אות היא
לעולם. השבת היא כמו שלט, שכמו חנות שאפילו שהיא סגורה אבל כל זמן שהשלט תלוי על
הפתח, סימן הוא שהחנות תהיה פתוחה בעתיד, אבל אם הורד השלט סימן הוא שהחנות אף פעם
לא תפתח. כמו כן השבת, שאם קרה ח"ו שיהודי נכשל בעבירה אבל כל זמן שהוא שומר
את השבת זה סימן ועדות שהוא יהודי שיש לו שייכות בלבו לקב"ה, ואם לאו, השלט
הוסר וזה עדות שאין לו שום קשר עם הקב"ה והתורה (החפץ
חיים(.
אי אפשר למרגלית בלא כליפת אבן, ואין בר בלי תבן, אין כרם בלא קוצים ואין
שושנה בלא חוחים. (ר' יעקב עמדין)
ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז
שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם
הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא,
שהנותן מקבל בחזרה.
זה יתנו. פירש רש"י
שהקב"ה הראה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. המטבע של אש מרמזת כי
האש יכולה להועיל וגם להזיק, האש יכולה לשרוף ח"ו, אך גם יכולה לבשל ולחמם
ולהאיר וכדומה, כמו כן המטבע אם משתמשים בה לצדקה וגמילות חסדים אז יש בזה תועלת
מרובה, אבל אם משתמשים בכסף שלא לצורכי מצוה, אז יכולה לשרוף ולגרום נזקים
ח"ו (נועם אלימלך(.
החוב שולם (על-פי 'גדולי הדורות')
נקישות נשמעו על דלת ביתו
של הרב יעקב-יוסף הרמן בניו-יורק. אורחים רבים נהגו לפקוד את בית המשפחה, שהייתה
מפורסמת בהכנסת האורחים שלה. הרב הרמן ניגש אל הדלת, וראה מולו יהודי זקן. בידו
החזיק נרתיק בד בלוי ומרופט. הרב הרמן קיבלו במאור פנים, הזמינו להיכנס אל הבית,
הגיש לפניו כיבוד וביקש לשמוע מה בפיו.
הזקן התיר בזהירות את השרוך
ופתח את הנרתיק. ביד רועדת הוציא את תכולתו. לנגד עיני הרב הרמן נתגלה זוג תפילין.
"שמע נא", אמר האורח, "איננו מכירים, אך בקשה לי אליך. אלה התפילין
שלי. שנים רבות התפללתי בהן. מרגיש אני כי ימיי קרבים. רצוני להעניק לך את התפילין
האלה במתנה. יש לי תפילין אחרות. האם תואיל לקחתן?".
הבקשה התמיהה מעט את הרב
הרמן. מדוע חשוב כל-כך לזקן להעניק לו את התפילין? אך הוא לא הכביר בשאלות, אלא
מיהר להביע את הסכמתו, לשמחתו הגדולה של האורח. השניים נפרדו והרב הרמן איחל
לאלמוני שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות. את התפילין הניח בארון הספרים
שלו.
לא חלפו ימים רבים, והזקן
הלך לעולמו. הצטער הרב הרמן למשמע הבשורה, ונזכר בתפילין המונחות בארונו.
"לפחות קיימתי את רצונו ושימחתי אותו לפני מותו", הרהר בליבו.
חלפו כמה שבועות. יום אחד
התייצב אורח בדלת ביתו של הרב הרמן וביקש לשוחח עמו. "במה העניין?",
התעניין הרב הרמן. "שמי שמואל", הזדהה האיש, "ואני בנו של ר' נתנאל
הסופר, מירושלים".
הרב הרמן הנהן בראשו. מי לא
שמע על ר' נתנאל, הסופר המיוחד מארץ ישראל. שמע התפילין שיצאו מתחת ידיו נישא
בהערצה בפי כול. הוא היה יוצר אותן בקדושה ובטהרה, משלב הכתיבה ועד עשיית הבתים
והרצועות. כתב ידו נדיר ביופיו ואיכות התפילין מדברת בעד עצמה. גם בחלוף שנים רבות
נראו כחדשות.
"נודע לי", המשיך
ר' שמואל, "שלפני שנים רבות הזמנת זוג תפילין מאבי, זיכרונו לברכה, ואף שילמת
לו תמורתן עשרים וחמישה דולרים, אך את התפילין לא זכית לקבל"...
"נכון", נזכר הרב
הרמן.
זה היה אחרי נישואיו. הרב
הרמן חשק בתפילין המהודרות של הסופר מארץ ישראל, עשה הזמנה ואף שילם את ערכן –
עשרים וחמישה דולרים, סכום גבוה באותם ימים. הוא קיבל מר' נתנאל הסופר מכתב המאשר
את ההזמנה. בכיליון עיניים ציפה ליום שבו יקבל את התפילין. אלא שהכנת התפילין
התעכבה. בחלוף שנה כתב לסופר וביקש לברר מה המצב, ונענה כי עשייתן טרם נסתיימה. לא
עבר זמן רב ור' נתנאל שבק חיים לכל חי. חלום התפילין של הרב הרמן נגוז.
"לפני זמן מה חלמתי
חלום מוזר", המשיך הבן לספר. "בחלומי אני ניצב לפני אבי, והוא מצווה
עליי לעיין בכל מסמכיו ולשלם לבעלי חובו את המגיע להם. כשהתעוררתי, מיהרתי לקיים
את הוראתו. בין המסמכים הרבים מצאתי את מכתבך, שבו מצויין כי שילמת עשרים וחמישה
דולרים בעבור תפילין שלא קיבלת. אבי חלה באותה עת, וכבר לא היה ביכולתו להשלים את
עשיית התפילין. מן הדין עליי לפרוע את חובו, אולם מבקש אני ממך שתמחל לי על החוב.
התברכתי במשפחה גדולה, ואין באפשרותי לפרוע את כל חובותיו של אבי".
הרב הרמן התרגש למשמע
הסיפור, ובו במקום מחל על החוב והצהיר כי הוא סולח לר' נתנאל בלב שלם ואין לו
בליבו כלום עליו. הבן שמח. "בטוחני שעתה ינוח אבי על משכבו בשלום", אמר.
חלפו הימים, ובנו של הרב
הרמן פנה אליו והתעניין אם יש ברשותו תפילין מיותרות בעבורו. פתאום נזכר הרב הרמן
בתפילין שהפקיד בידיו הזקן, המונחות בארון בלי שימוש. הוא נתנן לבנו והורה לו:
"גש אל סופר סת"ם, שיבדוק את התפילין האלה אם מהודרות הן ואם אפשר
להשתמש בהן. אלה תפילין שניתנו לי במתנה מיהודי זקן, ואינני יודע מה טיבן".
יצא החתן אל הסופר. כעבור
זמן מה נשמעו קולות בהולים קרבים והולכים אל הבית. בפתח נראו החתן והסופר סמוקי
פנים ונרגשים. "הרב הרמן", התנשף הסופר, "אמור לי, מניין לך
התפילין האלה?".
"אלה תפילין שנתן לי
יהודי זקן לפני פטירתו. מעולם לא בדקתי אותן", השיב הרב הרמן.
"יודע אתה מי כתב את
הפרשיות האלה, מי ייצר את הבתים ואת רצועות העור?", התקשה הסופר לכלוא את
השתאותו. "לא תאמין – ר' נתנאל הסופר בכבודו ובעצמו! אלה תפילין נדירות
ויקרות! אין להשיג כמותן".
תדהמתו של הרב הרמן הייתה מוחלטת. פתאום קלט את צירוף המקרים המצמרר.
"אני לא מאמין", אמר בהתרגשות, "הלוא זמן קצר לאחר שקיבלתי את
התפילין האלה בא אליי בנו של ר' נתנאל לבקש שאמחל על חובו כלפיי, והנה נפרע החוב!
קיבלתי את התפילין שהזמנתי!". באצבעות רועדות ליטף את התפילין הנדירות,
התפילין של ר' נתנאל הסופר.
חוויית השבוע שלי
