושה החגיגית.

תפילת ערבית של חג התנהלה מתוך התרוממות הרוח, שנמשכה גם בסעודה והגיעה לשיאה בשולחנו הטהור של הרבי, שבמהלכו הרעיף אמרי שפר כהכנה למתן תורה. המשך הלילה היה באמירת 'תיקון ליל שבועות', כנהוג, ועם שחר, שבו החסידים והגו במשנה התלהבות בתורה כהכנה לתפילת החג.

לפני אמירת 'אקדמות' וקריאת התורה פרש הרבי לחדרו לזמן ממושך. כמה מהחסידים שחשו חולשה פנו למטבח ביתו של הרבי, לטעום דברי מאפה ולהתחזק. אחר-כך שבו לבית המדרש. הרבי ניגש אל בימת הקריאה, פניו משולהבות, ובקול ערב החל לקרוא את האקדמות בהשתפכות הנפש. בקריאת התורה חשו כולם כאילו הם עומדים לרגלי הר סיני.

חלפו ימי החג, מתוך התעלות וניתוק מכל עולם החולין. בצאת החג התקשו האורחים להיפרד מחצר הרבי. גם הסוחר חש שקשה עליו הנחיתה מן הפסגות הרוחניות אל עסקיו הממתינים לו, וברגשות אלו פנה אל הרבי לבקש את כספו בחזרה.

הצדיק מיהר לגשת אל מקום המחבוא בארון המטבח, והזיז את הקערה שכיסתה את הכסף. למרבה תדהמתו, הכסף לא היה שם. פשפש הצדיק בירכתי הארון – אולי נשמט הכסף – אך לא היה לו זכר.

במהרה הובהלו כל בני הבית לסייע בחיפושים, בעוד הסוחר עומד בצד ופניו חיוורים. החקירות והדרישות לא העלו דבר. הצדיק ניגש אל הסוחר ההמום וניסה להניח את דעתו: "אתן לך את כל הכסף שיש כעת ברשותי, ובעזרת ה' אשיב לך את האבֵדה בתשלומים", אמר.

"חלילה לי!", נזעק החסיד, שחסכונותיו ירדו לטמיון, "לא אקח פרוטה מהרבי".

דבר הגנֵבה ציער מאוד את הרבי, שכאב על שגרם צרה גדולה כל-כך לחסידו. בינתיים נשאר החסיד בעיירה, להמתין ולקוות להתפתחות כלשהי.

בעיר ברודי הסמוכה התגורר רבי פינחס מקוריץ. רבי מרדכי מנשכיז החליט לנסוע אליו, אף שמעולם לא ביקר אצלו קודם לכן, ולבקש את עצתו. הוא בא אל בית המדרש וראה שם יהודי המתהלך מצד אל צד וקורא תהילים. "אמור נא לי", פנה אליו, "מתי אפשר להיכנס אל הצדיק?".

להפתעתו נענה בהתעלמות. סבר רבי מרדכי ששאלתו לא הגיעה לאוזני האיש, וחזר עליה בקול רם יותר, ועדיין לא זכה למענה. "מה פשר היחס הזה?", תהה בקול, "האם אי-אפשר לומר לאורח מה הן שעות הקבלה של הרבי?!".

באותו רגע עצר האיש את הילוכו ופסק מאמירת התהילים. הוא הישיר מבט אל רבי מרדכי ואמר לו: "ומה פשר הבטלנות של אברך שאינו יודע לשמור כראוי על כספי הזולת?". הבין רבי מרדכי שהאיש אינו אלא רבי פינחס מקוריץ, ושטח לפניו את העניין.

"שמע לי", השיב הצדיק. "מחר בתפילת שחרית גש ועבור לפני התיבה, ובשירת הים, אמור בקול רם את המילים 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל'. באותה עת מנה את המתפללים העומדים בצד הצפוני של בית המדרש. בהגיעך למילת 'שלל' – דע שזה הגנב".

רבי מרדכי עשה בדיוק כדברי רבי פינחס. כשאמר את המילה 'שלל', הישיר מבט חד לעבר המתפלל השישי שבצפון ההיכל. האיש החוויר באחת והתעלף. מהומה קמה בבית הכנסת. כששבה נפשו, נכנס אל הצדיק ובקול שבור ביקש להתוודות.

האיש סיפר כי נכנס אל המטבח אחרי תפילת שחרית כדי לטעום דבר מה, ואז הבחין בכסף. מאבק פנימי עז ניטש בו, ולבסוף הכריעה אותו תאוות הממון והוא העלים את הכסף בכיסו. "אנא, רבי", פרץ הלה בבכי, "הורה לי דרך תשובה".

לאחר שהכסף הושב לבעליו הכין רבי מרדכי לגנב סדר תשובה. האיש מילא את הוראותיו בדקדקנות, וברבות הימים היה לאחד מחסידיו הנכבדים של רבי מרדכי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו סיון ה'תשע"ז

האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

     האש אוכלת ומשמידה הכל. היא מתיכה ברזל וממיסה זכוכית ופלדה, ואפילו חורכת את הסלעים והאדמה, וכאשר היא מתעצמת ומגיעה לרמה של פצצת אטום - בכוחה גם למחוק עולם ומלואו. ולמרבה הצער, התכונה זו קיימת גם במחלוקת. כן כן, המחלוקת משמידה כל חלקה טובה. בכוחה להרחיק לבבות ולהביא לגירושין בין בני זוג ולהפריד קהילות ולהחריב את בית המקדש ולגרום לצרות ואסונות, ובפרשה אנו רואים שהמחלוקת כילתה לקורח את כל מה שהיה לו, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והוא ורכושו ושמו נמחקו מהעולם... 

     ה'מסילת ישרים': "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו...", ואז יקל עלינו להתגבר על המידה הרעה הזו.

     יש אומרים, שפרשה זו של קרח,  אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" - שהמחלוקת, לא מתה.

 הסטירות המצלצלות! (נועם שיח –במדבר)

     כשהיתי בבארא פארק לרגל שמחה אחת, ושם ניגש אלי אברך חשוב מחסידי ראחמיסטריווקא, ואמר לי שהוא רוצה לספר לי סיפור מאד מעניין, וכך סיפר:

     לפני זמן מה, זכיתי שבני נ"י הגיע לעול התורה והמצוות, ובני הוא ב"ה ילד מוכשר ומתמיד, ולרגל שמחת הבר מצווה זכה לסיים ששה סדרי משנה ולדעת אותם על בוריים, ולכבוד השמחה, נכנסתי עמו אצל כמה וכמה מגדולי ומאורי הדור לקבל את ברכתם לכבוד הבר מצוה, ואף ביקשתי מהם שיבחנו את בני על משנת תלמודו אשר קנה ב??גיעה רבה ועצומה.  בין היתר, נכנסתי אצל זקן האדמורי"ם ה"ה כ"ק מרן האדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שלאחר ששמע ממני שבני סיים את כל הששה סדרי משנה שמח מאד מאד, אך לאחר כמה רגעים סטר לו הרבי על לחיו ונתן לו שתי סטירות מצלצלות!  השתוממתי מאד ועמדתי בהלם ממה שראו עיני - ונפלאתי מאד - על מה זה ועל מה זה - ולמה מגיע זה לבני?! ועוד יותר נפלאתי בראותי שבני עומד על מקומו ברוגע ובשלוה, ועוד מחייך בהתרגשות...  בצאתי מן הקודש, שאלתי מיד את בני בתימהון: איך עמדת בשלוה והיית כ"כ רגוע בעת שהרבי נתן לך את הסטירות? האם לא פחדת מזה??השיב לי בני בהתרגשות כדברים האלו:

     הייתי רגיל לשנן את לימודי בכולל דחסידי ראחמיסטריווקא בבארא פארק, ובאחד הימים מצאתי את הגליון "נועם שיח" (פרשת נשא תשע"ו, מס' 57 ) מונח על השולחן, ושם הובא דבר נפלא מכ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שכשבאים אליו עם "שעות צעטלעך" (בו רושמים כמה שעות למדו ברציפות), מאוד שמח הרבי מזה , והוא נותן לאות חיבה סטירה על כך, וכאשר הוא שמח ונהנה יותר מהרגיל,  עקב סכום גדול של שעות לימוד הנרשם בצעט'ל, הוא יכול ליתן על כך שתי סטירות מצלצלות! (וכן עשה לבני הב' ידידי' יהודה נ"י מישיבת "מאור יצחק" במאנסי), ועל כן - אומר הילד - התכוננתי שמסתמא הרבי ייהנה מכך שזכיתי לסיים ששה סדרי משנה, וייתן לי לאות הוקרה וחיבה סטירה על הלחי,  ויותר מזה שמחתי שהרבי נהנה מאוד ונתן לי שתי סטירות מצלצלות!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/