אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ה

אנשים ישכחו מה אמרתם ומה עשיתם אבל הם בחיים לא ישכחו איך גרמתם להם להרגיש.

     ''אתם ניצבים היום''. כלל ישראל דומים ליום, כמו שיום מתחיל בחשך ואח"כ באור, כך ישראל בתחילה יש להם חשך הגלות ואח"כ יהיה אור אורה ושמחה וגאולה בב"א.

     בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ו מ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב.

מסופר על הרה"ק רבי שלום יוסף מסאדיגורא זיע"א (יומא דהילולא י"א אלול) שהיו זמנים שכמעט ולא הגיע אוכל לפיו ימים שלמים, פעם נכנסה לחדרו בתו וראתה שהאוכל שהגישו לפניו עומד מבלי שאביה נגע בו. התחילה לבכות בחששה לבריאותו, אמר לה אביה: בתי, וכי את סוברת שמניעת אוכל יחליש כוחי ח"ו? ותוך כדי דיבור ניגש אל כסא גדול שהיה בחדר, והרימו בשתי אצבעות והוסיף: דעי, אם נותנים לנשמה כל צרכה, יכולים להיות חזקים גם ללא אכילה.

השם מוריד ומעשיר (סיפורי צדיקים גיליון 151)

     בין חסידיו הרבים של הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א (יומא דהילולא י' אייר) היו גם עשירים רבים, ולפעמים כדרך העולם, היו מהם עומדים בפני צרה גדולה שהיה נראה כי יפסידו את כל עשירותם וגלגל מזלם מתחיל להתהפך, ואז באו אל הצדיק שיושיעם.

     מעשה כזה מסופר על גביר אחד שעסק בהובלות סחורה עבור הממשלה, והיה תמיד משחד את הפקידים שיקבל את כל ההובלות.  פעם אחת כאשר חשב כי כבר אין לו צורך לשחד את הפקידים, קיבל הובלה גדולה וחשובה ומכיוון שלא נתן כהרגלו שוחד לפקיד, רגז מאד הפקיד ומסר עליו לשלטון איזה מסירה, והיה בצרה גדולה, כי נאמר לו שלא ישתמשו בשירותיו יותר ועמד להפסיד את כל פרנסתו.  הגביר שהיה מקורב להרה"ק מטאלנא נסע אליו בחופזה ובכה לפניו על צרתו. ענה לו הרבי: וכי הקב"ה עושה דין ללא צדק? פשפש נא במעשיך ומן הסתם קרה איזה מקרה שנכשלת בו, ואם תמצאנו ותעשה תשובה שלימה, אני מבטיחך שלא תינזק בזה העניין, ופרנסתך תשוב אליך כבראשונה.

     חשב האיש ועלה בדעתו מה שנראה לו שחטא וסיפר לרבו: פעם אחת כשהייתי עסוק ביותר עם איזה איש משרי המלוכה שהיה אצלי בבית לצורך ענין דחוף, בא עני אחד וביקש עזרה, ובני אמר לו כי ישוב לאחר כמה שעות, כי אבי עסוק ביותר כרגע ולא יוכל להתפנות אליו. העני הלז התמרמר ביותר וצעק על הבן: איך משלחים אותי ואני נצרך גדול ומדחציף כוליה האי שמע מינה דממזר הוא וכך צעק וקילל. הקולות של המריבה נשמעו בחדרי ואני ביקשתי את השר שימחל לי לרגע בכדי לראות על מה המהומה. כאשר יצאתי ושמעתי שהעני הנ"ל קרא לי ממזר ועדיין הוא עומד ומקלל באתי כלל כעס וסטרתי לו בפניו. אח"כ שבתי ונחמתי על מה שעשיתי וביקשתי את סליחתו וגם נתתי לו נדבה הגונה והוא הלך מביתי שבע רצון , וחשבתי כי כבר כיפרתי על עוון זה. נענה רבי דוד ואמר: לא, אין זה העוון שאני מבקש, כי באמת היה עני זה ראוי לעונש וגם כבר פייסת אותו. פשפש וחפש שוב במעשיך.

     חשב הגביר שוב ועלה במחשבתו עוד מקרה: פעם אחת באישון הלילה בא אלי הביתה איש מגודל ובעל קומה וביקש תמיכה כי הנו רעב ללחם. אמנם נתתי לו נדבה אך בשעת מעשה רגזתי עליו שבא באמצע הלילה והעירני משנתי עבור זאת, וגם שראיתי כי הוא בריא וחזק וצעקתי עליו כי הוא יכול למצוא לו איזה עבודה, מאחר והוא אדם חסון וגדול, והאיש הנ"ל הלך לדרכו ממני נכלם. ענה לו הצדיק: בזה אמנם חטאת, כי בלי ספק אם בא אליך בחצות הלילה בודאי היה בצרה גדולה, ומה לך לספר חוקו ולהעריך את בריאותו, וכי אתה שנתת לו את בריאותו? וא"כ צריך אתה לקבל עליך תשובה על הדבר הזה, לעזור לכל איש יהודי הנצרך מבלי להיכנס לכל חשבון אם אמנם מגיע לו או לא וכל הפושט יד נותנים לו.  קיבל על עצמו הגביר בקבלה גמורה כדברי רבו, ואז סיפר לו הרבי: בימי הבעש"ט היה גביר אחד גדול שהיה בו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה ת"ח וגם בעל צדקה גדולה ומפורסם, אך דבר אחר גרוע היה בו, כי זחה עליו דעתו מאד מרוב עשרו וצדקת פזרונו. תמיד לאחר שנתן צדקה גדולה לעניים, היה מספר להם את כבוד עשרו הרב ואת אשר גדלו מלך מלכי המלכים, והיה מפליג בשבח עצמו עד למאד. ועוד היה מוסיף ואומר: האם יתכן במציאות שהוא שיש לו עסקים בהרבה סוגים שונים של מסחר, וגם בתי חרושת ונכסים על פני כל המדינה, הרי לא יתכן שיהפוך לעני, כי גם אם מסחר אחד שלו ירד מטה מטה, הרי יש לו עוד מסחרים אחרים, וכך היה משתבח ומפאר את עצמו. כל העניים ומקבלי הצדקה כמובן היו אומרים לו שהוא צודק ואין שום אפשרות בעולם שהוא יהפוך לעני. הדבר הזה גרם לקטרוג גדול בשמים על הגביר, כי כפר בכתוב: "ה' מוריש ומעשיר" וכבר יצא עליו גזר דין שירד מנכסיו.

     הבעש"ט הקדוש זיע"א שידע מגזר הדין, ביקש בתפילתו שיתנו לו עוד הזדמנות אחת לנסות ולשנות את דרך הגביר הנ"ל, ואם לא יעלה בידו אז באמת ייחתם גזר דינו, והסכימו בשמים על ידו. הבעש"ט שלח את הרה"ק רבי דוד ממיקולייב זיע"א והורה לו מה לעשות. רבי דוד בא אל הגביר והוא כיבדו מאד כהרגלו, וגם רצה ליתן לו נתינה הגונה עבור כל שימצא לנחוץ. ואח"כ החל כהרגלו לשאול האם יתכן במציאות שגביר גדול כמוהו יגיע עד פת לחם וכו'? להפתעת הגביר ענה לו ר' דוד כי בלי כל ספק יכול הוא להגיע לידי עניות מרה בתוך שעה קלה. שאל הגביר הכיצד יכול כזה דבר לקרות כאשר יש לו כל כך הרבה מסחרים וכו', וענה לו ר' דוד כי מחר בבוקר הוא יבאר לו הדבר בדיוק, ובינתיים השעה כבר מאוחרת ועתה כדאי ללכת לישון. צחק הגביר ולעג לר' דוד באמרו כי הוא ודאי רוצה להתחמק מתשובה, ובודאי שדבר זה שהוא יענה אינו שייך כלל וכלל, והלך לישון.  

     בלילה חלם הגביר, שהקיסר בכבודו ובעצמו כיבד אותו בביקור, מכיוון שבאמת הגביר הנ"ל היו לו עסקים עם שרים גדולים ונכבדים משרי המלוכה, וגם נפגש כמה פעמים עם הקיסר. כמובן שהגביר חרד על האורח הרם והנישא, וכיבדו בכל מיני מגדים ומאכלים יקרים וחשובים והקיסר ביקש גם להרוות את צימאונו בכוס תה. הגיש הגביר לקיסר כוס תה ומיד כאשר טעם מן הכוס נפל מכיסאו ומת. תיכף התעורר רעש גדול, וכל פמליית המלך ובראשם שריו שהיו אתו צעקו שבודאי היה בתה הזה שניתן לקיסר סם המוות, ולקחו את הגביר למאסר ויצא עליו גזר דין מות בתליה. כאשר לקחו את הגביר לתליה, פרצה אש גדולה בבית הסוהר וקמה מהומה גדולה, כך שהגביר היה יכול לנצל את הבלבול הגדול והוא נס על נפשו מבית הסוהר, והגיע במנוסתו לעיירה קטנה עייף ויגע וצמא. הוא דפק בדלת בית אחד של יהודים וביקש מחסה ומעט אוכל. כמובן שיהודים רחמנים בני רחמנים נתנו לו מבוקשו, ומכיוון שהיה עייף ביותר גם הציעו לו מקום לישון. למחרת ממקום משכבו, שמע הגביר איך שהיהודי מספר לאשתו, כי תלו כרוזים גדולים בכל העיירות כי רוצח המלך ברח מבית האסורים, וכל מי שימצאנו יקבל פרס גדול של כמה מאות אדומים וגם נתנו את תארו בדיוק. אכן סיים האיש, הלוואי ואנו נמצאנו ונוכל עי"כ להרוויח את הפרס. הגביר רעד ממקום משכבו, והבין כי עתה ישימו לב לתארו הרי שיסגירו אותו למלכות, ולכן התחמק מן הבית והחל בורח דרך שדות בכדי שלא לפגוש באנשים, וכך נדד בדרכים. לבושו כבר התבלה וגם לא היה לו כל כסף בכיסיו, והרעב והצמא החל להציק לו מאד והוא החל לשאול את נפשו למות. לבסוף החליט כי אין הוא יכול עוד לסבול חרפת הרעב, והסתכן להיכנס למקום ישוב בכדי למצוא מעט אוכל להחיות את נפשו.

     כאשר הגיע לעיירה אחת הלך לחפש איזה בית של יהודים שירחמו עליו, ראה לפתע קבוצה של חיילים הולכים ופחד מאד שיכירוהו. מיד חיפש לו מקום מסתור וראה בקצה הרחוב איזה בור שופכין ומיד קפץ לתוך הבור להינצל מהחיילים. כך שכב בתוך הבור המאוס בפחד והרהר במר גורלו איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ממש, ונזכר שהיה תמיד אומר כי לא יתכן בשום אופן שירד מגדולתו. בעודו כך מהרהר ביגון קודר במצבו העגום, התעורר משנתו העמוקה וראה שהנו נמצא בחדרו המפואר בבית.  כולו נסער ונרעש קם ממיטתו ויצא מחדרו ופגש את רבי דוד שאמר לו: עדיין אתה רוצה שאבאר לך הכיצד יכול אתה בשעה קלה להפוך לאיש נדכה ואומלל? לא, לא, צעק הגביר בסערת נפשו כי רבה, אין אני צריך כל ביאורים והדבר פשוט אצלי, והלילה למדתי מחלומי בצורה חיה ומוחשית אשר האדם בעוה"ז כל כולו תלוי בחסדי השי"ת בכל רגע ורגע, ורבים הדרכים לפני המקום להשפיל או לרומם כל בן אנוש. ענה לו רבי דוד ממיקולייב, אכן בשביל דבר זה באתי בצל קורתך להביא אותך להכרה זאת, ועתה יכול אני לשוב לבית מורי הק'  ששלחני אליך. ותדע כי המלה בור היא ר"ת של: "ב'שר ר'מה ו 'תולעה" שזהו כל האדם, ואיך יתגאה בעשרו לומר לא יאונה לי כל רע, וה' מוריד ומעשיר וישועת ה' כהרף עין, וכן להיפך.

     ועתה סיים הרה"ק רבי דוד מטאלנא את הסיפור לגביר ואמר: תשמור הדבר מאד בלבבך לעשותו שלא לצער שום אדם מישראל, ותנהג בכולם מנהג דרך ארץ כי גלגל חוזר בעולם ותשגיח על דבריך ואל תיתן את פיך להחטיא את בשרך. אח"כ בירכו בהצלחה והגביר הנ"ל שב לביתו, ומצא שהמסירה עליו נתבטלה ומצאו שכל דברי הפקיד בשקר יסודם, ונתנו לו שוב כמקודם את עבודת ההובלות והוא שב ביתר שאת לעשרו.  כמובן שנהיה לבעל צדקה יותר גדול מקודם ושמר פי רבו במלואם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

פרשת "ניצבים", - הכנות אחרונות לראש השנה,

פרשת ניצבים הינה אחת הפרשות המרגשות והיפות בתורה. במעמד מרשים בעוצמתו, הקב"ה, באמצעות משה, כורת ברית עם עם ישראל רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. משה שב ומדגיש בפני העם עד כמה עשיית דברי הבורא וציוויו השונים חשובים לקיומם בארץ, ומחזק את האנשים באומרו כי קיום מצוות התורה אינו כה קשה כפי שאולי היה מי שחשב: "לֹא בַשָּׁמַיִם... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוא... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂותוֹ". היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי השם וליישמם. זו המשמעות הייחודית של "עם סגולה". בהקשר הזה מובאים בהמשך הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים - לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר. הפרשה הנוכחית היא תמיד הפרשה האחרונה בשנה והיא מאפשרת לנו את ההזדמנות הכמעט אחרונה לבדק בית, "שיפור עמדות" והכנה למעמד המשפט הגדול שכל אחד עובר, על פי האמונה היהודית, בראש השנה. חודש אלול כולו, שבעיצומו אנחנו נמצאים, מכונה גם "חודש הסליחות והרחמים". יש לנו הזדמנות במשך חודש שלם לפשפש ולמשמש במעשינו השנה ולבדוק מה היה טוב ומה פחות. את הטעויות שעשינו ניתן לתקן ע"י חרטה וקבלה טובה לשנה החדשה ובכוחם ממש לנקות את כתמי העבר. "המלך בשדה" ולכן כל אחד יכול לפנות אליו בבקשות לשינוי ולתשובה (מלשון לשוב) ורצונותיו מתקבלים ביתר קלות מאשר בשאר הזמנים. לפי החסידות ההכנה לעשיית המצווה חשובה אף יותר מהמצווה עצמה, ולכן להכנה הפנימית שלנו בימים האלה לקראת ראש השנה משקל גדול. רובינו מתעוררים יום אחד, מביטים בצער על החיים ומרגישים שהם לא הלכו למקום שהיינו רוצים שם ילכו. אצל אחד זה יכול לבוא לידי ביטוי ב-20 קילוגרמים עודפים, אצל השני בחוסר תקשורת עם בן/בת הזוג ואילו השלישי בכלל מגלה שהילדים כבר "לא סופרים אותו" או שהוא ממש סובל במקום עבודתו ובמקצוע שהוא עצמו בחר. מדוע זה קורה לנו? מדוע ישנו פער בין החלום הראשוני למציאות הנוכחית? התשובה היא שפשוט הזנחנו את עצמינו ונתנו לשצף החיים לקחת אותנו עימם. ה"חזון איש" כינה זאת "הזנחת החיים על מסלולם הטבעי". אם אנחנו לא עוצרים כדי לבחון את ההתנהגות ואת הבחירות היום-יומיות שלנו ומנסים תוך כדי תנועה לשפר וליישר את הדרוש יישור, אזי בהכרח נגלה שהגענו למקום לא בריא.  מידי שנה אנחנו מכניסים את הרכב למוסך ועושים לו טיפול תקופתי. כעבור שנה של נסיעה ושימוש אנחנו לא מופתעים שהמצבר התרוקן, שהאורות מעומעמים ושהברקסים שחוקים. זאת תוצאה טבעית של השימוש ברכב. כך בדיוק, אל לנו להיות מופתעים שגם המצבר הפנימי שלנו לפעמים מתרוקן, האור הפנימי שלנו מתעמעם, ולעיתים אף הברקסים שחוקים. גם האדם, כמו כל מכונה שהיא, צריך מידי פעם לעצור ולטפל בעצמו. עליו לשוב אל התוכנית הראשונית והמקורית שלשמה הוא נברא. לזה בדיוק קוראים "לחזור בתשובה" – לשוב אל מי שאני באמת. כל יום, כאמור, מסוגל לכך, אבל ימי אלול, ולאחריהם עשרת ימי תשובה הם הזמן האופטימלי בשנה לביצוע אותו טיפול 10,000 גם בנפש. היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (התלמוד הבבלי). זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?". משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" הוא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות. ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל, ושהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת ונעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! הנר מסמל את הנשמה ("נר השם נשמת אדם"), ולכן כל עוד אנו חיים אף פעם לא מאוחר מידי לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש ולמעשה לבחור ב"חיים" ו"בטוב" עליהם מדברת הפרשה.  בכל מקום בו אנחנו נמצאים עלינו לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור.  מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?  על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. רגע לפני ראש השנה זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אשה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות. חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים. כך לדוגמא: עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר. הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלביזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשרים דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע. בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק מעמד לאורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.  היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.  הקב"ה נתן לנו ברוב חסדו את תחושות ההנאה והעונג המצטרפות אל עשיות בסיסיות וקיומיות שכל אחד עושה. כך לדוגמא, קיבלנו את היכולת ליהנות מטעם משובח של מזון ומשקה וליהנות מבחינה גופנית ורגשית מפעולת הזיווג בין גבר ואישה. שתי פעולות אלה, החיוניות לחיים ולהמשכו של המין האנושי, יכלו היו להינתן לנו בלי תחושת ההנאה הנלווית אליהן. הבעיה הגדולה של בני האדם (אשר החריפה במיוחד בעידן המודרני) היא שהפכנו את תחושות העונג הנלוות לתהליכי החיים הבסיסיים והבריאים למטרה בפני עצמה והפרדנו אותן מייעודן המקורי. רבים וטובים כלואים בתוך התאוות של עצמם ונכנעים לתכתיבים של הגוף ושל היצר הרע. כך, אכילה איבדה את מהותה הראשונית להזין את הגוף באבות המזון ונהפכה למרדף אחר זללנות לא בריאה, פעולת הייחוד בין גבר ואישה איבדה את מהותה הראשונית של "פרו ורבו" והפכה למרדף אחר תאוות מקולקלות המפרקות משפחות ומבלבלות את השכל והלב של האדם, הצורך בכבוד איבד את מהותו הראשונית כמאפשר תקשורת נעימה בין בני אדם ונהפך לתלות אובססיבית של כולנו בתשומת לב ופידבקים חיובים בלתי פוסקים מהסביבה, וכו' וכו'. לעניות דעתי, ה"בחירה בחיים" עליה מדברת הפרשה הנוכחית היא בדיוק באבחנה הזו בין העיקר והטפל וזכירה שתחושת העונג היא חשובה (שאם לא כן היא לא הייתה ניתנת), אולם היא משנית למהות ולעשייה אותה היא מלווה.  מסופר שפעם עלה ר' מאיר מפרמישלן בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר". בהקשר דומה, מסופר על האדמו"ר מגור, אשר נפטר בגיל 58 בלבד וכונה ה"שפת אמת" על שום סיפרו המפורסם, שבנו ספד לו בהלווייתו באומרו כי "אבי זכה לאריכות ימים גדולה". כשהוא נשאל מה פשר אמירה משונה זו הוא הסביר שיש "אריכות שנים" ויש "אריכות ימים". "אריכות שנים" זה כשאדם חי, למשל, מאה ועשרים שנים, אולם "אריכות ימים" פרושה שהימים שלו ארוכים, כלומר שהוא ממש מנצל כל רגע ורגע לחיות בו.  אם לאדם יש 24 שעות ביממה ומתוכם הוא עסוק רוב היום בלכעוס, לקנא, להיות עצוב, להיות תחרותי, או "סתם" בלהעביר את הזמן בהבל וריק מתוך רצון לסיים את המשימה הנוכחית ולעבור למשימה הבאה כדי להגיע סוף סוף אל המנוחה בכורסת הבטטה שלו או אל המיטה בסוף היום - אזי אותו אדם לא כל כך חי באותו היום. הלב אומנם המשיך להזרים דם לחלקי הגוף, הריאות נשמו והרגליים הלכו, אולם מה עם הנשמה?? מה עם העולם הרגשי?? מה עם קירבה אל בן/בת זוגו/ה, אל הילדים וכמובן אל הבורא?. "ובחרת בחיים" מצווה עלינו הפרשה. חיים אמיתיים זה לא משהו שבא מאליו לבד. צריך לבחור בזה וצריך לעמול על מנת להשיג את זה.  "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ ועַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ" אומרת הפרשה. סמיכות הפרשה לראש השנה חוזר על עצמו מידי שנה והוא אינו מקרי. בשניהם כל העם ניצבים בפני ה' ובשניהם צפוי להתרחש חיבור מחודש וחיזוק הקשר. דרשות רבות נאמרו על הדימוי "חוטב עצים ושואב מים". אחד היפים שבהם (לדעתי) מדבר על כך שהמילה "עץ" באה מאותו שורש כמו המילה "עצה", ולכן בעצם אנחנו מבקשים מהקב"ה שישלח לנו את המורים והחברים הנכונים שיתנו לנו עצות טובות וחיזוקים בדרך כיצד להתקרב אליו. כמו כן אנו מבקשים "לשתות" מהתורה, שהומשלה למים, כמה שיותר ולהכניס אותה לחיינו בכל צורה ואופן. לסיום - טיפ נוסף וחשוב לקראת השבוע האחרון של השנה. הגמרא במסכת ברכות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר רגעים לפני פטירתו נפרדו מרבם היקר וביקשו ממנו ברכה. הרב אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (כלומר שתפחדו מהתגובה של הקב"ה כמו שאתם מפחדים מהתגובות/מילים/מעשים של בני אדם). התלמידים שאלו בתמיהה: "זה הכול?" והוא השיב: "הלוואי שתהיו כן. תדעו שבשעה שאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם ואינו שם אל ליבו שהקב"ה בכבודו ובעצמו רואה אותו".  חז"ל אמרו לנו במקום אחר: "דע מה למעלה ממך. עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". המשפט הקריטי של כולנו בפתח ואנחנו רוצים לזכות בחיים ארוכים, טובים ומלאים. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים צרור של סנגורים ממולחים ואמינים, שייצגו אותנו שם למעלה כשספר החיים יפתח וידונו בעניינינו. מי הם אותם סנגורים מבוקשים? – לימוד התורה, עשיית המצוות, הרצון הטוב, הלב הטהור, המחשבות החיוביות, נתינת הצדקה והעזרה הפרקטית לזולת. בכוחם של אלה לעשות את ההבדל ולהכריע את הכף לטובתנו. עוד לא מאוחר. כל יום יקר ובכל רגע ורגע ניתן לצבור עוד נקודות של זכות.  אין זמן טוב יותר מעכשיו להתכוונן לעבר העתיד הנפלא שאנחנו מייחלים לעצמינו מעברו השני של ראש השנה. אסור לנו להפסיק להאמין שמגיע ושיהיה לנו טוב. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן - בפינו (בדיבורים טובים ומרוממים) ובלבבנו (בהחלטות לתיקון ושינוי) לעשותם. אבא, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. שבת שלום, ניר אביעד  משימה לשבת 1. האם ישנם דברים בחיי שאני מרגיש ביחס אליהם ש"אכלתי אותה" ולצערי הם חלק מהמציאות שלי? אם כן – זו הזדמנות נהדרת לפני השנה החדשה "לעשות עימם שולם", ולנסות להתבונן מדוע הם נשלחו אליי וכיצד אני יכול לגדול מהם ואף למצוא בהם נקודות של טוב.  2. באיזה מקומות אני מתנהג כמו ילד קטן, שחושב בעיקר רק על הנוחות האישית שלו ורואה בעיקר את הצרכים האישיים שלו? סיפור לשבת – מתוך הספר "עין רואה" של עודד מזרחי הרב יהודה יוספי מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי בית הכנסת הגדול בבני ברק.  אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, אחד מחבריו שאינם שומרי מצוות, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח שמדובר בשיעור רציני ומעמיק, ולא באיזו הטפה דתית עיוורת. בסופו של דבר התרצה אייל והסכים להגיע.  תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא המספר כי פרעה לכד את משה לאחר שהרג את המצרי ורצה להוציאו להורג. אז נעשה למשה נס וכאשר הונפה החרב על צווארו הוא הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה. הרב יוספי סיים בהתלהבות עצומה את מסקנת המדרש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!". אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הקשקוש הזה על חרב חדה?! האם זה מה שיש לדתיים למכור?!". הוא יצא בעזות מופגנת, ואפילו הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות.  השיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו. לאחר שנתיים הבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם הרב זוכר אותי?" הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך למען האמת...". "אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים". "אה, כן... מה עבר עליך מאז? איפה התגלגלת?". ואז סיפר לו אייל שהוא נסע למזרח הרחוק ולאחר תקופת מה הגיע ליפן ונכנס לעסקים מפוקפקים עם המאפיה היפנית, היאקוזה.  בשלב מסוים הערים על ראשי היאקוזה והם חשפו את תרמיתו. מיד ערכו לו בית דין שדה ופסקו שיש להוציאו להורג בחרב סמוראים.  כמובן שלא ניתן לתאר במילים את החרדה שהייתה מנת חלקו ממתן פסק הדין ועד למועד ביצועו. ביום המיועד השכיבו את אייל על השולחן המיוחד להוצאה להורג. גופו היה כפות וראשו היה עקוד ומוכן לכריתה באבחת חרב אחת. לפתע נזכר בשיעור התורה שבו השתתף לפני שנתיים ובדבריו של הרב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!". אייל, שעמד שניה אחת לפני מותו מחרב יפנית חדה, גלגל את עיניו למרום וזעק: "ריבונו של עולם. בוא נראה אותך מוציא אותי מפה! נראה אם יש אמת בדברים שלך...". היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו...  זהו זה, הגיע הסוף - - -  לפתע שמע קול נשי דק בוקע מפאתי החדר. הוא פקח את עיניו המבועתות והבחין באשה יפנית, שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הישראלי הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!". לאחר כמה רגעים התברר שזו אשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו שחה, והיא הזכירה לו שלפני חמש שנים התרחשה רעידת אדמה גדולה בעירם, והישראלי הזה הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אייל הביט בה בזווית עינו, כשראשו עדיין עקוד ולא האמין למשמע אזניו.  ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם ולחלץ את נפשו בתמורה.  לאחר שניצל בדרך כה בלתי צפויה, ניסה אייל להבין איך הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, שהרי היא מדברת על הצלה שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו הוא נמצא במזרח הרחוק פחות משנתיים...  הוא סיפר על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה ישראלי אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כל הישראלים נראים אותו דבר... הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה. לאחר המקרה החלטתי לחזור מיד לישראל, ולאחר שהגעתי, הדרך חזרה לשיעור השבועי שלך הייתה קצרה". שבת שלום, ניר אביעד

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ה

אמר הקוצקאי: לא תמצא תורה אצל יהודים החושבים שכבר הגיעו לשמים.    

     "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט" (מן התפילה). כשם שבני ישראל מקיימים את ה"דבר חוק ומשפט", את ה 'חוקים' שבתורה, אף שאינם מבינים את טעמם ונימוקם, עשה גם אתה כן עמנו "וצדקנו במשפט" – הצדק אותנו בדין בלי שום נימוק וסיבה. (קדושת לוי)

"     ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך" וגו'. "ובחרת בחיים" אבל באילו חיים תבחר? חיים שהם "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו" "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך" וזהו שאנו מבקשים בימים הנוראים הבאים לקראתנו לטובה: "זכרנו לחיים, וכתבנו בספר החיים" חיים שהם "למענך אלוקים חיים"! (אור החיים הק'(

     כשזקוקים לעזרת הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה.

ברכה עד בלי די – (חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם)

     לכבוד אדון חיים ולדר, אני כותב אליך בעיצומו של החורף, כששלג יורד בחוץ. הבטיחו שלג שלא היה כמותו, ובסוף יורד פה זכר לשלג דאשתקד, נו שוין, אמרתי לאשתי שגם החזאים צריכים פרנסה, והיא אמרה: "וכאילו זה שהם המציאו סערה בכוס תה יעזור להם לפרנסה?".

     הכלל, בכל מקרה רעייתי ואני כמעט לא יוצאים מהבית. זה לא פשוט בגילנו לצאת בחורף. גם לא פשוט שנכנסים אנשים לכאן, כי אנחנו זוג זקנים שיכולים להידבק, ואם אתה שואל מי נכנס לכאן אתה בטח שוכח את עשרת ילדיי ולא רוצה לנקוב במספרם של נכדיי, ניניי ובני ניניי. אז מדוע אני כותב לך? כי השלג הזה מזכיר לי סיפור שאני לא מבין איך הוא נשכח ממני. אשתי אומרת שכנראה קפא עם הזמן, כי הסיפור הזה בהחלט מתחיל ביום של שלג ירושלמי לפני שנים רבות. אני מדבר איתך על מאה שלושים ושתיים שנים אחורה. כדי שלא תחשוד בי שהייתי בעולם בתאריך הזה, אני חייב לציין שנולדתי 35 שנה לאחר שהסיפור התחיל, ועד תשל"ה, כלומר לפני ארבעים שנה, לא ידעתי עליו דבר.

     בשנת תשל"ה, בעיצומו של השלג הגדול, הלכתי בזהירות בשכונה, מה שלא הייתי מעז לעשות היום, ופגשתי בדרכי את ידידי, ר' זלמן כהן משערי חסד, הולך במהירות ונראה מוטרד במקצת. "ר' זלמן, לאן אתה ממהר? אתה יכול חלילה להחליק בשלג", אמרתי לו. "טוב שאני פוגש אותך בשלג הזה", ענה לי, "כי חתני ר' חיים הויזמן הזעיק אותי לביתה של הרבנית חיה־טובה". כמובן שהדבר עורר את סקרנותי, שכן לא יכולתי למצוא את הקשר בין הרבנית חיה טובה לחיים הויזמן, שהיה אז צעיר יחסית.

     חיה טובה הנ"ל היא קשישה מופלגת בגיל 104 שנים, וזאת למרות מצבה הרעוע מזה חמישים שנה. למען האמת, מזה עשרות שנים צופים כל הרופאים את המעבר של חיה טובה בחודשים הקרובים לעולם "שכולו טוב", אך בינתיים הרופאים שאמרו לה את זה כבר הלכו בעצמם לאותו עולם, וגילו שהיא טרם הגיעה לשם. אחרים הלכו לעולם שכולו רע, המיועד ל"טוב שברופאים", אך תחתם הגיעו תמיד רופאים חדשים עם אותה תחזית שתמיד לא התגשמה. חיה טובה חיה ונושמת, אם כי היא סובלת מאינספור מחלות, שרובן היו ממיתות צעירים בני שמונים, אך היא ממשיכה לחיות עד שהרופאים הורידו את הידיים שהרימו.

     הכלל, מסתבר שאותה חיה טובה ביקשה מחיים הויזמן לזמן עשרה אנשים לביתה, כדי לעשות התרת נדרים. זלמן ידידי ביקש ממני להצטרף להיות "צנטר". האמת שידעתי היטב כי רוב הסיכויים שאני האדם השלישי אחרי הויזמן וזלמן, אך כמובן שלא אמרתי השקפתי זו לזלמן, מאחר שהוא עלול היה להיפגע מכך, ובעיקר מכיוון שהרצון שלי להיות נוכח בהתרת נדרים הזו היה גדול, כי הייתי מספיק זמן בשכונה כדי להריח סיפור גדול מתחת לאפי. רק ביקשתי מזלמן לסור לרגע לביתי כדי לקחת את רעייתי, מאחר ויש בינינו הסכם שלא יוצאים להרפתקאות מבלי שנשתתף בהן שנינו.

     הגענו לביתה השוכן ב'בתי ויטנברג', שכונה קטנה סמוך לכיכר השבת, ויחד ליקטנו עוד שבעה אנשים כדי לארגן לאותה חיה טובה את התרת הנדרים שהיא ביקשה. חיה טובה ישבה על כורסא עתיקה, אמנם פחות ממנה, וביקשה מאיתנו כמה דקות מזמננו כדי לספר לנו את הסיפור שבגללו היא נאלצת לבצע התרת נדרים. מובן שאיש מאיתנו לא התנגד, פרט ליוסל, איש חברה קדישא, שתמיד מיהר כאילו יש מישהו שיכול להתלונן אם יגיע כמה רגעים מאוחר יותר.

     הסיפור שהיא סיפרה החל בשנת תרמ"ג (1883) והיה קשור לרבה של העדה החרדית בירושלים, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, אותו הכרתי באופן אישי עד נעוריי. בהיותה בגיל 16 הלך לעולמו.

     ובכן, רבי יוסף חיים זוננפלד, שהיה תלמידו של מרן ה"כתב סופר", עלה עשר שנים לפני כן (בשנת תרל"ג) מהונגריה, והתמנה לכהן בראש העדה החרדית, ובין היתר היה זה שייסד את שכונת "בתי אונגרין'. שנת 1883 הייתה שנה מושלגת במיוחד. השלג בירושלים הגיע עד לגובה חצי מטר. חיה טובה, שהייתה אז ילדה בת 12, הביטה מבעד לחלון על הרחוב המושלג. לפתע, ראתה את דמותו של רבי יוסף-חיים זוננפלד מהלכת בשלג והבינה מה עלול לקרות. היא חשבה רגע ושניים, וקיבלה החלטה לרדת מהבית ולצאת לרחוב, שכן ידעה כמעט בוודאות שרבי יוסף חיים זוננפלד לא יצליח להגיע לסוף הרחוב מבלי שימעד ויפול. ואכן, כאשר יצאה לרחוב, כבר לא ראתה את דמותו הגבוהה של רבי יוסף חיים. היא רצה לכיוון  המשוער של הליכתו וראתה כי הוא מוטל על הרצפה.

     בחוץ אף נפש חיה. השלג הכה בעוז, והיה חשש שבתוך כמה דקות יכסה את רבי יוסף חיים. הילדה חיה טובה לא היססה. היא רצה לכמה בתים סמוכים וצעקה: "הרב זוננפלד געפאלן זאל העלפץ" (הרב נפל צריך לעזור לו). שני תושבים, ששמעו את צעקותיה, יצאו החוצה, נגשו אל רבי יוסף חיים וניסו להקימו, אך לא הצליחו.

     לחיה טובה היה ניסיון, שכן היא וחברותיה היו מחליקות בשלג מספר פעמים ביום, והן פיתחו שיטה להתגבר על הכובד ועל השלג המחליק כדי להקים ילדה שנפלה. "קימט א'הער" (בואו לכאן), אמרה להם. "האלט עם די פיס" (אתה תחזיק לו את הרגליים), "ודי מאכט גלייך זיין פלייצעס" (ואתה תיישר את הגב שלו), "ייעצט אלע ביידע שלעפט'ם מיט זיינע ענט" (ושניכם תמשכו אותו עם הידיים). הם עשו כדבריה, ואכן הצליחו להקים את רבי יוסף חיים על רגליו. למרבה השמחה הנפילה לא גרמה אצלו לשבר, והוא יכול היה להמשיך לפסוע בעזרת השניים לצידו.

     חיה טובה החלה לחזור לביתה, אך אז שמעה את קולו של רבי יוסף חיים זוננפלד. "מיידלע, די הערסט מיך?" (ילדה, את שומעת אותי?). "איך וינשט דיר די זאלסט זויכה זיין לאנגע גיטא אין גיזונטע יארן אין דערלייבן משיחין" (אני מברך אותך שתזכי לחיים ארוכים וטובים ושתזכילחיות עד בוא משיח).

* * *

     חיה טובה שמחה לקבל ברכה מרב כל כך חשוב, והיא רצה לביתה ואפילו לא טרחה לספר להוריה על האירוע ועל הברכה המיוחדת שקיבלה. השנים חלפו, חיה טובה גדלה, התחתנה וילדה ילדים. בשנת 1924, ביום בו נרצח דה האן, נולד נכדה הראשון והוא נקרא יעקב ישראל על שמו. רבי יוסף חיים זוננפלד היה הסנדק בברית שהתקיימה שמונה ימים לאחר מכן, כשכל הישוב היהודי רעד וגעש. עשר שנים לאחר מכן לקתה חיה טובה בליבה, וזה היה בימים שכמישהו קיבל התקפת לב היו מתחילים לחשוש לחייו.

     בשנת תרצ"ב (1932), כשהייתה חיה טובה בת 7 5 , הסתלק רבי יוסף חיים זוננפלד לבית עולמו. חיה טובה הייתה בין האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. כבר אז הייתה חולנית, וספק שאלה, ספק חייכה לעצמה, לנוכח זיכרון הברכה. היא אמרה בינה לבין עצמה: "לאריכות ימים לא נראה שאזכה, כנראה שמשיח יבוא במהרה".

* * *

     השנים חלפו ומשיח לא בא. כשהוקמה המדינה בשנת תש"ח (1948) חיה טובה היתה בגיל 77 חיה ונושמת (גם אם בקושי) כנגד כל תחזיות הרופאים. היו לה כבר נינים בני שמונה, והיא עדיין חיכתה כל יום כמו כל יהודי, ואולי קצת יותר מכל יהודי, כל יום לבוא המשיח.

     בשנת תשל"א (1971) הגיעה חיה טובה לגיל מאה. אמנם היו לה כבר בני נינים בני 18, אך כוחה כשל. היא איבדה בן ובת שנפטרו בשנות השבעים לחייהם, ומחלות שונות פקדו אותה. מחלות שכל אחת מהן הייתה ממיתה בן אדם רגיל, אבל חיה טובה לא הייתה אדם רגיל. היא הייתה אדם שזכה לברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד.

     השנים הבאות היו סיוט של ממש. חיה טובה התעוורה ושמיעתה התערערה. היא סבלה מקוצר נשימה חריף, מחלות וייסורים, וכבר ייחלה להתאחד עם בעלה וילדיה שכבר נפטרו. אני מאחל לכולם אריכות ימים, אבל בבריאות כזו שלא יגיעו למצב של "אין כוח לחיות". זה המצב אליו הגיעה חיה טובה בשנת תשל"ה (1975), השנה בה פגשתי את זלמן כהן, שביקש ממני להצטרף למניין בביתה על פי בקשתה.

* * *

     הגענו לשם. היא ישבה על כורסא, מוקפת בבנה ובתה בשנות השמונים לחייהם, ובעוד מספר נכדים מגילאים שונים. היא הייתה צלולה וסיפרה לנו באיטיות על ברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ונשאה ברכה ותודה על העבר, אבל כאן החלה לבכות ואמרה לנו באלה המילים: "איך לייד, גרענק מיט ייסורים (אני סובלת ממחלות וייסורים). כ'האב נישט קיץ כח שלעפן (אין לי כוח לסחוב). איך בעט פון אייך מאכען 'התרת נדרים' פאר די ברכה פון דער צדיק" (אני מבקשת מכם לעשות התרת נדרים לברכתו של הצדיק).

"התרת נדרים לברכה?", על דבר כזה לא שמענו. בנה של חיה טובה סיפר לנו שהתייעצו עם רבנים חשובים, והם פסקו להם שהדבר מותר. הבן פתח את מסכת ברכות בדף ח', והקריא לנו  את דברי הגמרא על הפסוק בתהילים ל"ב פסוק ו': "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא - זו מיתה ומפרש רש"י: שימות במיתה יפה ונאה". הפוסקים אליהם הלכו צאצאיה של חיה טובה וסיפרו להם על סבלה עשו קל וחומר. אם מותר להתפלל למיתה נאה, קל וחומר שמותר לבקש  התרת ברכה לחיים ארוכים. ואכן, במעמד שכמותו לא נוכחתי בימיי, ערכנו לחיה טובה טקס של "התרת נדרים" לברכה שנתן הצדיק מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל 92 שנים קודם כן.

     כשסיימנו הודתה לנו חיה טובה במילים חמות, פייסה אותנו במילים שזהו רצונה המלא ואנו עושים לה חסד גדול, ולבסוף, בלי היסוס, בירכה אותנו באריכות ימים... חשבתי שזה לא יפה מה שהיא עושה, לברך אנשים בברכה שכל כך רצתה להשתחרר ממנה... אבל היא כאילו שמעה את מחשבתי ואמרה בחיוך: "אם יהיה לכם קשה תמיד תוכלו לעשות התרת נדרים...". ואז נרדמה.

     יצאנו משם, רעייתי ואני, אפופי מחשבות. בפעם הראשונה רעייתי לא העבירה את ההליכה בסיפורים, או חמור מכך, בשאלות. הטקס שלו היינו עדים גרם לתחושה כבדה מאד שלא ניתן היה לבטאה במילים.

* * *

     כעת תשב אדון חיים ולדר, כי מה שאני הולך לספר לך יגרום לך הלם. בבוקר שלאחר מכן, חיה לאה לא התעוררה. היא נפטרה במיתת נשיקה באמצע הלילה. הדבר התפרסם באותה תקופה וגרם לרעש גדול, גם בגלל נדירות הבקשה "לבטל ברכה", וגם כי זו היתה ההוכחה הגדולה ביותר לכוח ברכתו של צדיק ולכוח שיש להתרת נדרים.

     כעת, כשבחוץ יורד שלג על ירושלים, אני מסיים לכתוב לך את הסיפור הזה. לפני רגע שאלתי את אשתי: "את יודעת מה אני חושב?". "מאיפה אדע מחשבות?", ענתה. "את זוכרת את הדבר האחרון שעשתה חיה טובה?". "בטח אני זוכרת". אמרה אשתי, "היא ברכה אותנו באריכות ימים. מה נראה לך, שסתם ככה אנחנו מתקרבים לגיל מאה? אני חושבת שהיא העבירה את הברכה הזו אלינו". חשבתי דקות ארוכות ובסוף העזתי לשאול: "ומה נראה לך, את יודעת, אם נגיע חלילה למצב הזה... שלה?". "אתה יודע מה אמא שלי היתה עונה לשאלות כאלה...". אני יודע את הכיוון, כי הכרתי את אמא שלה. "פרעיג נישט קען קאשעם (אל תשאל שאלות מיותרות) וען משיח וועט קימען ואל מיר וויסען דה תשיבען..." (כשיבוא המשיח נדע את כל התשובות).

     זהו הסיפור אדון חיים ולדר, ואני בפירוש בונה על זה ומברך את כל עם ישראל באריכות ימים בטוב ובנעימים, שנזכה לבנין בית המקדש ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ה

אם אתה יכול להיות מנהיג של ילדים בגן, אתה יכול להיות מנהיג בכל מקום שהוא. 

     מסופר על הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א, שפעם באו אליו בני זוג שהשלום לא היה מנחת חלקם, כדי שישכין שלום ביניהם. לאחר שעלה הדבר בידו, שיגר לו אותו אדם תרומה לישיבה. החזיר לו ר' אריה את התרומה בצירוף מכתב בו כתב: במקום שתשלח צדקה לישיבה, מוטב שבכסף זה תקנה לאשתך בגדים ותכשיטים ותפייס את דעתה.

     מסופר על הרה"ק מבעלזא זי"ע ואביו עשה הרבה דברים מתמיהים כדי שבנו ישאל, והנה בנו לא שאל כלום, שאלו אביו איך לך שום דבר שקשה לך ופלא בעיניך על הנהגתי, ענה הבן: על "אבא" אין שאלות.  וזוהי ידיעה והכרה ברורה על אבא אין שאלות מה שהוא עושה זוהי רק מתוך דאגת הטוב לבנו.

באין מחילה (חיים ולדר - סיפורים מהחיים)

     כיום אני בת שלושים ושלוש, והסיפור שלי מתחיל בערך כאשר עברתי מכיתה ח' ל ט'. הייתי ילדה תוססת ומקובלת בחברה, אולי תוססת ומקובלת מדיי. באתי מבית טוב. הוריי היו, ועודם, אנשים טובים, הגונים ומקסימים. מעולם לא סבלתי מקשיים כלשהם בבית או בחברה. כל זאת - עד שהגעתי לבית הספר החדש. יחד איתי הגיעו חמש חברות מבית הספר היסודי, ובעצם היינו הקבוצה הגדולה בכיתה. אך כמו תמיד, כאשר נכנסים למסגרת חדשה, נוצרות חברויות חדשות ובריתות חדשות, והחברה משתנה לחלוטין.

     דווקא התחלתי ברגל ימין. התחברתי עם רבות מבנות הכיתה, והכול נראה מבטיח ביותר. אבל אז החלו שתיים מבנות הכיתה לפעול נגדי. אני לא יודעת מדוע, אבל הן החלו להמריד את כולן, לצחוק לי בכל הזדמנות אפשרית, לפגוע בי, רצוי ברבים, ללגלג עליי, להצר את צעדיי... הן פשוט עינו אותי, עינויים נפשיים. בכל בוקר הייתי שואלת את עצמי, איזה עינוי חדש המציאו בשבילי. הן היו רעות, שטניות. חכמות להרע. הן ידעו היטב את המלאכה. והמלאכה הייתה – להרוס אותי חברתית ונפשית. הן דרדרו את הביטחון העצמי שלי לאפס. שלחתי אליהן שליחות והתחננתי שתעזובנה אותי, אך הן מסרו בחזרה מסרים פוגעים ומכאיבים. ניסיתי לפנות למחנכת - וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר. הן פשוט היתממו בפני המחנכת, והציגו אותי כבת עם בעיות נפשיות, שמדמיינת דברים. הן הרגו אותי, הנערות האלה. פשוט הרגו אותי בעודי בחיים.

                                                               * * *

     הוריי לא ידעו מה קורה לי. התביישתי לספר להם שאני נמצאת בשפל המדרגה. עדיין נותר בי, למרבה הצער, כבוד עצמי. אני כותבת "למרבה הצער", כי כשהיד משותקת - אתה לא חש בפצע, אך כשהיד תקינה - אתה סובל סבל נורא. כך זה גם בנפש. חשתי איך אני נאבקת על הכבוד העצמי שלי, על בריאותי הנפשית, כאשר שתי נערות יורות לעברי כל העת חיצים שנונים, מגובות על ידי כל הכיתה, שהלכה אחריהן, אם מפחד להיכנס לפיהן - ואם מהערצה אליהן.

     פעם אחת החלטתי לגשת אליהן, ופשוט לבקש מהן להפסיק לפגוע בי. אני זוכרת את זה כמו היום. עמדתי בפתח המקלט. חיכיתי שרוב הבנות תצאנה, ואז ביקשתי מאחת הבנות לקרוא להן. הן ענו שאין להן כוח לדבר איתי. שלחתי שוב את הבת לשאול, אם הן תוכלנה להקדיש לי כמה דקות. שמעתי צחוקים מתוך המקלט. "תגידי לה שאין לנו זמן בשביל חולות נפש." הבת חזרה אליי, ולא ידעה מה לומר. אך אני ממילא שמעתי את הדברים שנאמרו בקול רם ובמתכוון כדי שאשמע. נכנסתי אל המקלט ואמרתי: "אני מבקשת לדבר איתכן." הן לא ענו. התחלתי לבכות וליילל. "אני מתחננת. דברנה איתי חמש דקות." זה מצא חן בעיניהן. הן התחילו לדבר זו עם זו. "עוד מעט היא תשתחווה לעפר רגלינו," אמרה אחת לשנייה בארסיות. הבנתי שחבל על הזמן. הן לא ידברו איתי, וגם אם כן - ליבן לב אבן. קמתי, ופתאום פרצו לי מילים מהלב: "מכיוון שאתן לא מוכנות לשמוע אותי, ה' בשמיים ישמע. א-לוקים רואה ויודע מה שאתן עושות לי. הוא יודע שאין לי שום אפשרות לעשות דבר כנגדכן. אני מבקשת מא-לוקים שישלם לכן על מה שאתן עושות. וידאג שההתעללות הזו תיפסק." הן צחקו, ובכלל לא התייחסו אליי, ואני הלכתי הביתה שבורה ורצוצה. הן מחקו את שארית הכבוד העצמי שנותר בי. גרמו לי למאוס בחיי ולרצות במותי.

     בלילות הבאים הייתי בוכה ומבקשת מא-לוקים שיפעל בשבילי. אמרתי לו שאין לי עוד כוחות. אמרתי לו שהוא בעל הבית בעולם, ובעל הבית אינו יכול להרשות שברואיו ינהגו כך זה בזה. באותם ימים, חשתי שהאמונה היא המאחז היחיד שנותר לי בחיים. חודש עבר מאותה תקרית, ואחת הבנות שהציקו לי נזרקה מבית הספר. זו הייתה ממש פצצה, משום שהיא נחשבה לבת טובה ומצטיינת. היו כל מיני דיבורים שהושתקו - התברר שהיא הייתה כזו טובה רק כלפי חוץ. לי, אגב, זה לא היה בגדר חידוש. בעצם, לאף אחת זה לא היה חידוש, אך האחרות לפחות הפגינו כלפי חוץ שהן מופתעות. הרגשתי שיד ה' בדבר. הנה, באופן פתאומי, הוא סילק ככה את מי שהתנכלה לי כל כך. אך החברה שלה לא עזבה אותי.

     היא החלה לפגוע בי עוד יותר מבעבר. היא עשתה זאת בצורה מכוערת. היא החלה לדבר עליי בכיתה נמוכה יותר. היא ידעה כמה זה פוגע בבת, כאשר מתחילים לספר על מעמדה הגרוע - בקרב כל בנות השכבה. בת עוד יכולה לסבול כאבי נפש, מול קבוצה סגורה, אבל ברגע שכולן מסתכלות עליה בעין רעה – זה גומר אותה לחלוטין. שלחתי לה מסר - האם היא אינה פוחדת שמשמים עלולים להעניש אותה, כמו שהענישו את חברתה? היא הגיבה בלגלוג ואמרה, שהיא תדאג שאני אצטער על כך שחברתה נזרקה – בגלל שמעכשיו אסבול פי שלוש מהעבר. כך. במילים האלה.

                                                           * * *

     והיא באמת קיימה את הבטחתה. היא פגעה בי, שברה אותי, ריסקה אותי כל יום מחדש. הפכה אותי לבחורה שבורה ונפחדת - לכל החיים. היא פצעה אותי נפשית. גרמה לי נכות. מבחורה שמחה ומאושרת, בעלת מעמד - הפכתי לבחורה רזה, חשדנית, סובלת מהחיים.

     שוב פניתי לאלוקים בשמיים. שפכתי דמעות כמים. ביקשתי ממנו שיסלק ממני את הסבל הנורא הזה, משום שאין אני יכולה עוד. חודש וחצי עברו מאז נזרקה הבחורה הראשונה, ואז אירע אסון נורא למשפחתה של השנייה. מדובר לא במוות של אדם אחד, אלא כמה. איני יכולה לספר את פרטי האסון, משום שכולם ידעו במי דובר. הסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של כל העיתונים.

     אני רוצה לעצור ולהבהיר, שברגע ששמעתי על האסון - חשתי שהכול בגללי. בעצם לא חשתי. ידעתי זאת. שיהיה ברור לך, שלא חשתי אפילו צל של הקלה או של שמחה לאיד. הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי לעצמי: "מה עשית? מה עוללת?" קיוויתי שאף אחת לא תקשר את האסון למילים שאמרתי חודשיים לפני כן, כדי שלא ידעו שאני היא האשמה. המיידיות של האסון הייתה בשבילי כמו איתות משמיים: הכול בגללך.

     לאחר השבעה היא חזרה ללימודים, ותתפלאו - היא המשיכה ברדיפה אחריי. אך לי זה כבר לא כאב, משום שהיחס שלי - כמו היחס של כולן אליה, התחלף מפחד נורא לרחמים עצומים. אני חושבת שהיא הבחינה שכבר איננה פוגעת בי. כעבור שנה, בעקבות שינויים במשפחתה, היא עברה לעיר אחרת, ואני נשמתי לרווחה.

                                                            * * *

     לא סיפרתי את הסיפור הזה לאיש, גם בגלל שאני עדיין מאשימה את עצמי. אבל הסיבה העיקרית שלא סיפרתי - היא פחד מפני תגובות מזלזלות בסגנון: "מה היא חושבת, שיש לה קו ישיר לאלוקים?" לכן שתקתי כל השנים, על אף שאני יודעת שזו הייתה טעות גדולה.

     במהלך השנים הגעתי למסקנה, שאנשים שנמצאים במצר אמיתי, שמישהו רודף אותם ואין לאל ידם לעשות דבר - יש כוח מיוחד לתפילתם. יש לי מסר לכל האנשים בעולם, שלא לרדוף מישהו עד חרמה. לא להגיע למצב בו אדם יאמר לה': "תראה מה הוא עושה לי. אין לי לאן לברוח. א-לוקים, לחם את מלחמתי."

     אני מאמינה באמונה שלמה, שמילים כאלה גורמות קטרוג נורא בשמיים. א-לוקים הוא המגן של כולם, אך בעיקר של הנדכאים. כאשר א-לוקים, ק-ל חנון ורחום, רואה שאחד מברואיו נמצא בצרה צרורה - והוא מתחנן אליו לעזרה – א-לוקים עלול לפגוע בצורה נוראה, כי ה' הוא גם ק-ל קנא ונוקם.

     יש לי המון ראיות לדבר. אספתי אותן במשך שנים. יש מקרים ידועים, כמו המוות הנורא של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל מה? בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. גם בית המקדש חרב, ועם ישראל יצא לגלות, בגלל שמישהו פגע בחברו ברבים. אני תמיד חושבת על בר־קמצא שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס המשפיל שקיבל, ואני יודעת היטב מדוע הקב"ה החליט להרוס את בית המקדש. אני יודעת בדיוק מה הרגיש בר קמצא.

     יש לי עוד הוכחות מהחיים, כמו החברה שסיפרה לי, ששתיים מחברותיה תכננו לאחר אירוסיה ערב צדקה גדול, שנועד להיערך בדיוק בתאריך נישואיה, על אף שידעו על כך מראש. היא התחננה בפניהן, שתעברנה את האירוע לתאריך אחר - אך הן פשוט התעלמו ממנה. ביום החתונה - כך סיפרה - היא הבחינה שרוב החברות לא הגיעו לחופה. היא פשוט נשברה מתחת לחופה. היא התפללה על עצמה, אך לא יכלה שלא לחשוב על רשעותן של הבנות הללו. היא מצאה עצמה בוכה מתחת לחופה, לא על עתידה, אלא על מה שעוללו לה חברותיה. עברו מאז 15 שנה. אחת מהן רווקה, והשנייה נשואה מעל 10 שנים - ללא ילדים. גם היא לא סיפרה את הדבר לאף אחד, מחשש פן יצחקו לה.

     אני חושבת שצריך להודיע לכל האנשים בעולם, שיפשפשו היטב במעשיהם ויחשבו אם אי פעם גרמו עוול נוראי למישהו, עוול שעלול היה לגרום לו להתפלל לה' כנגד הפוגע. אני דווקא לא מאמינה בקללות. אני לא פוחדת שיקללו אותי מהבוקר עד הערב. אבל אם אעשה רע למישהו - אפחד מאד, משום שאז התפילה שלו פשוט מתקבלת - גם אם נאמרה ללא קול ומילים, במחשבה בלבד. הקב"ה אינו מתעלם מרשעות וממעשים שפלים, ובוודאי שאינו מתעלם מזעקתו של בן אנוש הנמצא במצר.

                                                            * * *

     לפני חמש עשרה שנים התחתנתי. הייתי אז בת 18 - אולי עשיתי זאת כדי לברוח מהקשיים שהיו לי. בעלי הוא אדם מיוחד במינו, רגיש, עדין ומתחשב. מהר מאד הוא הרגיש שהתחתן עם אישה פצועה ומובסת נפשית. הוא השקיע בי המון, ועזר לי לאסוף את שברי הנפש שלי. אני חושבת שהצלחתי להדביק אותם זה לזה, אך לא בצורה מושלמת. עדיין ניכרות הצלקות, ולדעתי, הן לא יחלפו כל חיי. יש בי חוסר ביטחון ופחד מפני אנשים - שלא יעזבני לעולם. האדם היחיד, שאני מאמינה שלא יפגע בי, הוא בעלי היקר שיחי'. חוץ ממנו - אני לא מאמינה ולא בוטחת באיש.

     את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, על אף שאני יודעת כי יהיו כאלה שיצחקו עליי: "מה היא משלה את עצמה, שבגללה קרו האסונות?!" ומצד שני יהיו כאלה שימתחו עליי ביקורת, איך גרמתי לאסונות שכאלה. אני פונה לכל מי שיקרא את סיפורי - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, אין מדובר ב"נקמה", אלא בתפילה לה' לצאת ממצר. ואני גם מאחלת שאיש לא יגיע למקומי. לא התפללתי שיקרה להן רע. לא רציתי בכך. רק התפללתי לה' שצרותי תסתיימנה.

     ולסיום - בכל יום כיפור אני אומרת בפה מלא, שאני סולחת לשתי החברות שהציקו לי כל כך. גם חברתי עושה זאת כלפי החברות שהציקו לה, אך הן בכל זאת עדיין סובלות. כנראה הכעס משמיים כל כך חזק - שאולי צריך תיקון גדול ובקשת מחילה מצידן. אבל מה לעשות, שחברתי אינה מוצאת אומץ לגשת ולהודיע להן על כך?

     אני לא יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך, אבל אולי פרסום המכתב הזה יסייע במשהו. אולי הן יקראו ויבינו שמדובר בהן. צריך שיהיה סוף לסיפור הזה, לא?

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ה

הרה"ק רבי יוסף כספי אומר: טוב לחתוך איבר אחד נגוע כדי שלא יחלה כל הגוף או ימות.

     הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: החולה לא יתבייש לעשות לרפואתו דברים שאינם לפי כבודו ומדוע לנפשו ישים לב לדיברות בני אדם?

     הרה"ק רבי מאיר מפרמישלן אומר: בחלום ניכר האדם: אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו. כל אדם וחלומותיו.  יעקב אבינו רואה בחלומו: "סולם וראשו מגיע השמימה... והנה ה' ניצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו - "שבע פרות יפות מראה".

      הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: איני פוחד מיסורי מחלה, אלא מהפינוק שלאחרי מחלה.

השמח בחלקו (ענף עץ אבות)

     שלמה המלך אומר: "טוב ארוחת ירק ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". ישנם בתים של צדיקים אשר חיים בדלות אולם ביתם מלא שלוה ויראת שמים חינוך הבנים אהבה ואחוה וכיבוד הורים. מאידך, ישנם עשירים ובעלי מעמד שיש להם שפע בגשמיות אבל הבית מפורק ומפורד ומלא חילוקי דעות ריב ומדון ח"ו.

     מעשה: במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר ומרהיב עין, וסביבו נטע גן נפלא עצי פרי ושושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, וקבע בו שלט קטן וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה ע"י המלך לאדם השמח בחלקו". עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו. וכל אחד, חשב לעצמו בודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג ומאושר בכל ענייניו, וראה את השלט ויאמר בליבו הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, וייטול רשות ויכנס אל המלך ויפנה אליו לאמור, הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים "מוצא שפתיך תשמור ועשית", חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי. ויאמר לו המלך: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך כאשר דברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן אשר סביב, הלא די לך במה שיש לך, ולמה תחמוד את אשר לרעך? מכאן מוסר השכל, שיסתפק האדם במה שיש לו, ויודה לה' יתברך על כל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את ה' בהשקט ובטח.

על האדם להיות שבע רצון מן החלק שנתן לו הקב"ה ואינו חומד עוד, לא כן אלו המתאוים ליותר ממה שיש להם שנפשם יוצאת מרוב תשוקה וסופם שנעקרים מן העולם, ואף אם יש לאדם ממון רב אינו ראוי להקרא עשיר, אלא האדם השמח בחלקו הוא העשיר האמיתי. וזהו שאמר הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היינו מאושר האיש שעובד רק במידה שהוא זקוק לאכילה ואינו הולך להתייגע כדי לחפש מותרות, והוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב ומסוגל הוא לעבוד את בוראו מתוך מנוחת הנפש. שאם אין אדם שמח בחלקו מה יועיל לו כל הונו ורכושו אדרבה כל שמשיג יותר, כן גוברת תאוותו בו וחומד עוד כפלי כפלים ושוב אינו מתענג עליהם, וכנגדם אומר דוד המלך ע"ה "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים" (תהלים קכ"ז, ב') וכבר אמר שלמה המלך: "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו) היינו כל ימיו של העני הוא - העשיר שאינו שמח בחלקו – רעים, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. "וטוב לב משתה תמיד" – מה שאין כן זה שהוא שמח בחלקו ולבו טוב עליו, הרי הוא כמו שהיה במשתה תמיד.

     מעשה: באדם שהיה יושב ודג לו להנאתו על שפת הים, לידו יש אוכל ובין גברא לגברא כריך ריפתא ונהנה ממעשיו, ופגש אותו אדם אחד ואמר לו יאמר לי מר, מדוע כבודו דג עם חכה דג ועוד דג, יקנה לעצמו רשת גדולה שבאמצעותה יוכל לצוד בפעם אחת עשרת מונים. אמר לו הנופש ומה בכך? אמר לו : בכל פעם תצוד אלפי דגים ותוכל להביא פועלים ותקנה עוד סירות דייג ותגדיל את התפוקה במאות אחוזים. נו אז? שאל הדייג. אמר לו: ואז תוכל להכפיל את רכושך פי מאה ותקנה בתים יפים שמרחיבים דעתו של אדם ואיכא דאמרי שמחריבין דעתו של אדם, נו אז שאל הדייג ואם באמת אעשה כך מה יצא לי מזה? אמר לו : כשתהיה מספיק עשיר תוכל לבא לכאן לפרוס שמשיה ולדוג דגים בחכה כאוות נפשך, אמר לו הדייג וכעת מה אני עושה? אני לא דג להנאתי? בשביל מה כל המפעל סביב זה? 

*

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ה

     דיבור של הערכה והוקרה כלפי בן הזוג מפריח את הבית לגבהים ומשרה בו אווירה טובה ואף נהדרת''

     הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה מאריך מאד בראש השנה ויום הכיפורים, בשעה שאמר: "זכרנו לחיים" . לדעתי, המקצר בבקשה זו, הינו בבחינת רוצח ח"ו, כי הלא בתפילה זו תלויים חייו וחיי בני ביתו, ואיך יעמוד בתפילה זו בלי שימת הלב? [הסבא מקלם[

     ולא יהיה המוחל אכזרי... נתחזק כולנו ללכת בדרכיו של הקב''ה נדבק בי"ג מידותיו... נמחל... נסלח... נשכח... ואם נעשה את זה מכל הלב... אזי כבר ביום הראשון של הסליחות... הקב''ה  יפצה ויאמר: גם אני סלחתי

"     יהי רצון שנהיה לראש" ראשי תיבות של לרא"ש לעשות רצון אבינו שבשמים. [אדמו"ר מדזיקוב]

בני לאן אתה הולך??? (למען אחיי, גליון 706)

     את סיפור שלפנינו היה מספר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זיע"א לבני קהילתו: " בני, בני, לאן אתה הולך?" היה פותח הצדיק ואומר:

     "כולם מכירים את האלמנה הגב' קובלסקי, השם ישמרה ויחייה. יותר מעשר שנים היא נותרה ללא משען ומשענת, וחייה סובבים עליה בעניות מרודה ובמאמץ להביא פת לחם לארבעת עולליה הקטנים המשוועים לטרף. אתם זוכרים את בעלה עליו השלום , חנניה קובלסקי החייט החרוץ, אשר כולנו רכשנו ממנו חליפות חג ובגדי שבת לילדינו.  צנוע ונחבא אל הכלים, היה ר' חנניה. נוהג היה כמנהג חסידים, מקדים שעה ופורש כשעה אחרי התפילה לבית מלאכתו הקטן. עד לפני עשר שנים היתה משפחת קובלסקי ברוכה ומאושרת, התינוקות סמוקי לחיים ועיניהם קורנות שמחה ואושר, עד שנפל חנניה למשכב ונלקח כרוח סערה אל מקומו המפואר בגנזי מרומים, עם שאר צדיקים וחסידים כמותו.

     איש צעיר היה ר' חנניה עת נַדמה שירת חייו עלי אדמות. " כן, אנחנו כאן בקהילתנו הקדושה עושים ברוך השם ככל שהיד משגת כדי להמתיק את מרורי ותמרורי האלמנה והיתומים, למרות העניות והמחסור המכים בנו רבות בשנים אך לא על השכול והעניות באתי לדבר. באתי לדבר על היתום הגדול בארבעת ילדי קובלסקי,  נחומ'קה. נחום בן ה -17 , בכור בניו של המנוח,  אשר לא עליכם ולא על אף אחד אחר, נטרפה עליו דעתו... ממש לבכות. זה הנער היקר עוד זיכרונות טובים ויפים מפעפעים בקרבנו, עת כילד פעוט נישא על כתפי אביו לבית הכנסת,  ישב על ברכיו כטלה רענן בבית המדרש, וגמע בשקיקה בשמים של תורה על מיתרי קולו המתנגן של ר' חנניה המשנן משניות. נחום זה הצעיר זכה להסתופף בצל קורת קומתו התמירה של אביו המנוח, ולספוג ממנו כמה שנים של יראה ותמימות. " זכורני היטב כי לאחר מסע הלוויה, אל מול הקבר התחוח, נישא קולו הזך של היתום וחצב את שבעת הרקיעים, "יתגדל ויתקדש" , כדי להגביה את נשמת אביו אל מקומה הנכון והטהור.

     "בדרך חזרה אמרה לי האלמנה: "נחום שלי הוא ילד תמים ומתוק, והוא חכם וירא א-לוקים. הרב שלו אומר לי שהוא יהיה גדול בתורה, וזו נחמתי בעניי...". " כך ניצבה האלמנה עיקשת כגיבורת חיל אל מול קשיי החיים, כדי להעמיד את בניה על יציבותם הרוחנית בסולם העולה אל בית א-לוקים ואל שער השמים ניצבה אמרתי ? עדיין ניצבת. אלא שללא הסבר, וללא הבנה מהיכן, נחום, בכור בניה ובחיר שאיפותיה, יום אחר בר המצווה שלו, החל להשתנות לרעה.  אוי! אוי! אוי! ניצתה בו אש זרה ונוראה והחלו עיניו לפזול אל הערלים, אל הגויים הבזויים,  הצוענים והנודדים העוסקים להם בקירקסאות ובריקודים שאין להם תכלית ואין להם פשר. " הפזילה של נחום אל עבר הערלים הייתה ידועה לאמו, והיא אזרה תעצומות נפש וכוחות גוף, כדי למנוע ממנו לברוח מחלקת הא-לוקים הקטנה הפרושה בין הבקתה הדלה שלה על ציר בית המדרש למבוא התלמוד תורה בעיירתנו.

     הייתי בסוד העניינים, עודדתי,  הנחיתי, ואף שוחחתי עם הנער שיחות על אמונה ועל קרבת א-לוקים לי טוב. אך הוא צונן היה, זר ומנוכר, כאילו מקשיב, כאילו משתף פעולה, אך מחשבותיו ורעיונותיו הפליגו להם הרחק אל מעבר לאופק המשובש והעקום של הגרועים באומות העולם. ריבונו של עולם, גם אני קצרה ידי מלהושיע. " אך אמו לא נכנעה, היא לא נתנה לו שום מרחב בריחה, תמיד הייתה בסמוך, עיניה בולשות ורגליה עוקבות היום לפנות ערב, יצאתי להתבודדות ביער הסמוך לעיירה, ושרכתי רגלי לעמק המוצל שבלב היער והנה על הדרך הפתלתלה אני מבחין בעגלת צוענים נוסעת בזריזות, ואחריה במרוצה שועט כסוס שוטף במלחמה, נחום, מנסה להשיגה. "חכו לי, חכו לי", הוא צועק. לא מוותר. עוד צעד, ועוד אחד,  והנה ידיו נוגעות במעקה העגלה, והוא מזנק למעלה. בעודו מרחף באויר שמעתי זעקה נוראה שפילחה את צמרות העצים והחרידה אף את ציפורי היער נוגות המבט. " בני!!! בני!!! לאן אתה הולך?!?!". צווחה איומה, שפילחה לדעתי שבעה רקיעים, ואם היה שמיני, גם אותו היא הייתה מנסרת . "אמו האלמנה בשארית כוחותיה, הרעידה, מי יודע, אולי גם את כסא הכבוד "בני, בני, לאן אתה הולך?!" היא צעקה, היא שאלה... היא נסדקה.  עמדתי שם, איש זקן, שמרבית שנות חיי כבר מאחורי, נרעד והלום נחום על עגלת הצוענים הרחק הרחק, נבלע לו בחורשות הצאלון המאפירות, באופק האוקראיני, ואמו האלמנה פוכרת אצבעות וממררת בכי: "בני... בני... לאן אתה הולך...". "

     אינני יכול להחזיר לה את נחום שלה אינני יודע היכן הוא נמצא, ואני תפילה שברחמי השם הוא עוד ישוב, אך אינני יכול להוציא מתוכי את המילים הצורבות הללו, שזועק הקב"ה לעברנו, לעבר כל אחד מאתנו: "בני... בני... לאן אתה הולך" . "כן יקיריי, אחיי בני קהילת ברדיצ'וב, כל יהודי עלול לעלות על עגלת הצוענים הפרטית שלו ולהיעלם הרחק מאבא שבשמים לאו דווקא עם צוענים וערלים, הוא יכול להיות בעל תפילה, בעל צדקה, תלמיד חכם מבריק,  אבל עיניו ולבו נשואים להם אל הכבוד, אל המעמד, אל התפקיד, ואולי אפילו אל הממון שבצד עשייתו. זה סוג של קרקס שגם יהודי מאמין עלול להישבות בקסמו ולהיכשל במסע חייו. אם פניו, עיניו ולבו של היהודי אינם נשואים כל הזמן אל אבא שבשמים ורק אליו,  אלא אל אותם עניינים שוליים, הרי אלו כעין עבודה זרה שהוא עובד ומקטיר לה.  וכל אותן דקות, שעות, ימים, שבועות,  חודשים ושנים הקב"ה זועק לעברו: "בני... בני... אן אתה הולך?!", אבל אתה לא שומע,  אתה בשלך, אתה נוסע כאילם וכחרש בעגלת הצוענים הקטנה שלך אל האבדון. ואינני יודע אחיי ורעיי בני קהילת ברדיצ'וב מי אומלל יותר, נחום שלנו המצוי אי שם במחוז בלתי נודע, או שמא אנחנו...".

     כך סיים סניגורם של ישראל את דבריו, ופרץ בבכי ארוך שכולו שאלה: "בני, לאן אתה  הולך?".

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

חוויית השבוע שלי ,פרשת השבוע,"כי תבוא"