"ארון העדות" –
הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. (רבי
מרדכי הכהן )
הברכה, לעולם אינה מיותרת, תמיד היא מבוקשת ורצויה ואין לדעת מתי היא תביא
בכנפיה שפע וברכה למברך ולמתברך.
הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק
זיע''א כותב ב'צעטיל קטן' וז''ל: 'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן
במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך
הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות
ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו',
" טלאי מכוער טוב
מחור יפה." (פתגם אידי)
יחף מכעס (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)
לר'
אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות
המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות?
קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגידולי ההוד וההדר של החסידות,
ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים
"במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד
אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים
משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו, אשר
פרנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידעם
ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו
עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות
הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלכסנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של
השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמ'קה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כאב עליו, ידיו
בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה
זריזה, ומיד הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיולוגית גילו איזה שסתום או שניים
במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפתיות בעורקים, ומיד הוא הובהל לחדר ניתוח, וצונטר
כמעט בכל כיוון אפשרי. "אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע
להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב.
"הרופא צודק אלכסנדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך,
תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו
האוהבים.
לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ
על המציאה. אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל
את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה
עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל
כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי
אפשרי לממן את נישואיה...".
האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר:
"אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה".
"אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים?" "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת
בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה". ר' אלכסנדר קנה
חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו
רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי ריבונו של עולם" מלמל החסיד העניו,
"ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה
של רחלי...".
ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר
מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הביטחוניות בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק?
"תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הביטחוני, בקול קשוח. "תוריד
בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בבטנה,
בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק
שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו
לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד
הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי
בודקים בבטנה? בנעלים? איזו בושה?".
שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות
נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים...
כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש. אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה
צבעונית לגופו, עם כובע קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן.
"עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של
בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שלרגליו. ואיה
הנעלים? נמוגו בבדיקה הביטחוניות. הגבוה עם כובע הקש איפשר אף הוא לנוסעים
שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר'
אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה. ילדים מצביעים
לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה TWAמספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר",
מצחקק הבודק. "אבל תחזירו לי את הנעלים...". "מצטער הנעלים שלך
עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה
אלכסנדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעלים עדיין לא!". פרצי
הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש
חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס.
למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על
שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר
17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהלים קטן. "תסלח לי אדוני, אני
יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה
הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר
חייך לעברו בעניים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר
פרויליך". "תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך
הבודקים הביטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי
בהם. חצופים שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס
את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים,
ורבותינו חינכנו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורוס. מדוע?
כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו
את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה
באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף
ושמח, מאשר כועס עם נעלים".
הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו.
"ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה
רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. הייתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה
הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני
לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמו"ר אומר, אני
עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?".
"200,000 ₪, פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו
בצחוק מתגלגל.
ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים, איך
מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחמאה על סך 50,000 דולר ארה"ב,
ותוחב אותה עמוק עמוק לכיס חולצתו של החסיד היחף. אלכסנדר פוער עיניו בתדהמה.
"אני לא ביקשתי...". "אבל אני נתתי אלכסנדר. דומני שתעריף הקורס
שעשית לי בשעה האחרונה איך להימנע מכעס, שווה הרבה יותר מ- 50,000 דולר".
למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה
נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה למטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר:
"העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו
לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו
מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של ניקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל
חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי
להתקנא בה".
ומוסיף המחבר -
"ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי
שכועס, שידע שנגזר עליו להרויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך.
חוויית השבוע שלי
