אדם צריך לדעת איך לשים
את עצמו במקום שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, כי מה שקורה פה קורה גם אצל
הקב"ה, אם אדם מקבל טובת הנאה ואין הוא חש אליה הכרת הטוב או להיפך הוא מזלזל
בה, הוא צריך לדעת שאין רוח המקום נוחה הימנו משום שאין רוח הבריות נוחה הימנו.
אנו למדים עד כמה חשוב
שההורים יקפידו בנתינת שם ליוצאי חלציהם בישוב הדעת ובכובד ראש מתוך חשיבות הדבר
לעתיד בניהם ולהצלחתם ולא כמו אלה שלוקחים ספרי שמות שחיברו אנשים שאין להם מושגי
התורה וממציאים שמות של פצצות ושל דברים מוזרים העיקר שיהיה איזה דבר חדש כאיליו
מגלים איזו תעלומה ולא מבינים שבזה מאבדים את הנשמה, ואף גם זאת קוראים לבנים
בשמות של בנות ולבנות שמות של בנים ועליהן נאמר בחז"ל אוי לו מי שבניו נקבות
שאפילו שהם בנים אבל כנקבות ותן לחכם ויוסיף לקח להיזהר ולהזהיר אחרים ובזה נזכה
שיוצאי חלצינו יהיו מבורכים ומוצלחים.
בבראשית (לב, כט)
"וַיֹאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שַמְךָ כַי אַם־יַשְרָאֵל כַי־שָרַיתָ
עַם־אֱלֹהַים וְעַם־אֲנָשַים וַתוכָל", מכאן למידים עד כמה משמעות השם משפיעה
על האדם, ולכן שינה את שמו בכדי שיהיה בו את המשמעות של שררה מאשר יעקב, שמשמעותו
על אחיזת עקב עשיו
'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי
חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה
זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם
לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!
גמרתנו מכנה את המצעים אשר
האדם מניח למראשותיו, "סדיא ". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו
בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום
"סדיא".
גמרתנו מספרת על מונבז המלך
אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם. ה "בן יהוידע"
כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו, שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את
ממונו לצדקה. אמור מעתה "מון"-ממון
"בז" - בזבז
גם שב ועל תעשה היא עשייה
(שמואל אייזיקוביץ)
''גם תשובה היא מצות עשה מן
התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה
מראדומסק)
אומץ שמירת
השבת (מתוך בנאות דשא עמ' קצב(
היה זה בעת מלחמת העולם השנייה,
כשהנאצים ימ"ש פלשו לצרפת ושליטתם הייתה מלאה, וכל איש או אישה יהודים אשר
נמצאו ברחובות צרפת שלא במסגרת עבודה מורשית ע"י הנאצים היה אחת דינו להישלח
ברכבות המוות לאחת ממחנות ההשמדה . אחת המתפרות הגדולות בפריז קבלה את
אישורה של הממשלה להעסיק במסגרתה נשים יהודיות, וכך נשים רבות מצאו מקלט מפני
הנוגשים הגרמנים. אחת מבין אותן הנשים הייתה הרבנית שטיינמן ע"ה בצעירותה
בטרם נישאה לרבנו זצ"ל.
והנה קרה דבר. הוכרז ע"י
המנהל הראשי כי העבודה תימשך בכל ימות השבוע, כולל שבת. מנהל העבודה שם לב כי ישנה
איזושהי תסיסה בין הנשים היהודיות, ולאחר בירור קצר העלה כי הנשים מסרבות לעבוד
בשבת. מיד קם והכריז בקול תקיף: אישה שאינה מעוניינת לעבוד בשבת, שתקום
עתה עם מזוודתה בידה, ותצא מהמפעל כמפוטרת מהעבודה! הנשים היהודיות שידעו היטב משמעותה
של עזיבת העבודה, כמעשה התאבדות, טבעי הדבר שהעדיפו לשתוק ולשוב לעבודה, אך להפתעת
כולן, נערה אחת לא שבה לעבודתה, אלא החזיקה בידה מזוודה וצעדה בביטחון לכוון פתח
היציאה. לשאלת המנהל: לאן פניך מועדות, ומדוע? – השיבה: אינני רוצה לחלל את השבת, ועל
כן עוזבת אני את מקום העבודה הזה. המנהל הנכרי, שהתרגש מאומץ ליבה של
הנערה, לא יכול היה להסתיר את רגשותיו, ופנה לעבר הפועלות: "אתן כולכן תמשכנה
לעבוד בשבת, מלבד נערה זו, שהוכיחה את דביקותה לדתה באומץ בלתי יאומן – משחרר אני
אותה מכל עבודה בשבת.
"כל יוצא צבא
בישראל" [א, ג]. (והערב נא)
שאלה חמורה ביותר, העוסקת
בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספיקו
למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק
זילברשטיין שליט"א, קבוצת
חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם
חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש
כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע
לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים
אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר
מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה
כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא
יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת
הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין
רפואה.
להלן תמצית תשובתו של
מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו
ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא
יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת
ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה
נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו
להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלוואי ולא יפצעו. ברם,
כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל,
חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים
הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם
בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה
שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט שביטחונם
וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית,
ולא יאחז בהם הפחד, שהוא
עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את
החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות
מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.
ברצוני לספר, סיים מו"ר,
שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים, שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם ליווית את הפצוע
או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך
מעומק ליבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל
החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים,
ו ה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.
החוויה היהודית
