אין שום עושר גשמי בעולם, רק עושר רוחני, מי שהוא עשיר ברוחניות הוא
הוא המאושר ולא אחר בשום פנים!" ("מחנך לדורות"(
אל תהיה חכם במילים; היה
חכם במעשים.
אם הכהן רוצה לעלות לתורה
במעשה העגל, לא איכפת לן. ("דבר אמת") ויותר נכון להעלות לוי, כיון
שאהרן עשה את העגל, והלויים משובחים בפרשה, וכן נוהגים בכל המקומות. (ספר
חיים ט' כ"ג(
בן מלשון בנין. חַזֵק את יסודות הבנין, והוא
יעמוד ימים רבים, אף בזמנים קשים. זכור, ביסודות לא יוצקים זהב אלא בטון...
האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על
יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם
הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה
חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה
פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור,
וזו היא תפילה של הציבור. (דבר בעתו)
העצלות, אינה קוצרת דבש, הכעס
קוצר חרטה.
" ואכילה
גסה לגוף כל אדם – כמו סם המוות, והיא עיקר כל החלאים" (הרמב''ם)
'
וכבר מילתי אמורה
כי מקור מחלת דורנו שחיים יותר מיכולתם!'
' דבר שאני מצטער מעודי- ואותי יום יום ידרשון
בנושאים כאלה . זה רוצה לקנות, וזה להרחיב דירתו, ושניהם אינם אמידים. על שאלתי, כסף
מנלן, אומר יש מלווים...')מכתבי הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר(
הכומר מהגימנסיה (והערב נא).
מעשה בבחור יהודי מארה"ב שהיה רחוק מאוד מיהדות, ורצה להתקבל ללימודי מקצוע
בגימנסיה מסוימת. בראש אותה גימנסיה, עמד כומר, וכשניגש אליו הבחור, שאל אותו
הכומר אם הוא יהודי. חשש בליבו, מה אענה, אם אומר את האמת, אולי
הוא לא יקבל אותי בגלל שאני יהודי, ואם אשקר ואומר שאיני יהודי, אולי תתברר
האמת... לבסוף החליט לומר את האמת.
כששמע הכומר כי מדובר בנער יהודי, שאלו: "אתה מכיר את אותיות לשון הקודש, את
ה-א'- ב'?". "לא, אין לי כלל מושג בזה", השיב. בישר לו הכומר שהוא
מתקבל לגימנסיה, אבל רק בתנאי אחד - "בכל יום אחר הצהריים לאחר סיום
הלימודים, אתה ניגש למשרדי, ואלמד אותך את אותיות ה-א'-ב'!" הבחור, שחשקה
נפשו להתקבל לגימנסיה, הסכים בלית ברירה לתנאי המוזר . בתום השנה הראשונה, הבחור גמר ללמוד עם הכומר את כל אותיות ה-א'-ב'.
קרא לו הכומר והודיעו: "אם אתה רוצה להמשיך ללמוד בגימנסיה גם בשנה הבאה,
עליך להגיע וללמוד אצלי שיעור פרטי ב- - -חומש". לבחור לא היתה ברירה, ושוב
נענה לבקשה המוזרה. בסוף השנה, לאחר שלמד הבחור את כל החמישה חומשי תורה, קרא לו
הכומר ואמר לו שהוא יכול להישאר בגימנסיה, אך רק בתנאי שיבוא אליו גם בשנה הבאה
לשיעור פרטי, הפעם במשניות. הבחור שוב נענה לבקשה, וכך במשך השנה עסקו הכומר
והבחור בלימוד משניות . לקראת השנה הרביעית, קרא הכומר לבחור והודיעו: "אם תרצה להמשיך
את לימודך אצלנו, תצטרך כעת ללמוד גמרא... לא כאן, אלא בישיבת "נר
ישראל" (בולטימור, שממוקמת בסמוך לגימנסיה). בראש הישיבה עומד רביי רודרמן,
הוא ילמד אותך גמרא. לאחר שתלמד שם גמרא כמה חודשים, תוכל לחזור וללמוד אצלנו
בגימנסיה". בלית ברירה, הסכים גם הפעם הבחור, וניגש לישיבת נר
ישראל, לגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, ללמוד גמרא.
נכנס הבחור לישיבה, וחיפש את הרב רודרמן. כשמצא אותו, שאל אותו הרב לחפצו. "באתי ללמוד
גמרא" השיב. התפלא הרב מאוד, משום שהבחור לא היה נראה כלל כיהודי. "האם
אתה יהודי?" שאלו, והלה השיב בחיוב. אמר לו הרב, כי אינו יכול ללמדו עתה
גמרא, "עליך ללכת וללמוד קודם א'-ב' וקריאה". "אני יודע כבר",
קטעו הבחור, "גם חומש ומשניות כבר למדתי". בחן אותו הרב, ונוכח שאכן הוא
יודע. " היכן למדת תורה? מי
שלח אותך לכאן?", התעניין. "הכומר מהגימנסיה", השיב. הרב רודרמן
קיבלו לישיבה, וכבר לאחר מספר שבועות, התחיל הבחור לשנות את אורחות חייו. המאור
שבתורה השפיע עליו, והשיבו למוטב. עלה ונתעלה עד שנהיה לבן-תורה אמיתי. כעבור חצי
שנה של לימוד מייגע בישיבה הקדושה, נבחן על מסכת שלימה, ולאחר שעבר את המבחן
בהצלחה רבה, קיבל תעודה בה נכתב שהצליח במבחן על מסכת שלימה, ורץ עם התעודה לכומר.
הבחור הודה לו על שבזכותו שב למקורות ונתעלה בישיבה, "אבל דבר אחד ברצוני
לדעת", ביקש מהכומר, "למה עשית לי זאת?" הכומר פרץ בבכי, ולאחר שנרגע סיפר: "לפני
מספר שנים קיבלתי 'שנת-שבתון', שנת חופשה מעבודתי. לא ידעתי כיצד אעביר את השנה.
שמעתי על קבוצה של כמרים שנוסעים לארץ ישראל לשבוע ימים, והחלטתי להצטרף אליהם. בליל שבת, הגעתי לכותל המערבי, וכששמעתי את תפילת
ליל שבת מאוד נהניתי. המתנתי שם עד לסיום התפילה. בסיום התפילה, ניגש אליי יהודי, ושאל אם יש לי
מקום לסעוד בו בשבת. השבתי בשלילה, ואסף אותי אותו צדיק לביתו. לאחר הסעודה שאל אם אני מוכן להתלוות אליו לשיחה
מוסרית מרתקת של הרב נח ויינברג, והסכמתי בשמחה. מאוד התרשמתי מהשיחה. החלטתי שיש
לי מה לעשות בשנת השבתון... להישאר בישיבת "אש התורה" בראשות הרב ויינברג! הודעתי לחבריי שימשיכו בדרכם, אני מתעכב עוד קצת
בארץ ישראל.
במשך השנה הספקתי ללמוד א'-ב', חמשה חומשי תורה ומשניות. בסוף השנה ניגשתי לרב
שלימד אותי, והודעתי כי נגמרה שנת החופשה, אני חייב לחזור לעיסוקיי. הרב ניסה
לשכנע אותי להישאר, "לאחר שלמדת כל כך הרבה, חבל שהכל ירד לטמיון", אך
שכנועיו לא הועילו. הוא ביקש שניגש לרב ויינברג, כדי לשמוע לעצתו. גם הרב ויינברג
חזר ואמר שעלי להישאר, וחבל שאעזוב לאחר שהספקתי כל כך יפה במשך השנה . לבסוף החלטתי להתוודות. "אומר לראש הישיבה את האמת... אני גוי,
ומשמש ככומר, וכעת אני צריך לחזור לעבודתי".
מזועזע, שמע הרב ויינברג את הדברים, והגיב בחריפות, "אינני סולח לך על כל
השנה שבזבזת לנו! השקענו בך כל כך הרבה לחינם!". נבהלתי והתחלתי לבכות כמו
ילד. ביקשתי שימחל לי, אך הוא הודיע נחרצות: "אין לך כלל מחילה, לא בעולם הזה
ולא בעולם הבא!" לבסוף אמר: "אולי תהיה לך כפרה, אם יזדמן אליך יהודי,
ותעביר לו את כל מה שלמדת בישיבה... או- אז יתברר למפרע, כי לימודיך כאן, לא היו
לגמרי לחינם..." "והנה", סיים הכומר את סיפורו הנורא, "לאחר שנים שחיכיתי
שיפול לידיי יהודי שאוכל ללמדו, הגעת אתה לכאן. התאמצתי מאוד להעביר לך את כל מה שלמדתי בישיבה..."
הסיפור מאלף ומרגש. אולם ברצוננו לדון בו גם מבחינה הלכתית: הנה כאמור לעיל, הדין
הוא שאין ללמוד תורה עם נכרי , כמבואר במסכת בסנהדרין (דף נ"ט ע"א): נכרי שעוסק בתורה
חייב מיתה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא
להם (ופירש רש"י, שיש בכך משום גזל). והמלמד את הנכרי, עובר אף באיסור
"לפני עיור לא תתן מכשול", בכך שמכשילו בלימוד תורה. ואם כן, יש להבין,
כיצד היה מותר לראש הישיבה לומר לגוי ערל שילך וילמד תורה לאחרים, הרי לימוד התורה
הקדושה אסור לגויים, וכשהכומר מלמד, הרי שבינתיים גם לומד בעצמו?... והשיב
על כך מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ההיתר הוא משום שהבין ראש
הישיבה בעומק בינתו, שיהודי שיפול לידיו של הכומר, בודאי יהיה יהודי רחוק מאוד
מיהדות, והצלתו מהתבוללות גמורה, תתכן על ידי אור-התורה, ולכן, הגם שהדרך להצלתו
מרדת-שחת תהיה על ידי כומר ערל, הדבר מותר, שהרי מדובר בפיקוח נפש של ממש...
הנעליים
הקרועות (והערב
נא(
שמענו על משפחה
המחזיקה בזוג נעליים קרועות ובלויות, כדי להיזכר תמיד באהבת התורה של מי שנעל את
הנעליים הללו, ולהתחזק מכך באהבת תורה. כיוון שהמשפחה המחזיקה
בנעליים, ומעבירה אותן בירושה מדור לדור, הוציאה מתוכה כמה מגדולי הדור, יש להניח
שהסיפור העומד מאחרי הנעליים הללו אוצר בתוכו סיפור רב חשיבות, שכדאי לשים לב אליו.
הנעליים הקרועות מוחזקות בבית משפחת הגאון רבי מלכיאל קוטלר
שליט"א, ראש ישיבת לייקווד, שהועברו אליו בירושה מאביו הגאון רבי שניאור
קוטלר זצ"ל, שקיבלן מאביו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שקיבלן מחמיו
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
סיפורן של הנעליים החל במלחמה העולמית
הראשונה, בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן, ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני
הישיבות את בתי-המדרשות וחזרו לבית הוריהם . בחור אחד שלמד בישיבתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, ארז אף הוא את
חבילותיו והלך אף הוא לביתו. למה "הלך" ולא נסע? משום שלא היה לו כסף
לנסוע... למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים המסוכנות, כשמדי פעם נאלץ להסתתר ולתפוס
מחסה בגלל ההתקפות, עד שהגיע לביתו. הוא דופק בדלת והנה אימו ניצבת בפתח. " מה לך, בני, כי
חזרת הביתה?" – שואלת האם המסורה והמודאגת. "מה, לא שמעת, אימא, על המלחמה שפרצה בעולם ועל ההפצצות
החזקות?!" – תמה הבחור. "שמעתי גם שמעתי, בני. אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו
הוא ב... היכל הישיבה ולא כאן, בבית..."
– השיבה האם הצדקנית.
הבחור שומע את הדברים, וכמי שמעולם לא
הימרה את פי הוריו, לוקח את חבילותיו ופונה אל הדרך הארוכה ממנה הגיע בחזרה להיכל
הישיבה! כיוון שהיה עדיין עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו
הדרך עכשיו, ובמשך כמעט שבועיים לא פסק מללכת, עד שהגיע לישיבת רבי איסר זלמן.
הנעליים, שכבר היו קרועות לפני שעזב את הישיבה, נקרעו עתה לגמרי... ראש הישיבה, שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא על
שובו, ומששמע את דברי אימו של הבחור, חיבקו באהבה ובשמחה. כבן יקיר, ביודעו
שלגדולות נוצר. אבל לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, אמר לו ר'
איסר זלמן: "רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, ואינך יכול כבר להמשיך
ולהשתמש בהן. בוא ונעשה 'עיסקת חליפין' – אני אתן לך נעליים חדשות, ואתה תתן לי
במקומן את נעליך הקרועות..." הבחור הסכים, כמובן, והעיסקה יצאה אל הפועל.
ר' איסר זלמן שמר על הנעליים הללו והחזיקן
בביתו. ידוע ידע אותו גאון, שנעליים אלו ספגו בתוכן הרבה הרבה אהבת תורה אמיתית;
נעליים של בן תורה שחזר לביתו, בצל ההפגזות הקשות, וחזר להיכל הישיבה בציוויה של
אימו הצדקנית . הגרא"ז הוריש את הנעליים הללו לחתנו הגר"א קוטלר, שהורישן
אחר כך לבניו – אחריו, והנעליים נשמרות בקפידה רבה.
מה שנותר לנו לספר הוא מי היה הבחור ההוא...? מרן
ראש ישיבת פוניבז', הגרא"מ שך זצ"ל!
חוויית השבוע שלי
