בפרשות שנקרא השבת, פרשות "ויקהל - פקודי", נמשיך לעסוק
בבניית המשכן. בניית המשכן נעשתה מתוך נדבה של עם ישראל, ונדבה זו הקיפה את כל
חלקי העם, נשים וגברים כאחד.
הנשים הביאו את תכשיטיהן למשכן ואף טוו את העזים. אותן נשים לא רצו
לתת את נזמיהן לעגל בחטא ההוא אולם הן הזדרזו לנדב אותם למשכן ואף הקדימו את
בעליהן.
מלבד התכשיטים נדבו הנשים גם את מעשי ידיהן כמו שנכתב: "וכל
אישה חכמת לב בידיה טוו". ומדוע טוו את העזים? מסביר הרבי ר' יונתן בהסבר
הלכתי, שהיו ביניהן גם נשים טמאות בטומאת נידה אך רצו להשתתף בעבודת המשכן ועל כן
עשו מלאכתן על העזים שאינם מקבלים טומאה.
מכאן ראינו שהאישה מילאה תפקיד מכובד ובולט בעבודת המשכן. ההבלטה
הזאת באה לרומם ולהאדיר את האישה. מאידך מובלט בפרשה תפקידה המיוחד של האישה כעקרת
בית שחכמת לב בנשים עוסקת בטוויה בלבד. חלוקת התפקידים אינה מקטינה ערכה של אישה
כאישיות מוסרית ואנושית שדווקא היא עמדה במבחן חטא העגל שלא הצטרפה אליו.
חז"ל אמרו "בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באישה יותר מאשר
באיש" - חז"ל מעריכים את האישה כמחוננת בבינה יתירה שאותה בינה הצילה
אותה מחטא העגל. אולם הם מייחדים בינה זו לתפקידים ביתיים וזאת כדי להשמיע כמה היא
יסוד התא המשפחתי ואם הבית והמשפחה. זו טבעה של האישה וזהו הכבוד המרומם והחשוב
בבריאה.
שבת שלום ומבורך!
תודות : לצחי מיכאלי
החוויה היהודית
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק
שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם
