נקודה שבועית, פרשת "במדבר", ה'תשע"ז

חומש במדבר, שנתחיל לקרוא השבת בפרשת "במדבר", נקרא גם "חומש הפקודים" ובו מתחילה התורה את המפקד שנערך על ידי משה ואהרון ובהמשך החומש, יהיה עוד מפקדים שכאלה.

פרשתנו עוסקת בנוסף רבות בצורת הליכתם וחנייתם של בני ישראל במדבר.

פרשנים רבים עוסקים בעניין מדוע הוצרכו בני ישראל ללכת דווקא בסדר שנקבע להם ובכל עניין הדגלים וציורם שנבחר לכל שבט.

יש דעות בפרשנים שנוטים לייחס לעניין החניה וההליכה באופן זה עם הדגלים כוונה צבאית דווקא.

אברבנאל, הרשב"ם וחזקוני למשל אומרים שהמפקד בפרשה בא כדי להיערך לקרב לכיבוש הארץ.

ישראל היו מוכנים כעת להיכנס לארץ ולהילחם עליה ומשה ואהרון היו חייבים לדעת את מספר אנשי הצבא וכמה יעמדו לרשותם בקרב.

כמו כן, מסביר האבן עזרא שהמיקומים של השבטים לא היו סתם. שבטי יהודה ודן נחשבו לשבטים גיבורים ולכן יהודה היה בראש הצועדים שמא יבוא כצפוי האויב ממולם ודן היה השבט האחרון שמא האויב יזנב בהם כמו עמלק כי שבט דן היה השבט הגדול ביותר.

חלק מהפרשנים רואים בסדר הדגלים והחניה מטרה רוחנית לחנך את העם ולראות בתורה את המרכז.

משכן ה' נמצא ממש במרכז מחנה ישראל, מסביבו שבט לוי ובארבע הרוחות שלו שאר שבטי ישראל.

הנקודה האמצעית  והפנימית הייתה אוהל מועד כי היא מסמלת את השכינה.

רבנו בחיי מוסיף על כך שכל נשיא ונשיא בכל ארבעת הרוחות מסתיים שמו בשם א-ל: במזרח יהודה - נתנאל, בדרום ראובן - שלומיאל, במערב אפרים - גמליאל, בצפון דן פגעיאל. עניין זה גם מרמז על הייחוד הרוחני של החנייה.

בעניין חלוקת הדגלים מסביר ה "אוזניים לתורה" שהחלוקה באה להבטיח חלוקה פנימית מסודרת בין השבטים: כל דגל יכיל בני שבטים מאם אחת: ללאה ששה בנים ונתנו לה שני דגלים אחד של יהודה ואחד לראובן (גד שהוא בן שפחת לאה צורף לראובן במקום לוי שחנה סביב וסמוך למשכן). דגל נוסף לבני רחל שבראשו אפרים, ודגל רביעי לבני השפחות ובראשו דן.

בהמשך הוא מוסיף שבכל מחנה היה לפחות אחד שהצטיין גם בגבורה: יהודה במחנהו, גד במחנה ראובן, במחנה אפרים כולם היו, ובמחנה דן שבט דן.

מצאנו למדים שגם דרך חנייתם ובטח דרך הליכתם במדבר של בני ישראל היו בעלי חשיבות ומשמעות.

שנזכה אנחנו למשמעות בכל הליכה וחנייה שלנו בחיינו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ז

אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...    

     אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה  זמנה בכל עת. 

     הגמ' במסכת חגיגה בדף ט עמוד ב' מביאה: "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227.   101=328-227

     התורה של אתמול איננה התורה של היום מכיוון שהאדם של אתמול איננו האדם של היום.

יומנו של לוחם בירושלים הנצורה

"נתנו לי רובה צ'כי בלי מחסנית. היה צריך להכניס כל כדור לקנה בעזרת האצבע. אמרו לי שבזה אצטרך להילחם ולהגן על ירושלים. זה היה חורף קר וקשה מאוד. לא נתנו לי בגדים חמים. הייתי צריך לצאת לשמירות עם המעיל שלי, מעיל צמר שחור".

בכתב יד צפוף מתאר הרב שלמה גורן , הרב הראשי לצה"ל במשך כחצי יובל שנים, את רגעי האימה של מלחמת השחרור. באותם ימים הוא היה אברך צעיר, אב לתינוקת. קטעי היומן פורסמו בספר 'בעוז ותעצומות', בהוצאת ידיעות ספרים ובעריכת אבי רט . עוד נשוב ליומן.

הניסים היו גלויים

"בתקופת מלחמת השחרור", אומר רט, "נוצרו ונוצקו היסודות למהות הקשר בין דת למדינה. העיקרון שקבע הרב גורן, שהקו המנחה הוא שיש עם אחד, תורה אחת וצבא אחד, וממילא פקודה אחת שתחייב את כולם, נהפך ליסוד מוצק".

הניסים שאירעו במלחמות מקבלים ביטוי בולט ביומנו של הרב גורן. "הרב מתאר לאורך כל השנים את תחושתו ש א-לוקי ישראל ניצב עם החיילים בכל רגע ורגע. הניסים היו גלויים, ותחושת ההשגחה האלוקית הניסית, שהגיעה לשיאה עם שחרור ירושלים וההגעה לכותל – הייתה מוחשית ועוצמתית. הרב שמח מאוד-מאוד על הזכות להיות חלק משחרור ירושלים, אולם הוא התעצב שהר הבית ניתן לוואקף, וחש שזו החמצה היסטורית שלא תיסלח", אומר רט.

עם הרובה השבור

ובחזרה ליומן מלחמת השחרור. "ירושלים באה מיד במצור", כותב הרב גורן. "שמו אותי יחידי בתחילת הלילה בבית קדימה. הלילה היה קר ומושלג, ואני עומד שם יחידי עם הרובה השבור. אמרו לי: 'היזהר לא לירות שלא לצורך, כי כל כדור שווה 7 גרוש'... ואני אכן נזהרתי. הייתי יורה כדור פעם בשעתיים, כדי להפגין נוכחות".

הרב גורן מתאר את נפילת העיר העתיקה: "זה היה בערב שבת. הייתי בעמדה שלי וקראו לי לבוא ולטפל ברבנים ובזקנים שלא נלקחו בשבי. את הזקנים העבירו להר ציון. ראיתי אותם יושבים על האדמה, את זקני ירושלים העתיקה, שהיו ביניהם גאונים גדולים בתורה. ראיתי לנגד עיניי את קינות תשעה באב על חורבן בית ראשון".

שירת 'ייבנה המקדש'

הרב טיפל בזקנים ובפצועים עד שעה מאוחרת בליל שבת. "שאלתי איפה יש פה בית כנסת. אמרו לי שחסידי ברסלב ב 'שערי חסד'  מתפללים מאוחר מאוד, ושם יהיה אפשר למצוא מניין לקבלת שבת.

"הגעתי לשם, ולאחר קבלת שבת ותפילת ערבית עמד הקהל והחל לרקוד ולשיר 'ייבנה המקדש עיר ציון תמלא'... התפילה הזאת, עם  השירה והריקודים, על רקע כל מה שראיתי ועברתי באותו יום, השפיעה עליי מאוד. מאז נהגתי לשיר בבית הכנסת שלי 'ייבנה המקדש' באותה מנגינה ששמעתי אז, בכל ליל שבת אחרי תפילת ערבית. את השבת  הזאת לא אשכח לעולם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז אייר ה'תשע"ז

אין למתן תורה תאריך מוגדר מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו.

      בוא וראה, כאשר אדם פותח ב"אשרי יושבי ביתך" הוא מסים "תהילת ה' ידבר פי" ואלו כשמתחילים "אשרי תמימי דרך" (תהלים קי"ט) מסיימים: "תעיתי כשה אובד...". ואכן, לשמירה מיוחדת זקוק אדם אשר יוצא ומטלטל את עצמו בדרכים   ) רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל .( 

    במדרש נאמר על בריאת השמים "נטל הקב"ה אש ומים ופתכן (ערבבן) זה בזה, ומהן נעשו שמים". אש ומים! כוחות מנוגדים! הנה, למען קידוש שמו יתברך מתאחדים יחד. תפילתנו לה' שיעשה כך גם בקרבנו, כל הדגלים והשבטים, כל העדות והחצרות, נתמקד במשותף ולא בשונה, נראה את ה

מאחד ולא את המפלג, כי השכינה במרכז, וכך נישא דגל היהדות בגאון. 

     הגאון ר' שמחה וסרמן (בנו של הרה"ג רבי אלחנן הי"ד) שאל:  בעת העלייה לתורה צריך לברך. לאחר קריאת התורה שוב צריך לברך. למה צריך לברך פעמיים, האם אין בזה סתם "נדנוד"? ומסביר: אם מקבלים מתנה ארוזה בנייר עטיפה יפה, אומרים לנותן תודה רבה. למה אומרים תודה, אולי בפנים יש דבר שאני כלל לא צריך? אלא אומרים תודה, על תשומת הלב, כי אם נותן המתנה נתן מתנה, הוא ודאי אוהב את מי שנתו לו את המתנה. לאחר שפותחים את העטיפה ורואים שם דבר טוב ורצוי, אומרים שוב תודה.  התודה הראשונה הייתה על תשומת הלב, על האהבה,  ועכשיו התודה היא על המתנה עצמה.  כך לגבי הברכה של העולה לתורה: כאשר ניגשים לפי הזמנתו של הגבאי, לבימה, ורואים שמונח שם ספר התורה,  למרות שעוד לא יודעים מה כתוב בפנים, מה תוכן המתנה,  אומרים תודה על עצם קבלת המתנה ועל האהבה שבנתינתה. לכן מברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אבל לאחר שקראו בתורה ונוכחו לראות את תוכן המתנה, כמה היא נפלאה ויקרה, אומרים תודה אחרת: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" . כעת התודה היא על התוכן. ולפי זה יוסברו דברי בעל ה"אור החיים" הקדוש: זה שקבלנו את התורה עוד לפני שידענו מה כתוב בה - מוכיח את אהבת ה' אלינו.

'חניית נכה' במרמה ) אפריון שלמה, עלון 209)

     אל אחד הרבנים העוסקים בקירוב, פנה יהודי, וסח לו מתוך צער נורא את הסיפור הבא:  

     זה זמן רב שטרחתי להשיג זכאות ל 'תעודת נכה', משום שמצוקת החנייה באזור ביתי קשה ביותר, וכאשר אחשב לנכה, הרי שאזכה למתחם חניית נכה צמוד לבית. אף על פי שהייתי בריא כשור, ניסיתי בכל דרך לזכות בתעודת הנכה, ולבסוף לאחר תחבולות ורמאויות, מסמכי הנכות הכוזבים היו בידי...  הקצו לי מקום חנייה מרווח ממש בכניסה לבית. (השכנים לא התלוננו משום שככל הנראה תלו הדבר בסוג של נכות שאינה ניכרת(.  חלפו ששה חודשים, ולא עליכם, באופן לא צפוי כלל, הפכתי לפתע פתאום ל... נכה אמיתי! נכה העונה על כל הקריטריונים הנדרשים לזכאות לחניית נכים...  כיהודי מאמין, ישבתי ועשיתי חשבון נפש, ועלה בליבי, שמא מן שמיים אומרים לי, עשית את עצמך נכה וגזלת את הציבור, כעת תהיה נכה של ממש...  

     הרב ניגש לארון הספרים, שלף את הכרך הראשון של המשניות, וקרא לאותו יהודי את המשנה ממסכת פאה: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם"!! שנאמר "ודורש רעה תבואנו" . נרעש היהודי לשמע דברי המשנה. הזדעזע עד עומק נפשו לראות כיצד דרש את הרעה, והיא אכן באה. וביקש היהודי לשאול שאלה בנוגע ל 'דרכי התשובה' שלו: האם עתה, כשאני באמת זכאי למתחם החניה, ראוי שאשיב לציבור את מתחם החנייה לששה חודשים )ע"י טשטוש פסי החניה, והסתרת השלט (, ויהיה בזה אולי תיקון למעשיי?  והרב החליט להפנות את השאלה אל מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א...  

     תשובה: השיב מו"ר שליט"א: ראשית כל יש לציין שקביעת החכם כי התקיימו באיש הנכה דברי המשנה בפאה, לכאורה אינה מוכרחת, שהרי מצינו ב 'תפארת ישראל', שביאר כי המשנה עוסקת בעני העושה עצמו בעל מום כדי שירחמו עליו, ואפילו הכי נענש בעונש כה חמור, משום שממעט בכבוד שמיים, שהרי ידוע, שהרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך, ואילו אדם זה התנהג בכפיות טובה, משום שהראה לעיני כל, שכביכול ברא ה' בעל מום נוסף בעולם! ובנידון דנן, האיש שהעמיד במרמה חניית נכה, לא עשה עצמו כבעל מום לעיני כל, ואין כאן המעטה בולטת בכבוד שמיים. ולאור דברי התפארת ישראל , יתכן ודברי המשנה לא אמורים לגביו.

     אולם שמעתי ממורי חמי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שדברי המשנה נאמרו אף במקרה שלפנינו.  ובנוגע לעצם השאלה, נראה שהצעת האיש להשיב את מתחם בחנייה שגזל, אינה השבה, משום שבלאו הכי אף אחד לא ירוויח מכך, שכן אם האיש לא יחנה כאן, הרי יתפוס מקום חנייה במקום אחר, ועל כל פנים כל בעלי הרכבים ישיגו מקומות חנייה, כך שפינוי המקום לא יתרום כל כך לציבור.  אלא נראה למעשה שיש לערוך שומה כמה היה עולה לשכור את מקום החנייה למשך ששה חודשים, ועם הסכום הזה יש לעשות 'צרכי רבים',  כגון תרומה לבית חולים או לאגודות חסד התומכות בחולים וכדומה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ז

אנו חיים בתקופה המדגישה את האדם עצמו, את השאיפה להגשים את עצמו, לעשות מה שטוב לו, ולבחון כל דבר על-פי התועלת שהוא מפיק ממנה. מלמדת התורה שהראייה הנכונה היא של משפחה שלמה ולא של היחיד. אמנם האיש והאישה נבראו שונים, אבל השלמות היא כשהם מתחברים יחד ופועלים יחד מתוך שיתוף פעולה והשלמה הדדית.

     בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".  (רבי משה חפץ זצ"ל(  

    דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים ״עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו״ (ערכין, נד.).

      האדמו“ר ר‘ מנחם מווארקי שאל שאלה: שבת שלפני הפסח נקרא ”שבת הגדול“, שבת שלפני יום הכיפורים נקרא ”שבת תשובה“. מה שם השבת שלפני חג השבועות? הוא מקשה והוא משיב: שבת ”דרך ארץ“ משום שדרך ארץ קדמה לתורה.

''הכנסת כלה'' (אפריון שלמה, עלון 209)

     ר' חיים קרייזווירט היה חולה במחלה הנוראה ל"ע, והוא הגיע לארץ כדי להיכנס אל הקודש פנימה אל הסטייפלר.  שאל אותו הסטייפלר למה כתוב בברייתא: "ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ביקור חולים, הכנסת כלה, והלווית המת...", הרי היה צריך להיות כתוב 'הלווית המת' מיד לאחר 'ביקור חולים '... מה עושה 'הכנסת כלה' באמצע?!  אמר לו הסטייפלר: תעשה 'הכנסת כלה', וזה כבר ידחה את 'הלווית המת' ... ואכן ר' חיים פיזר עשרות מיליוני דולרים להכנסת כלה, והוא חי אחרי הביקור אצל הסטייפלר עוד 25 שנה!

     טוב, אבל מאיפה היו לו כל כך הרבה מיליונים להכנסת כלה?!  ר' חיים קרייזווירט היה עושה את כל הבוררויות והגישורים בין אנשי העסקים באנטוורפן, וממילא שם גרים כל היהלומנים הכי כבדים, והבורר היה מקבל אחוז אחד משווי התביעה בדין תורה, היו לו עשרות מיליונים לפזר על הכנסת כלה...  פעם אחת, סיפר ר' חיים לתלמידיו, שהגיע אליו דין תורה הזוי...  הויכוח היה בין יהלומן גדול, לבין המתווך על אלפית האחוז. היהלומן אמר שהוא הבטיח רק 5.0 מהעסקה, ואילו המתווך טען שהבטיחו לו 6.0 מהעסקה...  אמר ר' חיים לתלמידים שלו: אתם מבינים... מי תובע לדין תורה על אלפית האחוז?!  אבל כל התמיהות שלי נעלמו כשהבנתי על איזו עסקה מדובר ... העסקה הייתה על סך מיליארד דולר!  ובחשבון פשוט - הדין תורה שהיה "רק" על אלפית האחוז, היה בעצם על מיליון דולר!

     אמר ר' חיים לתלמידים: ככה זה כשמתעסקים עם יהלומים שמנים, כל אלפית האחוז זה סכום עתק! אבל התורה הקדושה היא היהלום הכי שמן שיש בעולם ! ממילא אם אדם מחליט שהוא יאחר היום לשיעור תורה רק ב-10 דקות, או אם אברך יחליט שהוא מרשה לעצמו לדבר באמצע הסדר רק 5 דקות, או להתעכב בפינת קפה ... צריך לדעת שמדובר פה על עסקים יקרים מפנינים, ואם הוא מפסיד אפילו אלפית האחוז – הוא לא הפסיד מיליונים, וגם לא מיליארדים, אלא נצח-נצחים!!!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ז

 אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו, ג-ד) בספר "לולי תורתך" מובא בעניין זה המעשה, שסיפר רבי יהושע צביון שליט"א: פעם בעיצומו של חורף שחון במיוחד, נכנס מרן הרב שך זצ"ל להיכל הישיבה. התלמידים נגשו אליו והקשו לפניו קושיותיהם, על הסוגיות הראשונות של המסכת. הרב שך הגיב במורת רוח: "אתם אשמים בעצירת הגשמים!" הכל תהו לפשר ההאשמה. והרב שך הסביר: יורד לו שר של גשמים, ורואה שאוחזין בישיבה בדף ד', מבין הוא שעדיין תחילת זמן חורף עתה, ועדיין לא הגיעה עונת הגשמים... תתחילו להתקדם!

    ''אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים" כך אמר תלמיד של החת"ס לתלמידו מהרש"ג. 

     באחת מדרשותיו, המשיל רב אחד את המשל הבא: כל יהודי הוא כמו אות בספר התורה, אך במשך השנים אות עלולה לדהות. משימתנו היא לחזק ולהוסיף דיו לאותן אותיות דהויות כדי שספר התורה יכלול את כל האותיות." רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, לא הסכים למשל זה. "זהותו של כל יהודי היא לא כמו דיו וקלף, אלא כמו אות החקוקה באבן. לעתים אבק ולכלוך עלול להצטבר על האות ולעוות אותה – או אף להעלים אותה לחלוטין. אך תחת לשכבות הלכלוך והאבק האות נותרת שלימה. משימתנו היא להסיר את הלכלוך החיצוני כדי שהאות שוב תוכל להבהיק

     ''יהיו החיים רעים ככל שיהיו, תמיד יש משהו שאפשר לעשות ולהצליח בו. במקום שיש בו חיים, יש תקווה'' (סטיבן הוקינג )

החלב שלא נשתה (אפריון שלמה, גיליון 209)

     מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שבאחת הפעמים סעד את ליבו בפת שחרית ועמו היה אורח. בין יתר המאכלים שהגישו לשולחן, הגישו 2 שקיות חלב שהיו של 2 חברות שונות, שתיהן ידועות בהכשרן המהודר בכל אמריקה. והנה, כשהגיע הקפה לשולחן, נטל לעצמו ר' משה חלב משקית אחת, לפתע נראה כמתחרט, החזיר את השקית למקומה, ולקח את השקית השנייה שכאמור הייתה מחברה שונה. אותו אורח שראה את המעשה במו עיניו, הסיק לעצמו מיד את המסקנה, שר' משה לא סומך על הכשר החברה הראשונה, ומעדיף את ההכשר של החברה השנייה.  

     החליט האיש בליבו לפרסם את דבר ה 'חומרא' בכל אמריקה.  השמועה עשתה לה כנפיים, וכל בעלי העסקים (חנויות, אולמות בתי מלונות וכדו') שסחרו עם אותה חברה, ביטלו את מסחרם עם חברה זו. עד כדי כך הגיע המצב שהחברה כמעט פשטה את הרגל.  בעלי החברה מיד הגיעו לרב פיינשטיין בשאלה איזה פגם מצא בהם, וכיצד יוכלו לתקנו? ר' משה היה המום מדבריהם, ואמר להם שעוד היום שתה מהחלב של חברתם, ואם הם רוצים הוכחה,  שייגשו למקרר ויבדקו. ואכן כך היה הדבר. הפך הרב במחשבותיו וניסה לזכור מהו הדבר שגרם לאנשים לחשוב שהוא לא סומך על ההכשר של אותה החברה, עד שנזכר במה שארע עם אותו אורח...  חייך הרב ואמר: אתם יודעים מדוע לא השתמשתי באותה שקית חלב ולקחתי את השנייה? השקית הייתה ריקה, לא היה בה חלב...  

     אומר הגאון מוילנא: נתאר לנו מצב שידוע לנו על אדם מסוים שאוכל נבלות וטרפות, מחלל שבת ואינו צם ביום כיפור. בודאי שאיש לא ירצה להתחבר עמו, ובודאי שלא לעסוק עמו במסחר.  אם כן, מדוע לא חושבים אותו דבר על אדם שמדבר לשון הרע,  ועוונו חמור יותר מאכילת חזיר וחילול שבת?! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ז

 ''אם בחוקותי תלכו" (כו, ג( ' שתהיו עמלים בתורה'. בסיום לימוד מסכת אומרים: 'מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו עמלים, והם עמלים... אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר'. מסביר ה 'חפץ חיים ': ודאי שגם חייט, סנדלר וחנווני מקבלים שכר על עבודתם. אם כן מדוע נאמר ש 'הם עמלים ואינם מקבלים שכר', אלא שחנווני גם אם יעמוד כל היום בחנותו ויעמול לפרנסתו מבוקר ועד ערב,  הרי השכר הוא בתוצאה במאזן הכספים וייתכן שלא ירוויח פרוטה, למרות שעמל בכל כוחו. אבל העוסק בתורה מקבל שכר על עמל התורה. גם אם ישב יום שלם והתייגע להבין סוגיא קשה ובסוף לא הבין, בכל זאת יקבל שכר על היגיעה והעמל שהשקיע.  כי עמל התורה הוא מצווה בפני עצמה בלי קשר לתוצאה. לכן 'אנו עמלים ומקבלים שכר – והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא רק על התוצאה.

     ואולך אתכם קוממיות. הטבע של הבהמה שתמיד הולכת עם הראש למטה מפני שהיא קשורה רק לארציות, וכמו כן אם אדם נוהג כבהמה זה כמו שראשו למטה, וזה שאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשאתם מקושרים להקב"ה.

     בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר.

     בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי''ע אומרים, שפירש בדרך צחות:  שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור... אלא היה "ודובר שלום" - היה אומר "שלום" "לכל זרעו –" היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!...

     בשם הגאון מוילנא מופיע שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש  זה כאבן הפינה הראשונה לכל המידות.

     בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת.. .

     בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

     בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ...

הלא הכלה בכתה'' (נועם שיח - תזריע- מצורע תשע"ז)

     סיפר לי ידידנו הרב החסיד הנעלה ר' חיים יודל אסטרייכר שליט"א מחשובי מרביצי תורה בעיר התורה לייקווד, שכידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א היה מגיע להשתתף כמעט בכל חתונה וחתונה שהיו מזמינים אותו, ורק בזמן האחרון, שהרבי ממרום גילו המופלג בליעה"ר הוא כבר חלש מאוד, הוחלט שהרבי אינו משתתף בשום חתונה, ואף כשאחד משמשיו הנאמנים מהמקורבים אליו ביותר חיתן אחד מיוצאי חלציו, לא בא הרבי להשתתף – וזאת כדי להראות שהרבי אינו משתתף בשום שמחה יהיה מי שיהיה – לבד מנכדיו או ניניו.

     פעם – סיפר ר' חיים יודל – בשמחת הנישואין של אחד מקרוביי, הופתעו הנוכחים לראות את הרבי שליט"א מסקולען מגיע להשתתף בשמחת החתונה, והיה הדבר לפלא גדול, שהרי ידוע היה שהרבי לא יוצא מביתו כלל לשמחות, ולאחר חקירות אצל הגבאים נודע דבר נפלא, שאבי הכלה נכנס עם בתו הכלה לקראת החתונה להתברך אצל הרבי שליט"א, ובאמצע פרצה הכלה בבכי, והרבי שאל למה היא בוכה, ואמרו לרבי שהכלה אומרת ששמעה שהרבי לא ישתתף בשמחת נישואיה והדבר כואב לה מאוד, ולכן היא בוכה.  והנה כשהגיע זמן החתונה, אמר הרבי לפתע להפתעת הגבאים, שהוא רוצה להשתתף בחתונה, והשתוממו מאד, שהל?? עשו גדר חזק שהרבי לא ילך לחתונות, ואף לשמחת החתונה שעשה אחד מהמשמשים הקרובים לא הלך הרבי, ומה ראה כאן הרבי, שנחוץ כ"כ לשבור את הגדר החזק, וענה הרבי "הלא הכלה בכתה"...

הלעקעך (נועם שיח – תזריע-מצורע)

     אצל הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע נכנס יהודי אחד מודרני עם בנו בחור "בר מצוה", כדי שהרבי יניח לו תפילין. לאחר התפילה הביא הלה לעקעך לציבור לכבוד שמחת ה"הנחת תפילין", אך בהיות שעל פי חזותו של היהודי היה ספק גדול אם אפשר מטעם כשרות לטעום מה 'כיבוד', לכן לא ניגש שום אדם לטעום מהלעקעך, והיהודי עמד בצד נכלם ולא הבין למה לא ניגשים לאכול מהמטעמים שהביא.  כשהבחין ה"אמרי חיים" זי"ע במה שאירע שם, הבין מיד את סיבת הדבר, וניגש ליטול מהלעקעך והתבטא בקול "אני מבין שאף אחד לא רוצה לטעום מהלעקעך קודם שמניחין תפילין דרבנו תם,  אבל כולכם יכולים לעשות כמו שאני עושה, לוקחים חתיכה לכבוד השמחה, ומברכים את בעל השמחה, ומניחים בצד לאכול לאחר שיניחו תפילין דרבינו תם"... והורה להמשמש בקודש שיטול שני חתיכות ויכניס לחדרו... כל הנוכחים הבינו מיד את הרמז, ותוך כמה דקות לא נשאר כלום מהלעקעך, והלה הלך לדרכו בשמחה וששון מבלי להיפגע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז

 אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')

     את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה, אומרים להם ובמרבית לא תיתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תיתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית.

     המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, אבל כדי להשלים מנין מותר לשחרר כמו שמוצאים אצל ר' אליעזר. ומרומז בר"ת "לעלם בהם" תעבודו, ל'שחרר ע'בד ל'השלים מ'נין ב'בית ה'כנסת מ'ותר.

   ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - (האמרי חיים זי''ע, היה מפרש, הרי בניך יהיו חסידיש'ע קינדער, וירוצו - באמצע סעודת שבת - מהר לטיש, של הרבי.

והבשר שלהם יישאר, ואתה תצטרך לאכול את זה.

וזה הפירוש- ואכלתם בשר בניכם... (נשלח ע''י הרב ח.כץ)

זיכרון מהלך: אנחנו הדור שגדל על ברכי ניצולי השואה כל סיפור קשה על ילד מתורגם אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 – מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." • אמנם לא היינו ילדיהם, אבל הזיכרונות שלהם ממה שהיה "שם" אלו תבנית נוף מולדתנו • שיפי חריטן בטור געגועים וזיכרון שיפי חריטן

בגיל תשע סיימתי לקרוא את כל ספרי השואה שהתאימו לגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כל מילה בכל שעה של יממה וללא הבדלי תאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כל יום שפגשתי את סבתא שכעסה אם ביקשנו חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היה לה קטע כל כך אדוק עם המרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מי שמסיים ראשון מהצלחת הוא מלך" – הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי, ואנחנו לקחנו עוד לגימה קטנה. לחם טרי לא בא אל פיה בכל שנות היכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עד שנלקחה אל מחנות ההשמדה – עבדה השכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיה הבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקר וצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחם שעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנו לא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות. אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולא זרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על "לחם קשה" – היה זוכה למבט קשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתה משדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעט מרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייה דקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבש ונסיים את המרק. כילדה, לפעמים מצאתי את עצמי כועסת עליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלא ראתה – דחפתי אוכל לפי. עד היום יש לי קטע עם אוכל – אבל זה ממש לא העניין. כי מהן הבעיות שלי לעומת האוכל שלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה – הייתה שומרת עבור נשים חולות במחנה? נכון, אני דור שלישי, אבל אני שייכת לדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחות גדולות, לא היו דודים מפוזרים בארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעין דודים... הצורה שבה חיו הורינו, דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים של חיינו שהשפיעו עלינו מאוד. כדי להבין ולנסות לחוות את מה שסבתא מעולם לא סיפרה – ברחתי אל עולם הספר. כאמור, בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתי להתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתי יושבת שם בפינה, קוראת, בוכה, ולא מפסיקה לדמיין... בשלב מסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולא סרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיות אימא. פתאום הדמיונות שלי הפכו להרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה על ילד הפך אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלום המשפחות שלנו היו מסתדרות. פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוח עם שלושת ילדיהם הקטנים ומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותיים כמו איך אנחנו היינו מתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 – מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." כי זה החותם שהשאירה בנו השואה. הדור הזה הולך ונכחד – ואנחנו, אנחנו פה גדלים עם טראומות שנחקקו בלבנו – מהווים זיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נבין בע"ה. וככל שעוברות השנים ואני מתרחקת מהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אני נזכרת במשפט הקשה של סבתא, כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות את הזוועות המשודרות ביום השואה: "אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראות את זה?" ואז מתגנבות אלי נקיפות מצפון: "איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסה לחשוב מה עובר לסבתא בראש כשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדה שחייתה שואה. ואני נזכרת שהיא בכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדה בכח, באכזריות, בלי תקווה, בלי חיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא – ששנייה קודם עוד תמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב, ושניה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים – כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץ בעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמבין משפחתה הענפה – רק היא שרדה, ומצאה לאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה על הוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה, דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם, שמגיל 14 ועד 85 – נשרפה יום יום במחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטי שלא היה מי שיבין. בטח לא שתי הבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואה עברה אמן לפני שילדה אותן. דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להבין את השואה שלה. אז נכון, סבתא. אני לא קוראת היום ספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חי ומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים את המרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך. כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לי מה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבט מצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישוב כמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהנים מהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לא מעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבל בעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזה לא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עם סבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביום כמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכל מאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גם על ילדים שהם בגיל של הילדים שלי, גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדים שלי עלייך – על מי שהיית, אמיצה ונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עם הכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדי לחיות פה בעולם. אז את בוודאי לא כועסת עלי היום, שאני לא צופה בתמונות על המסך – שהיו בעצם חייך, אבל אני מרגישה את התמונות האלו בבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך, ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמך עשית, וכך הייתי רוצה. אוהבת אותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולם לא אפסיק לחשוב ולדמיין – עד שיסתיים החלום עם משיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואולי תכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולם שלך שלא הכרתי – רק דמיינתי. החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/