אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ז

אלה ראשי בית אבותם בני ראובן... ובני שמעון... ואלה שמות בני לוי" )ו, יד-טז) כתב השל"ה הקדוש: "קשה, למה אמר תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון ?כי שבט לוי לא היו בגלות. ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם הגלות, דהיינו שם 'גרשון' על שם כי 'גרים' הם בארץ לא להם, ושם 'קהת' על שם שיניהם 'קהות', ושם 'מררי' על שם 'וימררו' את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי. ומכאן ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו."

     ״ויעשו כן החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב – לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.(אזניים לתורה)

     ״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע. (החפץ חיים)

     יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי. אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום". ענה לו רבי אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".

טוב ה' לכל )ברכי נפשי)

     מעשה שהיה בבני זוג שאירחו בביתם איש עני ואביון, שאכל מעשה על שולחנם בקביעות, והייתה בכך מצווה גדולה, שכן היה האיש הזה ערירי, בלא משפחה, ומצא בביתם נועם וחמימות, ומרגוע לנפשו. הבעיה הייתה שכל פעם כאשר העני הזה הגיע, היה לו מנהג לספר לבני הבית, כל פעם מחדש, את קורותיו וכל מה שעבר עליו. ועד שהיה ניגש ליטול ידיו לסעודה, עבר זמן רב, ובני המשפחה הוצרכו להמתין לו עד שיסיים את הסיפורים... מרוב הטרחה, חשבו כבר כמה פעמים להודיע לעני שלא יגיע יותר, אבל לא העזו לעשות זאת, כיון שידעו שבואו אליהם משפיע עליו חיות ולשמחה, וכיצד אפשר למונעו מכך.ברבות השנים, הלך וגדל מספר ילדיהם של בני הזוג, והבית בו התגוררו נעשה צר מלהכיל את כולם, והם החליטו לעבור דירה. לפני המעבר לדירה החדשה, העלו בדעתם שאולי עכשיו יעשו בחוכמה, ולא יודיעו לעני את הכתובת החדשה, וחסל סדר טרחה... הוא יגיע כמנהגו אל הדירה הישנה, וכשיראה שלא נמצאים שם,  יבין שהמשפחה העתיקה דירתה למקום אחר, וכשלא יידע היכן ממוקמת הדירה החדשה, לא יגיע יותר, וכך ייפטרו ממנו אחת ולתמיד.

     אמרו ועשו.ועזבו את הדירה, ללא שגילו לעני לאן הם עוברים. לפני עזיבתם,  ביקשו גם מהשכנים שאם העני יתעניין אצלם לאן עברו, שלא יגלו לו.ביקשו בני הזוג לישב בשלוה, ולא לשמוע יותר את סיפוריו של העני הטרדן. וענה, זמן קצר מאוד לאחר עוברם לדירה החדשה נשמעת זעקה גדולה מפי האישה, שהייתה במטבח. בעלה, שנזעק במהירות, פוגש את אשתו המצביעה על עקרב גדול־ ממדים. הבעל נבהל, אבל לא איבד עשתונות. לקח מטאטא, והרג את העקרב. לא עוברות כמה שעות, והנה עקרב נוסף מטייל לו בבית. הבעל הורג גם אותו אבל העקרבים ממשיכים להגיע, האחד אחרי השני, וגורמים בבית בהלה נוראה. חשבו בני הזוג שמדובר במכת עקרבים, שמקורה באחד מקירות הבית, והזמינו מומחה בתחום שיבדוק את העניין. הלה מגיע, אבל קובע נחרצות שלמרות ההתמחות שיש לו בנושאים אלה, הפעם אין הוא מסוגל לאבחן מהיכן מגיעים העקרבים, כשהמשיכו העקרבים להגיע, ומנוחת נפשם של בני הבית הייתה מהם והלאה, ניגשו בני הזוג אל הגאון רבי חיים פינחס שיינברג, זצ"ל ראש ישיבת "תורה אור", כדי לשאול בעצתו.

     מששמע הגאון את דבריהם, הוציא מהארון ׳פרק שירה׳, ואמר ׳בואו נבדוק מה שר העקרב לבוראו, ומזה נוכל אולי ללמוד על מהות מציאותו בעולם׳.הגאון רבי חיים פינחס שיינברג מעיין בפרק שירה, ומוצא שהעקרב אומר ׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳.ואז הוא פונה לבני הזוג ואומר להם: ׳ נמצאנו למדים שהעקרב נשלח לעולם כדי להזכיר לבני האדם שגם הם צריכים לרחם על מעשי־ידיו של השי״ת. ׳אולי עברתם לאחרונה על פסוק זה, ולא ריחמתם על ברואיו של הבורא יתברך׳? הבעל ואשתו לא היו צריכים לשמוע יותר מזה. הם הבינו כבר מהיכן באה להם המכה. עוד באותו יום איתרו את העני, והשיבוהו לביתם. והעקרבים נעלמו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' אדר א' ה'תשע"ו

 

 ואת המנורה נכח השולחן. המנורה מרמזת על תורה, כמו שכתוב נר מצווה ותורה אור. ושולחן מרמז על פרנסה, וזה הכוונה ואת המנורה נוכח השולחן שזה לעומת זה, שאם אין קמח (פרנסה) אין תורה, ואם אין תורה אין קמח (מפרשים(

     החיים הם אולי לא מה שציפית, אבל כל זמן שאנו פה, בא נעשה את זה בשמחה.

     "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל"!  (ירושלמי ד')

     פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).

     "פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות"

     "פוחד אני מהמצוות שעשיתי ונהנתי מהן – מהעבירות שעשיתי בלי להנות מהן!" (הצדיק ר' נחום מצ'רנוביל) 

     פוליטיקאים מתנהגים בחוכמה רק אחרי שמיצו את שאר האפשרויות

     ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב - נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו''

הגר"א מוילנא עוזר ליהודי ומשמש כבעל-עגלה - עזוב תעזוב עמו (כג, ה(. (ויקהל משה (פרשת ויצא(

     כידוע, קיבל עליו הגר״א זצ״ל, בימי שחרותו תיקון גלות. היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה בהסתר פנים, ואיש לא ידע בכל משך שנות גלותו, כי נודד הוא, רבן של ישראל — הגר״א מווילנה.

     פעם אחת, מספרים, היה מהלך בדרך ותרמילו על שכמו. פגש בו עגלון אחד, שחזר לביתו מן העיר הקרובה והוא לבדו יושב בדוכן על עגלתו. שאל העגלון: לאן יהודי הולך? — להעיירה הקרובה, ענה הנודד. — גם אני ועגלתי וסוסי הולכים להתם, — אמר העגלון — ובכן יעלה ויבא וישב גם הוא בעגלתי וניסע יחדיו.  ציית הגר״א לדברי העגלון, ועלה וישב בעגלה, והתחילו לנסוע. והימים — ימות הקיץ, החמה להטה, רוח לא נשבה, פשט הגר״א את מעילו העליון ונשאר יושב מעוטף ומעוטר בטלית ותפילין, כששפותיו מרחשות תורה ותפלה כדרכו בקודש.  כשעברו דרך של שעה אחת, פנה אליו העגלון ואמר לו — רבי יהודי,  כמדומני שחטפתני שינה, ואנוס אני לנוח ולישון מעט. ימחול נא וישב הוא במקומי, על הדוכן, ויטול השוט ומושכות הסוס בידיו. סוסי בקי בדרך זו,  כיהודי ב״אשרי״. שמח הגר״א בלבו, שהזמין לו הקב״ה מצוה, זו, של ״עזוב תעזוב״, עלה על הדוכן. העגלון נמנם בתוך העגלה, עד שתרדמה נפלה עליו. וכך נכנסו לתוך העיירה.

     אחד מבני העיירה, שנזדמן לו פעם לווילנה וראה את הגר״א פנים אל פנים, הכיר ב״עגלון זה, כי הוא הגאון מווילנה. הרהר בלבו: אם הגר״א הוא העגלון, הרי זה שיושב בתוך העגלה הוא בודאי משיח.  התחיל לרוץ ברחוב העיירה, כשהוא קורא בקול. יהודים, משיח בא! יצאו האנשים, הנשים והטף מתוך בתיהם, ואלו לאלו שאלו: איפה הוא משיח? — בעיני ראיתי — ענה האיש ואמר: עגלה נוסעת והגר״א מווילנה בכבודו ובעצמו, ידיו אוחזות במושכות, והוא נוהג בסוס: הדבר ברור איפוא, כי זה שבתוך העגלה הוא המשיח... והנה הגיע העגלה אל השוק, וכל העם ראו שהעגלון היושן, הוא בן עיירתם... 

הכלב הוא מחמיר מידי גדול...

     שם. בספר 'ויקהל משה' מביא: להגאון רבי מרדכי בנעט זצ״ל, היתה לו מלחמה גלויה עם ה״רבנים״ הרפורמים, ובכל גודל צדקתו, טוב לבו ומדת ענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים.  פעם אחת, מספרים, כשהלך להתרחץ במעיינות הרפואה של קארלסבד, נפגש שם עם ״רב רפורמי״ אחד מעיירה אחת שבאשכנז , שהתפאר לפניו, כי כל עניני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו.  תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאהו ריק מכל ידיעה של בר בי רב.  שאלהו רבי מרדכי: — מה עושה מר, כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר, שצריך לתת תשובה ברורה: להכשיר או להטריף? —  קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה — ענה הרב הרפורמי — ועל כן נוהג אני להטריף. —

     אספר למר: אמר לו רבי מרדכי — היה מעשה ביהודי אחד שהיה גר בכפר לא רחוק מניקלשבורג. כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולות ואווזים לשחיטה.  השו״ב היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם ושומנם ונוצותיהם,  ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, נשבר הגף, כנף,  או מחט בקורקבן וכדומה, היה הכפרי רותם את סוסו ונוסע לניקלשבורג לשאול אחד מן הדיינים שלי להורות לו הלכה למעשה . פעם אחת, איקלע לביתו של אותו כפרי ליצן אחד, קל הדת והדעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים,  כשהדרכים מקולקלות ומשובשות בשלגים, אנוס הוא לעתים קרובות לנסוע העירה, מרחק של כמה פרסאות, כדי לשאול את פי הדיינים בשאלות שונות של כשרות או טרפות המצויות בעופות. — אם תאבה ושמעת לעצתי — אמר לו האורח הליצן — לא תצטרך להטריח את עצמך ואת סוסיך בנסיעות קשות כאלה, הרי בתורת משה כתוב לאמור! ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״ מכאן מוכח, כי בשר טרפה זהו חלקו של כלב. ועתה, לך איעצך! אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולות או באווזים, תניחם לפני כלבך, אם יאכלם — תדע כי טרפות הם, ואם לאו, בודאי השאלה כשרה.  שמח הכפרי על ״עצה הוגנת״ זו, ומאז והלאה היה נוהג להשליך לפני הכלב כל עוף שנפלה בו איזו שאלה. הכלב, כמובן, אכל את העופות האלה לתיאבון, הבשר עם העצמות, לא השאיר להם שריד, והכפרי קבל עליו את ״הדין״ באהבה, בהאמינו כי בודאי העופות האלה היו בחזקת טרפה. ואולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל את כולם על ראשם ועל קרבם, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבי״ד.  

     כשבא לבית הדיינים תמהו ושאלו אותו! — — מפני מה לא בא זה זמן רב לשאול את שאלותיו, כלום חיסל את מסחרו בגידול עופות? או אולי לא היו לו כל שאלות במשך הזמן ההוא? —  לא ולא, מורי ורבותי, — השיב הכפרי — כמקודם ממשיך אני את מסחרי בגידול עופות. גם שאלות רבות היו במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן...  ועכשיו למה באת אלינו׳ — שאל אותו אחד מן הדיינים כשהוא מחייך ! — הכלב שלי הוא מחמיר יותר מדאי, — החזיר הכפרי בתמימות — הוא אינו יודע אלא להטריף...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/