אלה ראשי בית אבותם בני ראובן... ובני שמעון... ואלה שמות בני
לוי" )ו, יד-טז) כתב השל"ה הקדוש: "קשה, למה אמר
תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון ?כי שבט לוי לא היו
בגלות. ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם
הגלות, דהיינו שם 'גרשון' על שם כי 'גרים' הם בארץ לא להם, ושם 'קהת' על שם שיניהם
'קהות', ושם 'מררי' על שם 'וימררו' את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי. ומכאן
ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו."
״ויעשו כן
החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה
להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב – לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.(אזניים לתורה)
״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן
הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים
השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך
שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף
זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע. (החפץ חיים)
יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס
אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי.
אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום". ענה לו רבי
אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך
הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".
טוב ה' לכל )ברכי נפשי)
מעשה שהיה בבני זוג שאירחו בביתם איש עני
ואביון, שאכל מעשה על שולחנם בקביעות, והייתה בכך מצווה גדולה, שכן היה האיש הזה
ערירי, בלא משפחה, ומצא בביתם נועם וחמימות, ומרגוע לנפשו. הבעיה הייתה שכל פעם
כאשר העני הזה הגיע, היה לו מנהג לספר לבני הבית, כל פעם מחדש, את קורותיו וכל מה
שעבר עליו. ועד שהיה ניגש ליטול ידיו לסעודה, עבר זמן רב, ובני המשפחה הוצרכו
להמתין לו עד שיסיים את הסיפורים... מרוב הטרחה, חשבו כבר כמה פעמים להודיע לעני
שלא יגיע יותר, אבל לא העזו לעשות זאת, כיון שידעו שבואו אליהם משפיע עליו חיות
ולשמחה, וכיצד אפשר למונעו מכך.ברבות השנים, הלך וגדל מספר ילדיהם של בני הזוג,
והבית בו התגוררו נעשה צר מלהכיל את כולם, והם החליטו לעבור דירה. לפני המעבר לדירה
החדשה, העלו בדעתם שאולי עכשיו יעשו בחוכמה, ולא יודיעו לעני את הכתובת החדשה,
וחסל סדר טרחה... הוא יגיע כמנהגו אל הדירה הישנה, וכשיראה שלא נמצאים שם, יבין
שהמשפחה העתיקה דירתה למקום אחר, וכשלא יידע היכן ממוקמת הדירה החדשה, לא יגיע
יותר, וכך ייפטרו ממנו אחת ולתמיד.
אמרו ועשו.ועזבו את הדירה, ללא שגילו לעני
לאן הם עוברים. לפני עזיבתם, ביקשו גם מהשכנים שאם העני יתעניין אצלם
לאן עברו, שלא יגלו לו.ביקשו בני הזוג לישב בשלוה, ולא לשמוע יותר את סיפוריו של
העני הטרדן. וענה, זמן קצר מאוד לאחר עוברם לדירה החדשה נשמעת זעקה גדולה מפי האישה,
שהייתה במטבח. בעלה, שנזעק במהירות, פוגש את אשתו המצביעה על עקרב גדול־ ממדים.
הבעל נבהל, אבל לא איבד עשתונות. לקח מטאטא, והרג את העקרב. לא עוברות כמה שעות,
והנה עקרב נוסף מטייל לו בבית. הבעל הורג גם אותו אבל העקרבים ממשיכים להגיע, האחד
אחרי השני, וגורמים בבית בהלה נוראה. חשבו בני הזוג שמדובר במכת עקרבים, שמקורה
באחד מקירות הבית, והזמינו מומחה בתחום שיבדוק את העניין. הלה מגיע, אבל קובע
נחרצות שלמרות ההתמחות שיש לו בנושאים אלה, הפעם אין הוא מסוגל לאבחן מהיכן מגיעים
העקרבים, כשהמשיכו העקרבים להגיע, ומנוחת נפשם של בני הבית הייתה מהם והלאה, ניגשו
בני הזוג אל הגאון רבי חיים פינחס שיינברג, זצ"ל ראש ישיבת "תורה
אור", כדי לשאול בעצתו.
מששמע הגאון את דבריהם, הוציא מהארון ׳פרק
שירה׳, ואמר ׳בואו נבדוק מה שר העקרב לבוראו, ומזה נוכל אולי ללמוד על מהות
מציאותו בעולם׳.הגאון רבי חיים פינחס שיינברג מעיין בפרק שירה, ומוצא שהעקרב אומר
׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳.ואז הוא פונה לבני הזוג ואומר להם: ׳
נמצאנו למדים שהעקרב נשלח לעולם כדי להזכיר לבני האדם שגם הם צריכים לרחם על
מעשי־ידיו של השי״ת. ׳אולי עברתם לאחרונה על פסוק זה, ולא ריחמתם על ברואיו של
הבורא יתברך׳? הבעל ואשתו לא היו צריכים לשמוע יותר מזה. הם הבינו כבר מהיכן באה
להם המכה. עוד באותו יום איתרו את העני, והשיבוהו לביתם. והעקרבים נעלמו.
