אמרי שפר כ"ד אדר א' ה'תשע"ו

צבע הדברים תלוי בצבע המשקפיים.

     צדיק אינו רק מי שהוא בעל ייחוס, שאבותיו היו צדיקים, אלא שהוא עצמו מצטיין במעשים טובים.

     "צדק צדק תרדוף"  רדוף תרדוף אחרי הצדק בצדק. האמצעים שבהם תבקש להשיג מטרה צודקת, יהיו גם הם צודקים.

     צחוק אחד יכבוש את העצב.

     "צוחק - מי שצוחק אחרון"

     צירוף מקרים הוא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי.

      צעד אחד מתחיל כל מסע.

     צפור אחת יכולה לבשר על האביב.

הטלית של מרן הסטייפלר )עלינו לשבח(

     רבי אברהם הורביץ שזכה ללמוד במשך שנים בחברותא עם גאון ישראל, מרן הסטייפלער זצ"ל, סיפר פעם מעשה שהיה לו בעת הלימוד,  ומכך אפשר ללמוד על השגחה פרטית מופלאה.  באמצע הלימוד, סיפר הגר"א הורביץ, נקרעה פעם ציצית מהטלית של הסטייפלער ואני שהחזקתי בכיסי חוטי ציצית חדשים, למקרה שייקרעו לי החוטים, מסרתי למרן זצ"ל את החוטים והוא הוציא את החוטים הקרועים והכניס את החדשים בכנף הבגד והכול על מקומו בא בשלום.

     מיד לאחר אותו מעשה, חלה הסטייפלער את חוליו האחרון וממנו נפטר לבסוף לבית עולמו, ולא הספיק להשיב את החוטים. הרב הורביץ מצידו מחל כמובן על כל העניין, והוציא את הדבר מליבו לגמרי . והנה, לאחר שעברו ימי ה'שלושים', כינס גיסי, הגר"ח קניבסקי, את המקורבים וחילק את 'רכושו' של אביו זצ"ל. לזה נתן את ה'קיטל' , לאחר נתן גביע, לעצמו הותיר כמדומה את ה'ספודיק', וכן הלאה. ומה קיבל הגר"א הורביץ ? את הטלית של מרן זצ"ל...  הטלית שבא התפלל, הטלית שבה השתמש לכל אלפי הסנדקאויות שקיבל, טלית שהייתה ספוגה בקדושה ובטהרה.  הייתה זו אותה טלית שבה הכניס את החוטים, והרב הורביץ ראה בכך 'השבה' כפולה ומכופלת. מן השמיים דאגו שתהיה השבה גמורה , ללא פקפוק, מצד רבן של כל בני הגולה.

 טירחה דציבורא (סיפורי צדקים, עלון 143)

     בסוף ימיו בעת שהותו בעונות הקיץ בתל אביב היה רגיל הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זיע"א לשאת שיחות מוסר בבית מלונו בלילי שבתות בין השמשות לפני אנשי תורה ותלמידיו לשעבר.  פעם נמשכה השיחה יותר מן הרגיל עד שהגיע זמן תפילת מעריב והנה פתחה אשתו הרבנית שהיתה ספוגה מרוחו של רנ"צ ובקיאה בטירחותיו מקצת הדלת ולחשה: יש להם נשים. רנ"צ הפסיק מיד את שיחתו תוך שיא התלהבותה וציווה להתפלל מעריב.

     אחד הנוכחים העיז ואמר: הנשים שלנו אינן מקפידות, והשיב לו רנ"צ: ראשית כל אינני מאמין לכם, ואין לכם רשות לוותר על חשבונן, שנית הרי אשתו בוודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה,  ולא הועילו כל ההפצרות של הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון והוא האיץ להתפלל בחפזון ומיד אחר התפילה מיהר לברך לכל אחד בברכת שבת שלום ושלחם לביתם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ו

 

> ,

המקריות היא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי", התפיסה הרואה בכל דבר "מקרה", מטשטשת ומסתירה את היד הא-לוקית המכוונת והמנהיגה. (איינשטיין).   "     ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך... ”. השגחת הבורא על עולמו ניכרת בכל צעד - ושעל, קטון כגדול. אף על המיטות ובחדרים - -   חכמת הקיסר.      קיסר צרפת נפוליון בונפרטה ישב מהורהר ומודאג באוהל המפקדה. המידע שהגיע מהחזית לא היה מעודד. צבאות רוסיה, אוסטריה ופרוסיה (כך נקראה אז גרמניה) עמדו להביסו. החורף הקשה עשה שמות בצבא צרפת. מתוך חצי מיליון חיילים, נותרו בחיים מאה אלף בלבד! עכשיו התכוננו שלושת הצבאות האדירים לקרב המכריע שבו הם תכננו לכבוש את צרפת ולהוריד אותו מכסא מלכותו.  מפקדי הצבא הביטו בקיסר בדאגה. 'הוד מעלתו',' אמר אחד הגנרלים שאזר אומץ, 'מצבנו בכי רע.  הצבא איבד את רוח הלחימה והאויבים צוברים כוח ועידוד. אינני יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד'.  בניגוד לדעתו, היו אחרים שהביעו אמונה בכוח הצבא להתאושש ולהגן על המולדת, וטענו שיש להמשיך בלחימה. הדיון הסוער נמשך זמן רב, עד שאחד מעוזרי הקיסר נכנס ואמר כי מחוץ לאוהל ממתין שליח של מפקדי שלושת הצבאות, ובפיו הצעה לסיום המלחמה.  נפוליון הרהר רגע קט, וסימן בידו להכניס את השליח. השליח היה איש מפורסם ממשפחת אצילים מכובדת ורבת השפעה. הוא קד כלפי נפוליון לפי כל כללי הנימוס. 'הוד קיסרותו, לכבוד ולעונג לי לשהות במחיצתו של מנהיג מהולל כמוך', פתח ואמר, 'ואני מאושר שניתנה לי הזכות ההיסטורית להציל את צרפת מתבוסה כואבת ולתרום את חלקי הצנוע להמשך ישיבתך על כסא מלכותך עוד שנים רבות' . השליח עצר לרגע והביט בפניו של נפוליון כדי לבחון את תגובתו, אך בהבעת פניו של הקיסר לא ניכר כל שינוי. 'שלוש הממשלות ביקשוני למסור לך זאת,  המשיך השליח, 'במקום להמשיך בהקזת הדם, הבה נגיע להסכם הפסקת אש. צרפת תוותר על כמה מהשטחים הנתונים במחלוקת, ובתמורה מתחייבות ממשלות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה לחדול מהתקפות ולהחזיר את השלום והשלווה לאירופה'.      הקצינים הביטו בדריכות לעבר נפוליון וציפו לתשובתו. אם הוא יקבל את ההצעה, רבבות חיילים יינצלו ממוות בשדות הקרב, אך מאידך ייתכן שהצעת השלום אינה אלא תכסיס ערמומי, וברגע שצרפת תיסוג מהשטחים החשובים שמגנים עליה, יתנפלו המדינות ויכבשו אותה בקלות. נפוליאון ידע זאת, וחש את כובד האחריות. הוא קם ממקומו ואמר לשליח: 'תן לי מספר דקות להרהר בדבר, ואז אתן לך תשובה'. הוא החל להתהלך באוהל הלוך ושוב כשהוא נתון בסערת מחשבות. השליח עמד במקומו, מצפה לתשובה. תוך כדי צעידה, כאשר הקיסר חלף ליד השליח, נפל לפתע כובעו המלכותי על הארץ, ממש לרגלי השליח,  אך נפוליאון התעלם והמשיך לצעוד. לאחר עוד כמה דקות, נעצר הקיסר מול השליח ואמר נחרצות: 'אני דוחה את הצעתם של שולחיך. איני מוכן לסגת ולו ממטר אחד מאדמתה של צרפת!' השליח לא ויתר.  הוא קרב אל נפוליאון שהיה במרחק ניכר משאר הקצינים, ואמר לו בשקט: 'אדוני הקיסר, אין מדובר רק בצרפת, אלא גם בעתידך האישי. אם תוותר תישאר מלך, אך אם אחזור אל שולחיי עם תשובתך השלילית, הם יפתחו בקרב ורב הסיכוי שצרפת תובס ואתה תודח'. הביט נפוליאון בשליח, ואמר בחיוך נוגה: 'כשליח מיוחד אתה בוודאי יודע את המתרחש בחדרי המלחמה של שולחיך, ולכן אתה יודע היטב שהצעה זו אינה אלא מלכודת. מפקדיך אינם מתכוונים להפסיק את המלחמה עד שיורידו אותי מכיסאי'. 'ואם תשאל מאיפה אני יודע זאת', המשיך נפוליאון ואמר, 'אענה לך מיד: כשצעדתי לידך מקודם, שמטתי את כובעי לרגליך בכוונה. ביקשתי לראות כיצד אתה מתייחס אליי באמת. לו ידעת שאני עומד להמשיך להיות מלך צרפת, היית מרים מיד את כובעי ומגיש לי אותו ביראת כבוד. אולם כאשר הנחת לכובע המלכותי להתגולל על הרצפה, ידעתי שכבר אינך מתייחס אליי כלמלך, כי אתה יודע שימיי על כסא המלכות ספורים'.      השליח המיומן שמע את תשובתו של נפוליאון בפנים חתומות ולא הגיב, אך בלבו ידע שהקיסר הצרפתי החכם צודק. נפוליאון התעלם מדבריו ומאמרותיו, ובחן רק את התנהגותו ואת מעשיו, וכך הצליח לזהות את כוונותיו האמיתיות. השליח חזר אל שולחיו ואמר להם שנפוליאון לא נפל בפח שהם טמנו לו. ואכן, תוך זמן קצר פתחו שלוש המדינות בקרב גדול נגד צרפת,  שהפך למרחץ דמים, ולא הסתיים אלא כאשר הם הצליחו להוריד את נפוליאון מכיסאו ולשלוח אותו לגלות באי בודד, שבו שהה עד יום מותו.      בפרשה הנקראת בשבת זו, הנקראת 'שבת הגדול', התרחש במצריים אירוע דרמטי. כל משפחה מבני ישראל נטלה שה וייעדה אותו להקרבת קרבן פסח. הצאן היה העבודה זרה של המצרים, ונטילת שה ושימוש בו לעבודת ה' נחשבה לפגיעה חמורה באמונתם של המצרים. ודווקא משום כך, חשיבותו הרבה של הדבר.  עד אז חשבו פרעה ועבדיו שהם מצליחים לשעבד את רוחו של עם העבדים היהודי, אבל במעשה הזה,  הוכיחו היהודים במעשים שהם כבר לא עבדים, ואין להם שעבוד נפשי, אלא הם עם העומד לצאת לחירות.  ואכן, באותו שלב אומרים יועציו של פרעה: 'הטרם תדע כי אבדה מצריים?' - כי כשאדם מסיר מעצמו את העול של השעבוד הנפשי והקשר אל העבדות , הוא כבר על דרך המלך ליציאה לחירות ולגאולה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/