אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

    בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

    "דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

    הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר. כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.

    היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",  שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה" האמיתי.

יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה שיודע לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו, ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.

הכנת מרק(דברים טובים – חיי שרה)
    יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
    אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם... 

    ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע: וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות, אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך 'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני ההורים והאחים.

לדעת לתת. (דברים טובים –וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם. 

    סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום, ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ח

בני ישראל הקדושים אינם כמו שאר האומות .   הם צריכים לשבת במקום מבודד ,  לא להתערב עם עמים אחרים ורק ללמוד תורה בשקט .   הדבר ידוע שכאשר משקיעים בחיצוניות ,   זה בא על חשבון הפנימיות .   כאשר אנשים מתעסקים בחומר ,  זה בא על חשבון הרוח .       "ועתה אל תֵּעצבו" (בראשית מה,ה). כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה, שנאמר עליו "עוז וחדווה במקומו", אסור לו להיות שרוי בעצבות. מי שאין לו שמחת הנפש סימן שאינו במחיצת השכינה.  (רבי ישראל מרוז'ין)     זאת חנוכה היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה" על שם קריאת התורה הנקראת היום ובה נאמר "זאת חנוכת המזבח". מקובל מפי גדולי החסידות, כי יום זה הוא הסיום של ימי התשובה .   ב 'שפת אמת' כתב, כי יום זה ע"י שהוא היום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים, כיום שמיני עצרת, והוא משאיר הארה והשפעה על כל השנה .   הרה"ק רבי ישראל מ רוז'ין אמר כי מה שהצדיקים הגדולים ביותר יכולים לפעול , יכול כל יהודי פשוט לבקש ולפעול ביום זאת חנוכה .     ידוע היסוד המובא ב"קונטרס החסד" של הגר"א דסלר זצ"ל שכותב, האנשים חושבים שהמקבל אוהב את מי שנותן לו, ולא היא! הנתינה גורמת לאהבה, דהיינו בגלל הנתינה, הנותן יותר אוהב את מי שניתן לו. והרי בדרך כלל האבא נותן והבנים מקבלים, לכן האבא אוהב את הבנים יותר מאשר הבנים את האבא . בזכות אימא  (דברים טובים – וירא)      אחרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רבי אברהם כהנמן, שלאחר השואה הגיע לאמריקה. בעיר פוניבז' הייתה לרבי יוסף שלמה כהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלה בעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60  ,  שבור ורצוץ. כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את האימפריה הגדולה של עולם התורה – ישיבת פוניבז'.      בחודש חשוון תש"ד, לפני 73 שנה, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ואחיו רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן', ברחוב רבי עקיבא בבני ברק .   רבי יוסף שלמה הביא איתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה . הבחורים למדו במרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז ' לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים : " תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה .   מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה " .  הבחורים הגיעו לטקס הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואתו עוד כמה יהודים .   סה"כ היו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז  ',  שהיה שרוי בצום ובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגיד תהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילו פסוק אחד .   הקהל הקטן ממשיך לומר תהילים והרב מפוניבז '  בוכה ובוכה. ניגש אליו מרן החזון אי"ש ולחש לו  ) בתרגום מאידיש): "תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות"... כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא  ".  כשסיימו להגיד את התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'. עמד שם ראש עיריית בני ברק ,   שהיה יהודי חסידי חם, רבי יצחק גרשטנקורן ,   שהביא עוגה עם בקבוק יין, להשתתף בשמחה ,  ורצה לכבד את הנוכחים. הרב מפוניבז' סרב בעדינות: "אני בצום – אני לא אוכל היום .   שהבחורים יטעמו", אך הבחורים אומרים: "הרב לא אוכל – גם אנחנו לא אוכלים". קרא הרב גרשטנקורן: "ככה פותחים ישיבה ליטאית, אפילו לקח ברונפין (יין) אין בהנחת אבן הפינה..." חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש. בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז  ',  נרגש כולו ואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס". בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושבים שהיום הייתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה הייתה לפני חמישים ושבע שנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אימא שלי – אז הייתה הנחת אבן הפינה " .  הפליאה הייתה רבה: "הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אימא של הרב לקחה אותו על הגב ?   בבני ברק?" מספר הרב מפוניבז': "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מוילנא .   קראו לי יושה קולר. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואימא אמרה: "מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד. אמר שמריהו בן השתיים עשרה : "  אימא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב – אני חייב להיות!!" זאבי בן האחת עשרה טוען: "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש אני לא מוותר". ואני, הילד בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!" הוויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות... החליטו לערוך גורל. ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמע על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד. 5:30 לפנות בוקר. אימא, מרת כהנמן, שהייתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים.   היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר ?" “וודאי", קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אימא, איפה המעיל?" עונה לו אימא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך ,   שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב ,  ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים ,   לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר". המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואימא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג .   בחוץ לא הייתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!" השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה. השעה שש וחצי. העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי אימא! יצאתי בהגרלה?" "לא", עונה לו אימא, "אני יצאתי בהגרלה .   אימא מקבלת את המגפיים". עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר. שבע בבוקר. אימא מעירה אותי: "יושלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי", קפצתי. לבשתי את הבגדים, אימא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא הייתה נפש חיה. ואימא, עם המשא הכבד רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם :   אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה. הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אימא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף : "  מאמא, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה ,   כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה..." "ואם היום, מסיים הפונביז'ער רב, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי ,   גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אימא ,   שהחדירה בנו את אהבת התורה".      לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדלים בביתו, איזה פונביז'ער רב עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם  –  יראת שמים, לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויגש" ה'תשע"ח

יש מצבים בחיים שאדם נאלץ לעשות מעשים דראסטיים וקיצוניים כדי למנוע דבר קיצוני אחר. 

משפחת יעקב יורדת כולה על כל צאצאיה למצרים להתיישב שם לאחר שיוסף המשנה למלך מזמין אותם לשם. 

לאחר שהם מתיישבים לגור שם עושה יוסף כמשנה למלך פעולה קיצונית ויוצאת דופן: "ואת העם העביר אותו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו" - יוסף מעביר את כל אזרחי מצרים מלבד כוהני מצרים ממקום המגורים שלהם. הוא מצווה לעקור את כל המשפחות ממקום מושבם בו גרו שנים ולהתיישב במקום רחוק אחר.

מה היה חשוב ליוסף לבצע מהלך של מהפך כה גדול בכל מצרים?

הגמרא מסבירה שיוסף הגלה את המצרים מבתיהם כדי שאחיו, בניו של יעקב וכל משפחתם לא יקראו בעצמם "גולים". יוסף כאחיהם וכבן משפחתם בראש ובראשונה דאג להם ולא רצה שירגישו משפחת יעקב מבוזים ושלא בנוח לעומת כל מצרים ולכן דאג שכל מצרים יגלו ממקום מושבם.

עולה השאלה האם עבור אחדות המשפחה והרצון להיטיב איתה אפשר לגרום לצער וטורח לכל מצרים?

על שאלה זו עונה הרב דסלר ומסביר שליוסף היה חשש כבד שהתרבות המצרית תיטמע בתוך חייהם של בני ישראל. יוסף פחד שהחכמה העל טבעית המצרית יכולה לגרום להתבטלות כלפי העם המצרי. 

ידוע הרי שישראל ביטלו במצרים את מצוות המילה ועבדו ל גילולי מצרים עד כדי כך שרק חמישית מהעם היה ראוי לצאת ממצרים ויוסף כל הזמן חשש מהתבוללות מוחלטת של עם ישראל בתוך העם המצרי. 

הרב דסלר מסביר את הבנתו של יוסף "למחיה שלחני אלוקים לפניכם" - ומתכוון יוסף דווקא למחיה רוחנית, ולכן דואג יוסף שישראל לא ירגישו נחותים לעומת המצרים. דאגתו כל כך גדולה מהתבוללות שהוא גוזר על כל מצרים למול עצמם וכל זה על מנת שלא ירגישו ישראל שונים ונחותים דבר שעלול להביא להתבוללות. 

ובאמת רק אחרי מות יוסף שמתו המצרים הנימולים שחיו בדורו של יוסף ונולדו מצרים חדשים, רק באותו זמן תנועת ההתבוללות הרגישה צורך להשתוות אליהם ולבטל את מצוות המילה. 

כזה היה יוסף שדאג בראש ובראשונה לייחודו ודאג שלא יבלע עם ישראל בין העמים. 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

תנועת ההתבוללות,

אמרי שפר ב' טבת ה'תשע"ח

אם מגלים גנב שבא במחתרת מותר להרוג אותו, כי הגנב הזה מסוגל להרוג כשנתפס, והדין הוא, הבא להרגך-השכם והרגו, אבל אם הבא במחתרת הוא אבא שרוצה לגנוב מהבן, אסור לבן להרוג אותו כי אבא לא יהרוג את בנו  ,  ובתורה כתוב שאם הבן הורג את אביו שבא במחתרת, חייב מיתה, רואים שהאב לא יהרוג את הבן, אבל הבן מסוגל להרוג את אביו.       ביום ח' טבת תלמי מלך יון הכריח את הסנהדרין לכתוב את התורה בלשון יונית והיה העולם חושך שלושה ימים, ט' טבת יארצייט של עזרא ונחמיה, י' טבת סמך מלך בבל על העיר .  כתוב באבודרהם שאם היה חל עשרה בטבת ביום השבת היו צמים גם בשבת, שכתוב בעצם היום הזה .  בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה .      החפץ חיים אומר שלאחים היו הרבה שאלות על התנהגותו הקשה של יוסף אליהם ועל המאסרים, וכשאמר אני יוסף כבר הבינו את הכול למפרע, כך גם לעתיד לבוא כשיתגלה כבוד שמים ויאמר הקב"ה אני ה' כבר יובנו כל התלאות והצרות שהיו לכלל ישראל במשך כל הדרות .      כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכייה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכייה, שנאמר "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם " ) ירמי' ל"א). ( מתוך מאמר של הגר"א דבורקס שליט"א ( הספר ההפוך  (דברים טובים – וירא)      שמענו מעשה מאלף אודות ראש ישיבה מסוימת, שישיבתו נקלעה לקשיים כספיים, עד שבשלב מסוים החליט לנדוד לאנגליה, כדי לגייס כספים לקופת הישיבה .   הגיע למעונו של גביר נכבד, הציג את עצמו וסיפר אודות הישיבה המעולה, ואף הציג בפני הגביר אלבום מתלמידי הישיבה ותלמידיה השקדנים .   הגביר התפעל מאוד מהדברים שהושמעו באוזנו ומהתמונות שהוצגו בפניו. ׳ימתין כבודו כמה רגעים עד שאלך להביא את פנקס הצ׳קים שלי; אמר. טרם יצא מהחדר, ביקש ראש הישיבה רשות לעיין בספר הלימוד שהיה מונח על השולחן, והגביר השיב :  ׳ לעונג וכבוד יהיה לי שכבוד הרב יעיין בספרי׳ . הגביר שב, כשבידו האחת פנקס הצ׳קים, ובשנייה עט, התבונן ברב קורא בספר שהיה מונח על השולחן, ולפתע, התנצל הגביר ואמר: ייסלח לי כבודו, אבל הנני חוזר בי. החלטתי שאיני תורם לכם מאומה׳. ראש הישיבה התפלא, ׳מדוע? איזה פגם מצאת אצלנו?׳, ׳איני יכול לפרט׳, השיב. כשביקש ראש הישיבה שבכל זאת יספר לו מה אירע פתאום ,   המשיך בסירובו ונימק: ׳איני רוצה לפגוע בכם׳. הרב התקדם לעבר הדלת, ולפני שנפרד פנה אל הגביר :   יתראה, איני דורש ממך מאומה, אינך חייב לי כלום .   אבל הואיל נא בטובך לספר לי מה עומד מאחורי סירובך החד-משמעי לחרום; אני חש שקרתה כאן טעות. הגביר נענה לבקשה ואמר: ׳אני מאוד מצטער, אך איני מוכן לתרום לאחד שמציג עצמו כראש ישיבה, ואפילו לקרוא אינו יודע... ׳מדוע תאמר כך, מי סיפר לך שאיני יודע לקרוא?...׳ ׳כששבתי לחדר' הסביר הגביר, ׳ראיתי אותך מתבונן בספר שעל השולחן, אך הספר היה הפוך, ראשו היה כלפיך, והבנתי שאפילו את צורת האותיות אינך מכיר, במחילה... (הגביר חשב בליבו, שבוודאי האיש שלפניו אינו ראש ישיבה, אלא נוכל שמבקש להוציא ממנו צדקה במרמה)..      ראש הישיבה ביקש רשות לומר משפט אחד לפני שעוזב, והרשות ניתנה. ׳ראה נא, אני יליד צנעא שבתימן. בכל משך ילדותי, למדנו לפני ה מורי, כל התלמידים סביב ספר אחד בלבד. מקומי תמיד היה מול ה ׳מורי׳, בצד ראשו של הספר, כך שהורגלתי לקרוא בצורה הפוכה... ואמנם כיום כמובן שאני קורא גם באופן רגיל, אך כשמזדמן לי ספר הפוך, כפי שאירע זה עתה, אני פותח אותו מיד וקורא בו באופן רהוט ;   תביא נא שני ספרים, את האחד אתה תחזיק, ובשני אקרא הפוך, ותיווכח היאך אני קורא הפוך'... בעל הבית מיהר לעשות כדבריו, ואכן ראש הישיבה החל לקרוא במהירות ובאופן ברור. עיניו של הגביר התמלאו בדמעות. ׳אני מתנצל ומבקש את סליחתך על שלא דנתי אותך לכף זכות. תכנם נא בחזרה וארשום עבורכם את הציק...׳      מסיפור זה אפשר ללמוד את החובה הגדולה המוטלת עלינו לדון לכף זכות, וזו למעשה מצוות עשה מהתורה ׳בצדק תשפוט עמיתך׳ (ויקרא י״ט, ט״ו). גם במקרה שבו אנחנו בטוחים, לכאורה, שפלוני לא נהג כשורה, לא כדאי לקבל החלטות פזיזות, אלא יש לנסות לדבר עמו, ללבן את העניין ולגלות מה עומד מאחורי מעשיו .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ח

 ''והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מ"ה י"ב). רש"י:

כי פי המדבר אליכם - בלשון הקודש. לכאורה היה צריך לומר "והנה אֹוזניכם שומעות

כי פי המדבר אליכם"? אלא משמע כי לפי ההתנהגות שרואים בבית, ניתן להכיר אם

מדברים רק לשון הקודש... ) כ"ק מרן אדמו"ר הקוה"ט בעל 'חכמת אליעזר' זצללה"ה(

  ''וייגש אליו יהודה ויאמר בי" ר"ת ויאמר יהודה גביע שלך

אצלנו לא ימצא ואם ימצא הוא ודאי דרך הנחה ואם יקניטני אדוני מלחמה

רבה בינינו תהיה

  ''ולא יכלו אחיו לענות אֹתו כי נבהלו מפניו" (מ"ה ג').

מדוע נאמר "מפניו"? אלא שבטי י- ה שהיו כה ישרים וצדיקים, נבהלו

"מפניו", בראותם שהגיעו למדרגה כזאת שלא הכירו את פני יוסף אחיהם, ולא

יכלו להבדיל ולהבחין בין פני יהודי לפני גוי.(הגר"א אנצוג זצ"ל)

יהודי גברא-אלימא דרש מהרב המקומי, תוך איומי סכין, שיחתום על מכתב

המעיד את כשרות המזון שבייצורו. הרב המפוחד החל לכתוב, ופתח במילים "לסדר

'ואחיו מת' עיין רש"י". המעיין אכן יראה כי על דברי יהודה יֶש לָנּו אב

זָקֵן וְיֶלֶד זְקֺנִים קָטָן וְָאחִיו מֵת, פירש רש"י "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו"...

אלפיים $ (דברים טובים – וירא)

  

נספר כאן מעשה מופלא שספר הגאון רבי שמואל וואזנר שליט"א.

  

יהודי חשוב באמריקה שבנו הגיע למצוות, רצה להעניק לילד מתנה גדולה, והודיע לו

שלקראת יום הבר מצווה שלו הם ייסעו לארץ ישראל, לבית מדרשו של הרב וואזנר

שליט"א, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה. הילד התרגש מאד מהמתנה

הרוחנית שיועדה לו, והכין את עצמו היטב לקראת הטיסה ארצה. האבא ספר לילדֹ ו

שהגר"ש וואזנר אמר לו שמספר ימים לפני שהם מתכוננים לצאת מאמריקה, שיתקשר

אליו שנית, כדי לוודא שהכול בסדר, ושלא יגיעו לחנם. האבא כבר רכש את כרטיסי הטיסה

שעלו לו כ 2,000  דולר טבין ותקילין. כשבוע לפני הטיסה מתקשר האב אל הרב, ולתדהמתו הוא שומע

את הגאון האדיר בעל "שבט הלוי" אומר לוֹ : החלטתי שלא כדאי לכם לבוא אלי

לבני ברק, מה קרה לפתע? שאל האב ההמום, הרי הילד כבר מתכונן לכך נפשית זמן רב,

והגר"ש וואזנר מסביר: נכון שיש עניין שבפעם הראשונה שהילד מניח תפילין הוא יעשה

זאת על ידי רב, אבל האם חשבת – אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול הילד שלך לראות

במהלך הדרך הארכה שתעשה אתו מאמריקה עד לארץ ישראל, וכי הצר שווה בנזק המלך, האב

ההמום נסה להסביר לרב שהילד עלול להתאכזב בצורה קשה, וכו', אבל כמובן שכל התירוצים והאמתלות לא הועילו במאומה. שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד מראית דברים אסורים ,  פסק הגאון שליט"א. והאב המשיך לשאול: ומה אעשה עם שני הכרטיסים שקניתי במחיר של 2,000 דולר? ענה לו הרב בזה הלשון: לך ותקנה מסגרת גדולה ויפה, ותשים בתוכה את שני הכרטיסים , ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה:  הקרבנו את שני הכרטיסים הללו שמחירם היה,2,000דולר, על מנת שהבן יקיר שלנו לא יראה דברים אסורים. ואכן הבן הזה גדל לנצורות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח

אנחנו נמצאים בדור שכולו חיצוניות, כל אחד כותב בחייו את ספר הזיכרון שלו, ולכן מה שכולם רואים האדם עושה בצורה הכי מושלמת, אבל כשהוא נמצא בביתו ...  בואו ונלמד לחיות בשביל החיים שלנו האמתיים, דהיינו לחשוב מה אומרת השכינה הקדושה ולא השכן... ואז נתחיל להרגיש שהתחלנו לחיות באמת ונוכל להרגיש בס"ד שמחה בחיינו.       החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת     והנה על פי דברי הגרש"ד פינקוס זצ"ל אפשר להבין למה יש בלשון הקודש כל כך הרבה לשונות של הודאה כגון: להודות ,  להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לפאר, לקלס ,  וכו', שהרי ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכותב שמטרת כל הבריאה היא להאמין בא-לוקינו ונודה אליו שבראנו, ואם תכלית הבריאה היא ההודאה לקב"ה, לא פלא שיש כל כך הרבה לשונות של הודאה .   נלמד מכאן - שככל שנתרגל יותר להודות לקב"ה, נרגיש יותר  שמחה וסיפוק בחיים שלנו !      כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.  אח חדש במשפחה ...    (לקראת שבת מלכתא – וירא)       רחובה הראשי של העיירה דובנא המה מאדם. הכול ממהרים ורצים, הן ערב שבת היום, מזדרזים לקניות אחרונות לקראת כניסת שבת המלכה  .  גם הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד הנודע מדובנא זצ"ל, יוצא לשוק העיירה ,   להשלים קניות אחרונות לשבת .   לפתע, הוא מביט נכחו ורואה עלם יהודי צעיר וחינני, עומד בפאתי השוק ומקושש מעות לצדקה. המראה תפס את תשומת לבו של המגיד  ,  והעובדה כי יש כאן נער יהודי צעיר שנאלץ לפשוט יד למחייתו - עוררה את רחמיו. הוא קרב אליו ושאל ברכות: 'ילד, איך קוראים לך ?' '  'שלמה' הייתה התשובה, אך המגיד לא הסתפק בה. 'מהיכן אתה שלוימל'ה היקר? מדוע אתה נאלץ לעמוד ולאסוף פרוטה לפרוטה בשוק העירוני ?'   הנער לא ענה, משך בכתפיו במבוכה. אך המגיד לא התכוון לוותר, ושב על בקשתו לדעת מהיכן הגיע ומי הם הוריו. בסופו של דבר נאנח הילד אנחה עמוקה, ופתח את סגור לבו : '  אני גרתי רחוק מכאן, ובדרך לא דרך עשיתי פעמיי לעיר דובנא, מחפש מקום להתעלות בלימוד התורה. התייתמתי מאבי לפני תקופה', הוסיף הילד וקינח דמעה סוררת, 'ומאז אני בודד, נאלץ לגייס כסף למחייתי ,   וכתוצאה מכך כבר אינני יודע אם אזכה פעם לממש את שאיפת חיי לעלות ולהתעלות בתורה ...'   הילד פרץ בבכי מתייפח, שקרע את לבו של המגיד מכאב: 'היו לי תכניות ללמוד תורה ולהעמיק בה, לשקוד על הגמרא ללא הרף אך לקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות עבורי, והוא לקח את אבי אליו לשמים בטרם עת. מאז אני נאבק על פרנסתי האישית', הוסיף הנער הצעיר בבכי מר ... '      אולי תסכים לבוא להתארח בביתי בסעודת השבת?' שאל המגיד בנועם .   עיניו של הילד אורו לנוכח ההצעה ,   ניכר היה כי מזה זמן לא זכה בסעודת שבת חמה וביתית, ואילו המגיד מיהר לשוב הביתה, להכין מקום נוסף בשולחן השבת לאורח הצעיר ...   שעת ליל שבת הגיעה, המגיד מדובנא שב מבית הכנסת כשלצדו שני המלאכים והאורח הצעיר. בפנים קורנות הוא נכנס לביתו, מברך את בני הבית ב 'גוט שבת' לבבי, ואומר  ' שלום עליכם' בהתעלות. כל העת עומד לצידו הנער הצעיר, האורח אותו אסף משוק העיירה בשעות הצהריים .   סעודת ליל שבת מוגשת בשפע וברוחב לב, והנער הצעיר זכה אחרי תקופה ממושכת לסעודת שבת טעימה ומזינה, באווירה חמה וביתית. המגיד משתדל להנעים את שהותו של הנער בסעודה, הוא כבר מתכנן לו תוכנות נוספות ...   משהסתיימה הסעודה, שאל המגיד את הנער: 'יש לך היכן לישון, צדיק שלי? הן מאוחר בלילה, קר מאוד בחוץ, אולי תסכים לישון בביתי הלילה ?' - - -   הנער הופתע מהשאלה, אך לא מצא מקום להתנגד. הן רק הוא יודע כי כבר חודשים הוא ישן בבית הכנסת הישן בעיר, עטוף בשמיכות עבות ורועד מהקור הרוסי המקפיא. איך יכול להתנגד להצעה נדיבה כזאת ,   לישון על מיטה מוצעת בבית חם ומוסק כהלכה ?   היה זה הלילה הראשון, בעקבותיו באו לילות רבים ונוספים... גם סעודת השבת הייתה רק הסעודה הראשונה, בעקבותיה נותר הילד לסעוד את ארוחותיו ולשכון באוהלו של המגיד למשך שנים ארוכות. 'כל מחסורך עלי ואל תדאג מפרנסתך', הבטיח המגיד לנער הצעיר, 'אתה תשהה בביתי, תסעד על שולחני ותלון במשכני. תוכל לחזור עתה לתכניותיך לשקוד על דלתות התורה, כי מרגע זה ואילך - אהיה במקום אביך ואדאג לכל מחסורך !'   ואכן, המגיד מדובנא עמד בהבטחתו, וככל אשר אמר כך קם והיה .   במשך שנים רבות היה שלוימל'ה הצעיר אורח של קבע בביתו, סעד על שלחנו ועמו חלק את ארוחותיו. גם בניו של המגיד למדו לגדול בצלו של האח החדש - האורח היתום, והתרגלו שהילד הוא כמו אחיהם ממש ,   לכל דבר ועניין ...   סיפורנו מסתיים כאן, כמעט. נותר רק לחשוף את זהותו של אותו שלוימל'ה הקטן, מי הוא וכיצד הפך לגדול בישראל  - - -      הסיפור המפעים מובא בספר 'חפץ חיים' על התורה, ושם מגלה המחבר כי שלוימל'ה זה, הפך להיות הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל, גאון ישראל ופוסק בעל שיעור קומה, שחיבר כמאה וחמישים חיבורים בכל מקצועות התורה, בגאונות ועמקות נדירים !  כל מצווה היא מצווה שאיננו יודעים לאמוד את ערכה ולהעריך את שוויה ,   אך 'הכנסת אורחים' מכילה מרכיב מפתיע נוסף. כשאורח נכנס לבית ,   הוא סופג משהו מאוירת הבית - ולא פעם מה שהוא סופג הופך לחלק מאישיותו, מדריך אותו בחייו, מנחה אותו קדימה, מפעיל אותו לצעד הבא ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/