יום שני, 10 באוגוסט 2015

אמרי שפר כ"ה מנחם אב ה'תשע"ה





את" הברכה, ואצל הקללה לא כתוב "את" הקללה, אם ה' נותן ברכה זה בשפע מא' עד ת'. המלה "והקללה" מתחילה באות וומסתיימת באות ה' שהם אותיות סמוכות זו לזו שיהא מה שפחות.

      הרה"ק רבי יוזל מנובהרדוק אומר: אדם צריך לתת כל ימי "המחר" בשביל "היום" כדי שלא יצטרך ליתן כל ימי ההיום עבור מחר אחד.

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: כגודל מעלת נשמתו של האדם, כן גודל הקליפות החיצוניות המקיפות אותו. משל למה הדבר דומה: לאבן יקרה, למרגלית, ככל שיקרה האבן, כן תגדל המסגרת ובית האבן בה היא שוכנת.

     הרה"ק רבי שלמה אלעמי אומר: הזוכר מומי בני אדם, הוא עצמו בעל המומים. והרואה מומי עצמו, לא יראה מומי זולתו.

הרה"ק רבי ישראל פערלאוו מסטאלין (הפרנקפורטר) זי"ע (דברי תורה בעלז)
     בזמן המלחמה ברוסיה יצא הגזירה הנוראה אשר כל יוצא צבא יתייצב לפקודתו, ובאו לרבנו רבים מבני ישראל לקבל עצה ותושייה, ולשאול את פיו כדת מה לעשות, וביניהם היה גם חסיד אחד מאנ"ש, ורבנו אמר אליו לברוח ולהסתתר אצל אחותו שדרה בעיירה רוקיטנא, כן עשה והיה אצל אחותו שלשה חדשים, עד שקפץ עליו רוגזו של גזירה חדשה, אשר כל מי שמסתתר מהצבא אחת דתו... בלי משפט, והחסיד נתחלחל בקרבו מהגזירה הנוראה, ושלח את אמו לרבנו בסטאלין, וסיפרה לרבנו על מטרת בואה, אמר לה רבנו בנימה של איום, עס איז מלחמה צייט! מידארף גיין אין מיליטער! ער זאהל גיין אין מיליטער! [עתה הוא עת מלחמה, ומוכרח ללכת לצבא], כשמוע האם את דברי רבנו, פרצה בבכייה נוראה, כי איך תוכל לשלוח את בנה לחזית המלחמה, והי' עליו דמים וחמירא סכנתא, אמר לה רבינו: למה לך לבכות? עס וועט איהם אן גיין - אין קליין פינגער! [זה יגיע לו רק באצבע הקטנה].
     הגדוד של החסיד שנשלח לחזית במקום אשר האויב היה על ההר מנגד, ואותם ציוו לעבור את הנהר, אבל כל מי שעבר את הנהר נורה תיכף בידי האויב, ונפלו לידו הרבה חיילים, אך אליו לא נגע אלא פגע באצבע הקטנה בידו! ונותר הוא לבדו בחיים, ובהיותו בעבר הנהר ציוו עליו הממונים להביא את מפקד הגדוד שנהרג, כי לא נאה לכבוד המלוכה שהמפקד נמצא שוכב בביזיון, והחסיד ידע איה מקומו, ורצו לשלוח אתו כמה חיילים לעזור לו, אך בידעו שבזכות ברכת רבנו לא יאונה לו כל רע, הלך בעצמו והביא את גוית המפקד על הסוס שהעמידו לרשותו, וכיבדו אותו מאד עבור שליחותו, ובעבור זה העמידו אותו ונתנו לו אות הכבוד, ושחררו אותו מהצבא ויצא לחפשי, און די מלחמה איז איהם אן גיגיינגען נאר אין דעם קליינעם פינגער ניט מער, וכולם ידעו וראו כל ימי חייו כי האצבע הקטנה בידו רעועה וקמוטה, ונתקיים בנו: למען ספר שמי בכל הארץ. 


חוויית השבוע שלי




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה